יונה וולך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יונה וולך
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 10 ביוני 1944
בריטניהבריטניה כפר אונו, פלשתינה (א"י)
פטירה 29 בספטמבר 1985 (בגיל 41)
קריית אונו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה יונה גופמן וולך עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודייה
מקום לימודים מכון אבני עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה שירה
תקופת הפעילות 19641985 (כ־21 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
יונה וולך בצעירותה
משפחת וולך (1945). מימין: נירה, מיכאל, אסתר, יונה.

יונה וולך (10 ביוני 194429 בספטמבר 1985) הייתה משוררת ישראלית.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 למיכאל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי היישוב. אסתר, לבית גופמן, נולדה בשנת 1910 בעיירה חוטין. מיכאל וולך נולד בשנת 1912 בעיירה ליפקאני,[1] הוא נהרג במלחמת העצמאות בקרב על גבעת קולה, וכך גדלה וולך (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה. אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938.[2]

היא תוארה כנערה סוערת וחסרת מנוח, בוגרת מכפי גילה ובעלת נטייה למרדנות ואקסהיביציוניזם. היא סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות באותה תקופה ואימצה לעצמה התנהגויות שנחשבו אז לגבריות, ולפיכך גם חריגות לנערה. למשל, היא קראה בשקיקה את מערבוני קרל מאי, עישנה סיגריות בשרשרת, התהלכה יחפה, לבשה מכנסי ג'ינס גבריים, חולצה פרומת כפתורים, כובע מצחייה ושיער מפוזר ומרושל. הממסד החינוכי התקשה להתמודד אתה והיא סולקה מתיכון חדש בסוף כתה י'. סמוך לסילוקה נכנסה להיריון ועברה הפלה ראשונה. בקיץ 1961, בגיל 17, החלה ללמוד במכון אבני לאמנות הציור והפיסול בתל אביב, מוסד שאהבה ושהגביר בה את דחף היצירה הלירית. [3]

המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן, באותה שנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן". החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר תת הכרה נפתחת כמו מניפה שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת פשיטא, שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית.

בסוף שנות השישים, שבהן התגברו בחברה הישראלית מגמות מתירנות וליברליות בכל הנוגע למין ושימוש בסמים, הייתה וולך דוגמה נועזת ויוצאת דופן, נועזות שבאה לידי ביטוי גם בשירתה, המביעה חילופי מגדר וזהות מינית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון במרכז לבריאות הנפש טלביה הירושלמית, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תלך למסע אל אס די".

בשנת 1978 זכתה וולך בפרס קוגל על ספרה "שירה".[4]

בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון. בשנותיה האחרונות חזרה לגור עם אמה אסתר, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמהּ נפטרה חודשיים לפניה).[דרוש מקור] כארבע שנים לפני מותה התגוררה יחד עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין, בלופט בשכונת נחלת יצחק.[דרוש מקור] ב-1981 התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד, שממנה נפטרה כ-4 שנים אחר כך, כשהיא בת 41. ריבלין נשאר איתה וסעד אותה עד יומה האחרון. וולך נקברה בבית העלמין חולון.[5]

שירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים מנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת, ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעיתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בבדידות, בפחד, במוות ובשיגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, בפאראפסיכולוגיה, בפמיניזם, בחולי, ובמוות חווייתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין.

החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות (הבלתי הרואי בקונטקסט ישראלי), העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט-מודרנית (שהחלה מתהווה אז), תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו נלקחים כמובן מאליו בין השאר בזכות שיריה. נושא נוסף הזוכה לעיסוק רב בשירתה של יונה וולך מתחילת כתיבתה ועד סופה, הוא חוויית הקורבנות, על כלל כל היבטיה.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" וכן: "בהמה מיוחמת (...) הייתי שמה אותה בפינה".[6] המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את הקשר עמה בעקבות פרסום השיר.[7]

שלושה מנושאי שירתה של וולך מופיעים בהרחבה בספר שירתה זה. האחד, הקיום האנושי ומצבי התודעה של האדם, או האמן, כמסמנים את משמעות החיים וכיווני החיים. השני, המין והחוויה המינית, וולך מתארת שלל צורות של מיניות שלא בהכרח חוותה אותם, אלא שהיא טוענת להימצאם כחלק מהמיניות האנושית, וממקדת בשירתה את משמעותם בתוך התודעה העצמית וחוויית "האני". בין קשת החוויות המיניות שמתארת וולך נמצאות הטרנס-מיניות, ההתעמרות בשותף או השותפה למעשה המיני, ובקצהּ האַל-מיניות. בנוסף, וולך מנסה לצלם את המיניות מבעד להוויה היהודית-הישראלית כגון הדת והלכה; והשלישי, מצב הנפש, הטירוף והשפיות. אם השפיות היא מצב הנפש הנכון או בריאות הנפש, הרי וולך מערערת על הקונקרטיות של כלליה המקובלים בתרבות המערב, או בכל תרבות אחרת, כאשר היא עלולה לפרוץ כניגוד בינה לבין האוטונומיה של חיי הנפש הפנימיים-העצמיים. הדבר ממנו חוששת וולך יותר מכל הוא איבוד יכולת ההסתכלות והתבוננות האישית והמיוחדת על המציאות, יכולת המתאפשרת רק על ידי הפרדה השואפת למוחלטת בינה ולבין כל קבוצה תרבותית או רעיונית אחרת, שעם הצטרפות האדם אליה היא מאלצת אותו לאמץ את חוקיה ובכך להיבלע ולחדול מחשיבתו הביקורתית. השקפה קיצונית, עקשנית וחסרת פשרות זו מובילה בהכרח לתחושת בדידות רבה, ואכן אחד מנושאי שיריה העיקריים הוא בדידות.

שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חוויית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשני הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה.

מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה ראתה אור באספרנטו.

המאבק על עיזבונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן זוגה של וולך בארבע שנות חייה האחרונות, יובל ריבלין, המחזיק בעיזבונה, אסר בשנת 2000 על אקו"ם לעשות שימוש בשיריה שעדיין לא הולחנו או תורגמו. האיסור שהטיל ריבלין נבע מחזרתו בתשובה. צעד זה עורר ביקורת רבה בקרב חובבי שירתה של וולך.[8] הפרשה עלתה לכותרות לאחר שהזמר ארי גורלי, חבר ההרכב "40 מעלות", גילה שלפי החוק הוא מנוע מלמכור תקליטור של שירי משוררים שהקליט ההרכב, היות שהופיעו בו גם שני שירים של וולך, שהזכויות עליהם היו שייכות לריבלין. ריבלין חזר בו מהאיסור בתחילת יולי 2005[9].

ייצוגיה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדשה בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
מראה כללי של גן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
השיר "תשלח לי שקט" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
השיר "אדם צובר זיכרונות" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו
  • שירו של רפי פרסקי "שפעת קלה" כתוב על שכנתו יונה וולך.[10]
  • החמישייה הקאמרית עשתה שימוש בשירה של וולך "תותים" במערכון "הרס"ר המצטט", שבו מדקלם הרס"ר, בגילומו של רמי הויברגר, את השיר במלואו.
  • לאחר מותה, ספדה לה המשוררת דליה רביקוביץ שיר הספד: "את כבר לא מפריעה", וכן אזכרה אותה בשירה: "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית".

במוזיקה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנות החזותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרחב הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במרץ 2012 נחנך בקריית אונו גן פסלים על שמה. יש בגן שלטים ציטוטים משיריה, וכן פסלים של יוצרים אחדים.

בקולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולך כתבה מחזה שלם אחד בלבד "ולדימיר ושולמית". עותק שלו נמצא בספריית התיאטרון של אוניברסיטת ת"א. היא כתבה גם מחזה משובץ שירים בשם "אור זרוע" בו מסופר על פיראט אנטישמי שהופך לאוהב יהודים (יגאל סרנה, ביוגרפיה); המחזה נגנז. היא החלה לכתוב כמה תמונות למחזה בשם "אנדרטה של צרעת". הצגה מבוססת על תמונות אלו הועלה בפסטיבל תל אביב לשירה 2019.[13][14] נוסף לאלה, היא כתבה מספר מערכונים, אשר גנוזים ב"מכון גנזים" בספריית בית אריאלה ת"א.

מספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דברים, הוצאת עכשיו, 1966
  • שני גנים, הוצאת דגה, 1969
  • שירה, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1976 - אוסף המכיל את 'דברים' ו'שני גנים', ושירים חדשים
  • אור פרא, הוצאת איכות, 1983
  • צורות, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה, 1985
  • מופע, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985
  • רציתי יותר - לקט שירים שראה אור אחרי מותה מעזבונה בשער בשם זה כפרק בקובץ שיריה: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, (עורכת: הלית ישורון), תל אביב : הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992 - בקובץ כונס מבחר משיריה שנלקטו מספריה, ושירים נוספים שפורסמו בכתבי עת וחדשים מן העיזבון.
  • שירים אחרונים, הוצאת 'ספרים, הוצאה לאור', 2007 - הספר כולל את ספרה "אור פרא", את שיריה שפורסמו ב"פיוט", וששה שירים נוספים שטרם פורסמו.
  • זאת היונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד\מודן, 2013. ספר שפורסם בעקבות סרטו של יאיר קדר. הספר מאגד שירים נבחרים מכל התקופות, תמונות, וקטעים מיומנה של וולך. כמו כן כולל הספר שירים שכתבה על ערש דווי במיטת יצועיה בבית החולים.
  • אנדרטה של צרעת: כל המחזות, הוצאת הבה לאור 2021, בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר. הספר מקבץ לראשונה את שלושת חלקי הטרילוגיה: "אנדרטה של צרעת 1", "אנדרטה של צרעת 2: יצחק ודבורה" ו"אנדרטה של צרעת 3: וולדימיר ושולמית". המחזות נכתבו בין השנים 1965–1985 וכוללים גרסאות מוקדמות של כמה משיריה המפורסמים ביותר של וולך, בהם "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים", "תותים" ו"אתה חברה שלי". שירים נוספים שובצו במחזות ולא פורסמו מעולם.[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים:

קטעי קול:

יצירתה וחייה:

משיריה:

על שיריה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 16-14
  2. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 22
  3. ^ עוז אלמוג, ממצ'ואיזם לפמיניזם, באתר אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית, ‏30 במרץ 2016
  4. ^ ⁨פרם חולו!לספרות יפה לים,מיכאל ויונה וולד ⁩ | ⁨דבר⁩ | 17 ינואר 1978 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, www.nli.org.il
  5. ^ המשוררת יונה וולך מתה ממחלה ממארת, מעריב, 1 באוקטובר 1985
  6. ^ מירב קריסטל, כותבת כפייתית, באתר ynet, 22.2.2007
  7. ^ מיה סלע, מאחורי התצלום השערורייתי של יונה וולך, באתר הארץ, 7 ביוני 2012
  8. ^ תחייה ברק, שתיקת היונה, הקהילה התרבותית בארץ זועמת על החלטתו של יובל ריבלין שלא לאפשר שימוש ביצירות יונה וולך שברשותו, באתר "עיתון תל אביב". (האתר לא פעיל; הקישור מארכיון האינטרנט)
  9. ^ גואל פינטו, יובל ריבלין התיר להשתמש ביצירות של יונה וולך, באתר הארץ, 4 ביולי 2005
  10. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 366-365
  11. ^ יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: כתר, 2009, עמ' 367-366
  12. ^ היהודים באים עונה 4 | יונה וולך - פרק 10, סרטון בערוץ "כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 03:17)
  13. ^ אתר למנויים בלבד גילי איזקוביץ, המחזה היחיד שכתבה יונה וולך עולה לראשונה על הבמה, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2019
  14. ^ יונה וולך, סצנה מתוך "אנדרטה של צרעת", "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, פברואר 2021
  15. ^ אתר למנויים בלבד אמיר אוריין, "אנדרטה של צרעת" של יונה וולך מספק הצצה לנפשה המסוכסכת של משוררת גדולה, באתר הארץ, 24 במאי 2021