יונה וולך

יונה וולך

תאריך לידה	10 ביוני 1944
תאריך פטירה	29 בספטמבר 1985 (בגיל 41)
מקום לידה	כפר אונו, ישראל
מקום פטירה	קריית אונו
עיסוק	משוררת
לאום	יהודייה
שפות היצירה	עברית
תחום כתיבה	שירה

יונה וולך (10 ביוני 1944 - 29 בספטמבר 1985) הייתה משוררת ישראלית בולטת בהשפעתה ובייחודה.

תולדות חייה

משפחת וולך (1945). מימין: נירה, מיכאל, אסתר, יונה.

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 למיכאל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי הכפר. אסתר, לבית גופמן, נולדה בשנת 1910 בעיירה חוטין. מיכאל וולך נולד בשנת 1912 בעיירה ליפקאני, הוא נהרג במלחמת העצמאות בקרב על גבעת קולה, וכך גדלה וולך (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה. אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938.

"משמעת חברתית הייתה עבור וולך ככלוב לציפור דרור. היא הייתה נערה סוערת וחסרת מנוח, בוגרת מכפי גילה ובעלת נטייה למרדנות ואקסהיביציוניזם. היא סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות באותה תקופה ואימצה לעצמה התנהגויות שנחשבו אז לגבריות, ולפיכך גם חריגות לנערה. למשל, היא קראה בשקיקה את מערבוני קרל מאי, עישנה סיגריות בשרשרת, התהלכה יחפה, לבשה מכנסי ג'ינס גבריים, חולצה פרומת כפתורים, כובע מצחייה ושיער מפוזר ומרושל. הממסד החינוכי התקשה להתמודד אתה והיא סולקה מתיכון חדש בסוף הכיתה השישית. סמוך לסילוקה נכנסה להיריון ועברה הפלה ראשונה. בקיץ 1961, בהיותה בת 17, החלה ללמוד במכון אבני לאמנות הציור והפיסול בתל אביב, מוסד שאהבה ושהגביר בה את דחף היצירה הלירית." 

המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן, באותה שנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן". החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר תת הכרה נפתחת כמו מניפה שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת פשיטא, שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית.

בשנות השישים, שבהן התגברו בחברה הישראלית מגמות מתירנות וליברליות בכל הנוגע למין ושימוש בסמים, הייתה וולך דוגמה נועזת ויוצאת דופן, נועזות שבאה לידי ביטוי גם בשירתה, המביעה חילופי מגדר וזהות מינית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה הירושלמית, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תלך למסע אל אס די".

בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה וולך בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן יהודה פינת רחוב גורדון. בשנותיה האחרונות חזרה וולך לגור עם אמה אסתר, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמהּ נפטרה כ-10 שבועות לפניה). כ-4 שנים לפני מותה התגוררה יחד עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין, במתחם הידוע כיום כהוסטל איילון. ב-1981 התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד, שממנה נפטרה כ-4 שנים אחר כך, כשהיא בת 41. ריבלין נשאר איתה וסעד אותה עד יומה האחרון. וולך נקברה בבית העלמין חולון.

שירתה

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים מנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת, ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בבדידות, בפחד, במוות ובשיגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, בפאראפסיכולוגיה, בפמיניזם, בחולי, ובמוות חווייתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין.

החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות (הבלתי הרואי בקונטקסט ישראלי), העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט-מודרנית (שהחלה מתהווה אז), תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו מובנים בין השאר בזכותה. נושא נוסף הזוכה לעיסוק רב בשירתה של יונה וולך מתחילת כתיבתה ועד סופה, הוא חווית הקורבנות, על כלל היבטיה.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" וכן: "בהמה מיוחמת (...) הייתי שמה אותה בפינה". המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את קשריה עמה בעקבות פרסום השיר.

שלושה מנושאי שירתה של וולך מופיעים בהרחבה בספר שירתה זה. האחד, הקיום האנושי ומצבי התודעה של האדם, או האמן, כמסמנים את משמעות החיים וכיווני החיים. השני, המין והחוויה המינית, וולך מתארת שלל צורות של מיניות שלא בהכרח חוותה אותם, אלא שהיא טוענת להימצאם כחלק מהמיניות האנושית, וממקדת בשירתה את משמעותם בתוך התודעה העצמית וחוויית "האני". בין קשת החוויות המיניות שמתארת וולך נמצאות הטרנס-מיניות, ההתעמרות בשותף או השותפה למעשה המיני, ובקצהּ האַל-מיניות. בנוסף, וולך מנסה לצלם את המיניות מבעד להוויה היהודית-הישראלית כגון הדת והלכה; והשלישי, מצב הנפש, הטירוף והשפיות. אם השפיות היא מצב הנפש הנכון או בריאות הנפש, הרי וולך מערערת על הקונקרטיות של כלליה המקובלים בתרבות המערב, או בכל תרבות אחרת, כאשר היא עלולה לפרוץ כניגוד בינה לבין האוטונומיה של חיי הנפש הפנימיים-העצמיים. הדבר ממנו חוששת וולך יותר מכל הוא איבוד יכולת ההסתכלות והתבוננות האישית והמיוחדת על המציאות, יכולת המתאפשרת רק על ידי הפרדה השואפת למוחלטת בינה ולבין כל קבוצה תרבותית או רעיונית אחרת, שעם הצטרפות האדם אליה היא מאלצת אותו לאמץ את חוקיה ובכך להיבלע ולחדול מחשיבתו הביקורתית. השקפה קיצונית, עקשנית וחסרת פשרות זו מובילה בהכרח לתחושת בדידות רבה, ואכן אחד מנושאי שיריה העיקריים הוא בדידות.

שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חווית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשני הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה.

מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה ראתה אור באספרנטו.

המאבק על עזבונה

בן זוגה של וולך בארבע שנות חייה האחרונות, יובל ריבלין, המחזיק בשני-שלישים מעיזבונה, ביקש בשנת 2000 מאקו"ם שלא לאפשר שימוש בשיריה שעדיין לא הולחנו או תורגמו. האיסור שהטיל ריבלין נבע, ככל הנראה, מחזרתו בתשובה. צעד זה עורר התמרמרות רבה בקרב חובבי שירתה של וולך. הפרשה עלתה לכותרות לאחר שהזמר ארי גורלי, חבר ההרכב "40 מעלות", גילה שלפי החוק הוא מנוע מלמכור תקליטור של שירי משוררים שהקליט ההרכב, היות שהופיעו בו גם שני שירים של וולך, שהזכויות עליהם היו שייכות לריבלין. ריבלין חזר בו מהאיסור בתחילת יולי 2005.

ייצוגיה בתרבות

הקדשה בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו

מראה כללי של גן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו

השיר "תשלח לי שקט" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו

השיר "אדם צובר זיכרונות" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו

שירו של רפי פרסקי "שפעת קלה" כתוב על שכנתו יונה וולך.

החמישייה הקאמרית עשתה שימוש בשירה של וולך "תותים" במערכון "הרס"ר המצטט" (ציטוטי רס"ר) שבו מדקלם הרס"ר, בגילומו של רמי הויברגר, את השיר במלואו.

לאחר מותה, ספדה לה המשוררת דליה רביקוביץ שיר הספד: "את כבר לא מפריעה", וכן אזכרה אותה בשירה: "האהבה האמתית אינה כפי שהיא נראית".

בשנת 2012 פורסם סרטו של יאיר קדר 7 סלילים של יונה וולך המשתמש בהקלטות מקוריות מראיון שקיימה עמה הילית ישורון בשבועות שלפני מותה. בראיון מדברת וולך רבות על הקשר המיסטי שלה עם אלוהים, נושא אשר לא הזדהתה אתו במהלך רוב חייה.

בשנת 2014 יצא לאקרנים יונה סרטם של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי, המבוסס על חייה של יונה וולך.

במוזיקה הישראלית

חלק ניכר משיריה של וולך הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה על ידי אמנים שונים, בהם גידי גוב, ערן צור, אביתר בנאי, נורית גלרון, דורית ראובני, רוקפור, ברי סחרוף, ירדנה ארזי, גלי עטרי והילה רוח.

המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ העלו בסוף שנות השבעים מופע משיריה, בשם "בציר טוב". וולך עצמה הצטרפה אל המופע והקריאה בו שירים. ממופע זה התפרסמו שירים כ"שיר קדמשנתי" ("סקס אחר") ו"לא יכולתי לעשות כלום". בשנת 2002 יצא התקליט בהוצאה מחודשת ובתוספת שירים חדשים.

המלחין המודרניסט אבל ארליך העלה יצירה המבוססת על טקסט של יונה וולך והלחנת שיריה.

יובל ריבלין, בן זוגה, הקליט בתחילת שנות השמונים (עוד בחייה) את שירה של וולך "אהובתי המתה", מתוך הקובץ "אור פרא".

במהלך שנות התשעים העלה המוזיקאי ערן צור, יחד עם רונה קינן, קורין אלאל, דנה אינטרנשיונל ואמנים נוספים, מופע משיריה של וולך, שהפך לאלבום "אתה חברה שלי". במופע שרה דנה אינטרנשיונל את "שיר קדמשנתי", וביצועה הביא לשיר משמעות חדשה מאחר שאינטרנשיונל טרנסקסואלית; שיר נוסף של וולך אשר ביצעה אינטרנשיונל: "מאה אחוז גבר", עורר סערה בגלל אותה סיבה של ביצועה ל"שיר קדמשנתי", והוא מתאר מנקודת מבט של אישה את אהבת הגברים לנשים, ומסתיים באמירה הנכאבת ש"כשאני מתנהגת כמו לא אישה הוא לא אוהב", כלומר, שהתנהגות של אשה הנתפסת כלא נשית או כגברית, תוביל לנטישה או לבגידה של הגבר.

שירים נוספים של וולך שהולחנו וזכו להצלחה כוללים את "אני שוב מתאהב" שהלחין צוף פילוסוף ושר גידי גוב (ובוצע קודם לכן על ידי ורדינה כהן בלחן של יורם צדוק), "אדם צובר זיכרונות" שהלחין שמעון גלבץ ושרה דורית ראובני, "זה הגשם" שהלחין רן עפרון ושרה נורית גלרון, "נ.ב." שהלחין גלבץ ושר יחד עם גלי עטרי, "שקט" שהלחין יובל מסנר ושרה להקת בלאגן, "אדם הוא מקום" שהלחין ירוסלב יעקובוביץ' ושרה ענת עצמון, "אל תתרגש" שהלחין עופר מאירי ושר דוד ד'אור, "אולי אני אבודה" ללחן אלג'יראי ששרה ירדנה ארזי, "תותים" שהלחין ושר ערן צור, "שיר ערש" ו"שם יש" שהלחינה ושרה להקת רוקפור, "שיר" (איילה) שהלחין אליאב אובל נאמן ושרה להקת "עלמא", "החיים שיש לך" שהלחין נדב ברמן ש. ושרה מרב יהלום, "באשמת עצבים רופפים", שהלחין חיים רחמני וביצעה להקת קטב מרירי ואת ״דובה גריזלית״ שהלחינה ומבצעת הילה רוח .

באמנות החזותית

• בשנת 1997 התקיימה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן התערוכה "פוטו יונה: צילומים בעקבות שירי יונה וולך" אותה אצרו רוני סומק ומאיר אהרונסון (קטלוג).
• בתחילת 2014 הוקרנה בטלוויזיה בערוץ 8 סדרת הדוקו-דרמה "המקוללים" של היוצר חגי לוי, בה הוקדש אחד מחמשת הפרקים ליונה וולך.
• בשנת 2014 יצא לאקרנים הסרט יונה (סרט), התסריט מאת דיתה גרי, נכתב בשיתוף עם הבמאי ניר ברגמן.

במרחב הציבורי

במרץ 2012 נחנך בקריית אונו גן פסלים על שמה. יש בגן שלטים ציטוטים משיריה, וכן פסלים של יוצרים אחדים.

מספריה

• דברים, הוצאת עכשיו, 1966
• שני גנים, הוצאת דגה, 1969
• שירה, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1976 - אוסף המכיל את 'דברים' ו'שני גנים', ושירים חדשים
• אור פרא, הוצאת איכות, 1983
• צורות, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה, 1985
• מופע, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985
• רציתי יותר - לקט שירים שראה אור אחרי מותה מעזבונה בשער בשם זה כפרק בקובץ שיריה: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, (עורכת: הלית ישורון), תל אביב : הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992 - בקובץ כונס מבחר משיריה שנלקטו מספריה, ושירים נוספים שפורסמו בכתבי עת וחדשים מן העיזבון.
• שירים אחרונים, הוצאת 'ספרים, הוצאה לאור', 2007 - הספר כולל את ספרה "אור פרא", את שיריה שפורסמו ב"פיוט", וששה שירים נוספים שטרם פורסמו.

ראו גם

• הוסטל איילון

לקריאה נוספת

• דורית זילברמן, העברית היא אישה מתרחצת, תל אביב: הוצאת ירון גולן, 1990
• יגאל סרנה, יונה וולך (ביוגרפיה), ירושלים: הוצאת כתר, 1993
• יגאל סרנה, יונה וולך (מהדורה חדשה), ירושלים: הוצאת כתר, 2009
• לילי רתוק, מלאך האש - על שירת יונה וולך, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997
• גבריאל מוקד, ‏ארבעה משוררים - דברים על יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ויונה וולך, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006
• צפרירה לידובסקי כהן, שחררי את חרצובות לשונך אשה: כיסוי וגילוי בשירת יונה וולך, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
• שירה סתיו, אבא אני כובשת: אבות ובנות בשירה העברית החדשה, הוצאת דביר ומכון הקשרים, 2014.
• נורית צדרבוים, "בטרם היות הפנים להכרה", מסע פרשני בינתחומי מיונה וולך אלַי, מה שבינינו, וחוזר חלילה, כתב העת בגלל - 3 חלקים, גיליון 2, אוקטובר 2012גיליון 3, דצמבר 2012, גיליון 4, מרץ 2013
• נורית צדרבוים, "השירה כמוה כציור - האמנם?", המסדרון - כתב עת לשירה ופרוזה, תרבות ואמנות, גיליון מס' 1, אוקטובר 2014, הוצאת "חדרים".
• יונה וולך בשיחה עם סטודנטים (1977), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
• הלית ישורון, איך עשית את זה? - ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 67–86, ראיון עם יונה וולך מאפריל 1984.

קישורים חיצוניים

סרטים:

• ראיונות על יונה ולך ושירים שהיא מקריאה בקולה באתר ה-YOUTUBE של העברים
• לצפייה בסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך"
• אתר הסרט על חייה ויצירתה, 7 הסלילים של יונה וולך
• עופרה עופר אורן, מה בדיוק היה אצל יונה וולך בידיים, ולמה היא לא עשתה עם זה כלום, באתר ynet, 21 בנובמבר 2015
• וידאו-קליפים - ביצועים לשיריה של יונה וולך, באתר הטלוויזיה החינוכית הישראלית

קטעי קול:

• ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת, יונה וולך || "השאירה לנו פצצות מילוליות מתקתקות" תוכנית רדיו בסדרה "גיבור תרבות" של "כאן"
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על יונה וולך, באתר iCast‏, 30 בספטמבר 2013, התוכנית כוללת הקראת שיריה בקולה
• "יונתן" בקולה של יונה וולך.
• יונה וולך - אור פרא, תוכנית רדיו ששודרה בגלי צה"ל בעריכת ענבר מאור

יצירתה וחייה:

• מבט חדש על יונה וולך, ראיון עם יאיר קדר בגלריה על הסרט התיעודי על וולך
• נחנך גן הפסלים ע"ש יונה וולך - באתר עיריית קריית אונו
• יונה וולך בדג אנונימי
• יונה וולך, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• צפרירה לידובסקי כהן, יונה וולך, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• שושנה ויג, יונה וולך - כתיבה במהירות הביוגרפיה (חלק א), (חלק ב)
• אסתי סגל, "יונה וולך היא מין רולטה שמעוררת שערוריות", גלובס, 8 במרץ 2010
• בועז כהן, יונה וולך ואני, הבן של מתקן התנורים, באתר "עכבר העיר"
• מירב קריסטל, כותבת כפייתית, באתר ynet, 22 בפברואר 2007, ערוץ 1, 1984
• יונה וולך, באתר סנופי
• מאיר ויזלטיר, איך יכלו להדפיס דבר כזה?, באתר nrg‏, 25 בספטמבר 2005
• אלי אשד, העולם המיתי של יונה וולך, בלוג באתר "רשימות", 26 באוגוסט 2009
• כרמית ספיר-ויץ, בין השורות: עדנה מחודשת ליונה וולך, באתר nrg‏, 14 בנובמבר 2009
• מוריה בן ברק, שחררי, אישה: מחקר חדש על יונה וולך, באתר nrg‏, 12 בינואר 2010
• אור קשתי, המורה שלימדה את שירי יונה וולך קיבלה שיעור באהבה מהתלמידים, באתר הארץ, 5 בפברואר 2010
• ניסים קלדרון, אני המכשפה הקדושה, באתר ynet, 5 במרץ 2010, ynet, ‏5 במרץ 2010
• מנחם בן, קו המשווה: אלוהים בנעלי לכה, באתר nrg‏, 6 במרץ 2010, nrg,‏ 6 במרץ 2010
• דורון קורן, אתה חברה שלי, לצערי, באתר ynet, 7 במרץ 2010
• אסתי סגל, הנמרה שסיפרו לך עליה, "במחשבה שנייה", 8 במרץ 2010
• יהודה ויזן, עשרים וחמש שנה למותה של יונה וולך, וואלה, 28 בספטמבר 2010
• יגאל סרנה, המוות הוא מסכל ביוגרפיות ידוע, באתר ynet, 5 במרץ 2010
• מיה סלע, יונה וולך מפרקת ובונה מחדש מיתוס, באתר הארץ, 6 ביולי 2012
• 1 העברים, הסרט המצליח של קיץ 2012, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 7 בספטמבר 2012
• אופיר טננבאום, מה מקומו של הזיכרון הפרטי לצד השכול הלאומי, בבלוג סופרת ספרים, 7 בנובמבר 2014
• שרי שביט, "יונה וולך יותר גדולה מנינט של היום", באתר ynet, 17 בדצמבר 2014
• מיה סלע, סקס, סמים ויונה וולך | האם מי שמצייר את המשוררת ככוכבת רוק לא מרדד את פועלה?, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2014
• מנחם בן‏, מרלין מונרו שלנו, באתר וואלה! NEWS‏, 25 בדצמבר 2014
• עינת יקיר, ‏חרב היונה, בפרויקט "קול אישה" של "בית אבי חי", 31 במאי 2012
• רשימת מאמרים על יונה וולך באתר רמב"י
• רשימת הפרסומים של יונה וולך, בקטלוג הספרייה הלאומית

משיריה:

• שני גנים, באתר הספריה החדשה
• קורנליה, לולה, באתר הספריה החדשה
• תת-הכרה נפתחת כמו מניפה, באתר הספריה החדשה
• מילים לשירים של יונה וולך, באתר "שירונט"
• כמה עניינים, דבר, 24 ביוני 1966
• שיר, דבר, 18 במאי 1973איבדתי את עצמי ליד עץ, באתר ynet
• אתה חברה שלי, באתר הספריה החדשה
• תפילין, באתר "הארץ"
• ynet, מיוחד: שמעון גלבץ מבצע יונה וולך, באתר ynet, 12 ביולי 2010
• "באמצע הלילה לקטוף סרפדים". להקת מוּרה מבצעת את 'קורנליה' מאת יונה וולך, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 20 באפריל 2017

על שיריה:

• מנחם בן, על מלאכת מילים, דבר, 16 במרץ 1973
• תמר משמר, שבי העריצות המילולית, מעריב, 25 באפריל 1986 - על "מופע"
• חיים נגיד, מפלצת האיילה, מעריב, 4 באוקטובר 1985 - על "מפלצת האיילה"
• אליעז כהן, "לעולם לא יעבור קול הגעגועים את הסף", "דעות" 11, אוגוסט 2001, עמ' 24–25 - על "אבשלום"
• אלי הירש, על שירת יונה וולך, ידיעות אחרונות, 3 ביולי 2009
• מיכאל גלוזמן, הקינה העולצת - על שני שירים של רביקוביץ על וולך, פורסם בהליקון - סדרה אנתולוגית לשירה עכשווית וקלאסית
• רן יגיל, שירים עד שם: מבט חוזר וחדש על יונה וולך, באתר nrg‏, 21 באוגוסט 2009
• יצחק לאור, המיתולוגיה של יונה וולך, באתר הארץ, 10 באפריל 2013