לואי מאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לואי מאל
Louis Malle
לידה 30 באוקטובר 1932
תוּמֶרי (Thumeries), מחוז נור בחבל או-דה-פראנס, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בנובמבר 1995 (בגיל 63)
בוורלי הילס, קליפורניה, ארצות הברית
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1953 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
בן או בת זוג
  • Anne-Marie Deschodt (19651967)
  • קנדיס ברגן (27 בספטמבר 198023 בנובמבר 1995) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לואי מאלצרפתית: Louis Malle; ‏ 30 באוקטובר 193223 בנובמבר 1995) היה שחקן, תסריטאי, במאי קולנוע ומפיק סרטים צרפתי-אמריקאי. נחשב לאחד מאנשי הגל החדש הצרפתי, אם כי הסתייג משיוך זה. הוא מהבמאים הבודדים שזכו פעמיים בפרס אריה הזהב.

מאל עבד הן בתעשיית הקולנוע הצרפתי והן בהוליווד, ויצר בצרפתית ובאנגלית. סרטיו המפורסמים ביותר כוללים את סרט הפשע "מעלית לגרדום" (1958), דרמת מלחמת העולם השנייה "לקומב, לוסיאן" (1974), סרט הפשע הרומנטי "אטלנטיק סיטי" (1980), הדרמה הקומית "ארוחת הערב שלי עם אנדרה" (1981), וסרט השואה האוטוביוגרפי "להתראות ילדים" (1987).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאל נולד למשפחת תעשיינים אמידה במחוז נור, בצפון צרפת, בנם של פרנסואזפייר מאל.

במהלך מלחמת העולם השנייה, מאל למד בפנימייה קתולית ליד פונטנבלו. כבן 11 הוא היה עד לפשיטה של גסטפו על בית הספר, שבה רוכזו שלושה תלמידים יהודים, בהם חברו הקרוב, ומורה יהודייה וגורשו לאושוויץ. מנהל בית הספר, פר ז'אק, נעצר על כך שאכסן אותם ונשלח למחנה הריכוז במאוטהאוזן. מאוחר יותר יתייחס מאל לאירועים אלה בסרטו האוטוביוגרפי "להתראות ילדים".[1]

הוא למד בתחילה מדעי המדינה במכון למדע המדינה פריז מ-1950 עד 1952 לפני שפנה ללימודי קולנוע במכון ללימודי מתקדמים בתחום הקולנוע IDHEC (אנ').[2]

קריירה בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאל התחיל את דרכו בסרטים תיעודיים כבמאי משנה וצלם של החוקר הימי ז'אק קוסטו, ועבור סרטם "עולם הדממה" (1955) זכו שניהם יחדיו בפרס דקל הזהב וכן בפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר (1957). מאל שימש כעוזרו של הבמאי רובר ברסון בסרט "הנידון למוות ברח" (1956). סרטו העצמאי הראשון של מאל היה "מעלית לגרדום" (1958), מותחן הכולל קטע מוזיקה מקורי מאת מיילס דייוויס, בה כיכבה השחקנית ז'אן מורו, בזמנו שחקנית במה מובילה של הקומדיה-פרנסז שהיה זה תפקידה הראשון בקולנוע. מאל היה בן 24 כשיצר את הסרט.[3]

סרטו הבא, "הנאהבים" (Les Amants", 1958"), שגם בו כיכבה מורו,[4] עורר מחלוקת גדולה בשל תוכנו המיני, והוביל לדיון בית המשפט העליון של ארצות הברית בנוגע להגדרה המשפטית של "מגונה" (obscenity).[5] בעל תיאטרון נקנס ב-2,500 דולר בגין גסות. ההחלטה בוטלה בסופו של דבר על ידי בית המשפט הגבוה, שמצא כי הסרט אינו מגונה ולכן מוגן חוקתית.

מאל מקושר לפעמים עם תנועת הגל החדש הצרפתי. עבודתו אינה משתלבת או תואמת באופן ישיר לתיאוריות האוטריסטיות החלות על עבודתם של ז'אן-לוק גודאר, פרנסואה טריפו, קלוד שברול, אריק רוהמר ואחרים, ולא היה לו שום קשר עם המגזין "מחברות הקולנוע" שאנשי הגל החדש כתבו וערכו.[6] עם זאת, עבודתו מדגימה כמה מהמאפיינים של התנועה, כמו שימוש באור טבעי וצילום בשטח ולא באולפן, וסרטו Zazie dans le Métro ("זאזי במטרו", 1960, עיבוד לרומן של רמון קנו),[7] קיבל ביקורת נלהבת מטריפו, שכתב מכתב נלהב למאל.

מאל ביקר בהודו ב-1968 ויצר סדרת סרטים תיעודיים בת שבעה פרקים עבור ה-BBC "רוח הרפאים ההודית" (Phantom India). כמו כן יצר סרט תיעודי "כלכתה" (1969), שעורר תרעומת אצל ממשלת הודו והקרנתו ב-BBC נאסרה במשך שנים. מאל טען שזה היה סרטו התיעודי המועדף.

בשנות ה-70 יצר סרטים התמודדו גם עם נושאי טאבו. הסרט "להבה מהבהבת" עוסק באדם העומד להתאבד, "הלחישה שבלב" (1971) עוסק בגילוי עריות בין אם ובנה,[8][9] ו"לקומב, לוסיאן" (1974), שנכתב יחד עם פטריק מודיאנו, עוסק בשיתוף פעולה עם הנאצים בצרפת של וישי בתקופת מלחמת העולם השנייה.[10] "הלחישה שבלב" זיכתה את מאל במועמדויות ראשונות (משלוש) לפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר.

קריירה בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר עבר מאל לארצות הברית והמשיך לביים שם. סרטיו המאוחרים כולל את "ילדה יפה" (1978), אטלנטיק סיטי (1980) - סרט פשע בכיכובם של ברט לנקסטר, סוזן סרנדון ומישל פיקולי,[11] "ארוחת הערב שלי עם אנדרה" (1981),[12] "מפרץ אלאמו" (1985),[13] "חגיגה במאי" (1990), "משיכה גורלית" (1992), "ואניה ברחוב 42" (1994).

בשנת 1987 כתב הפיק וביים, על פי זכרונותיו האישיים, את הסרט "להתראות ילדים".[1] הסרט מספר את סיפורים של ארבעת ילדים יהודים שלמדו עם מאל ונרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ והכומר שהסתיר אותם נכלא במחנה הריכוז מאוטהאוזן ומת שם. דמותו של הכומר מבוססת על סיפורו האמיתי של הכומר חסיד אומות העולם לוסיאן בונל שניסה להציל ילדים ונספה במאוטהאוזן.[1] הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה, ובשבעה פרסי סזאר, כולל פרס סזאר לסרט הטוב ביותר.[14] מאל הגיעה לישראל, במרץ 1988, לכבוד הקרנת הבכורה המקומית של הסרט.[15]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאל היה נשוי לאנה-מארי דשודט בין השנים 1965 עד 1967. נולד לו בן, מנואל קווטמוק מאל (יליד 1971), עם השחקנית הגרמנית גילה פון וייטרסאוזן, ובת, הקולנוענית ג'סטין מאל (ילידת 1974), עם השחקנית הקנדית אלכסנדרה סטיוארט.[16]

מאל התחתן עם השחקנית קנדיס ברגן בשנת 1980. נולדה להם בת אחת, קלואה פרנסואז מאל, ב-8 בנובמבר 1985.[17]

לואי מאל מת מלימפומה, בגיל 63, בביתם בבוורלי הילס, קליפורניה, ב-23 בנובמבר 1995.[18]

פילמוגרפיה חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לואי מאל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 מאיר שניצר, זכר הרגע ההוא, חדשות, 25 במרץ 1988
  2. ^ כיום La Fémis École Nationale Supérieure des Métiers de l'Image et du Son
  3. ^ יוסף שריק, החטא ועונשו, הארץ, 26 בינואר 1959
  4. ^ אורי קיסרי, הנאהבים, המאוהבים והמחוסנים, הארץ, 16 בינואר 1959
  5. ^ תיק "ג'קובליס נגד אוהיו" (Jacobellis v. Ohio)
  6. ^ סרטיו של לואי מאל בערוץ הסרטים, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2002
  7. ^ אמנון אחי נעמי, משהו־לא־נורמלי, כותרת ראשית, 26 באפריל 1984
  8. ^ הלחישה שבלב, באתר הארץ, 11 בינואר 2003
  9. ^ לואי מאל מנצח את הצנזוורה, מעריב, 20 במאי 1971
  10. ^ לקומב, לוסיין, באתר הארץ, 11 בינואר 2003
  11. ^ חגי לוי, געגועים גדולים ושני חצאי לימון, חדשות, 13 בפברואר 1992
  12. ^ רחל נאמן, קולנוע - המישתה - 'ארוחת הערב שלי עם אנדרה', כותרת ראשית, 30 במאי 1984
  13. ^ רחל נאמן, קולנוע - אמריקה לאמריקנים - ' מפרץ אלאמו', כותרת ראשית, 25 בדצמבר 1985
  14. ^ דן גלעדי, לואי מאל – מלך ה״סזאר״: 7 פסלונים על "להתראות ילדים", חדשות, 14 במרץ 1988
  15. ^ מאיר שניצר, הבמאי לואי מאל, בארץ, חדשות, 22 במרץ 1988
  16. ^ "Louis Malle - Films & Bio". newwavefilm.com. נבדק ב-22 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ לואי מאל. ערב בלי אשתו, מעריב, 20 במרץ 1988
    קנדיס ברגן רוצה לאמץ, מעריב, 25 בינואר 1990
  18. ^ Severo, Richard (25 בנובמבר 1995). "Louis Malle, Film Director Equally at Home in France and America, Is Dead at 63". The New York Times. The New York Times Company. נבדק ב-19 ביולי 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ נתן גרוס, דיוקנו של גנב, על המשמר, 3 בנובמבר 1967