איסור לשון הרע

שגיאות פרמטריות בתבנית:סוגיה
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

איסור לשון הרע
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז; ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות מדע, פרק דעו"ת, הלכה י"ג
ספרי מניין המצוות	סמ"ג, לא תעשה ט';
מקורות נוספים	חפץ חיים, שמירת הלשון

שלט במאה שערים המפציר בעוברים ושבים ובמדביקי המודעות לא לפרסם דברי לשון הרע.

ההלכה היהודית אוסרת לדבר לְשון הרע, כלומר כל דיבור רע על יחיד או רבים הכולל פרסום מעשיהם הרעים, או היכול לפגוע בהם או להעליבם.

מקורות הלכתיים לאיסור

שער הספר "חפץ חיים", העוסק באריכות בדיני לשון הרע ורכילות.

מקור איסור לשון הרע הוא בתורה בספר ויקרא (יט, טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". את הקללה במעמד עיבל וגריזים, "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (ספר דברים פרק כ"ז כ"ד) ייחסו חז"ל לאמירת לשון הרע, שהיא במובן מסוים הכאתו של אדם בסתר.

הלכות לשון הרע נידונות על ידי הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה בהלכות דעות פרק ז', ובקיצור שולחן ערוך סימן ל'.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין כתב את הספר חפץ חיים ובו הוא דן באריכות בהלכות לשון הרע. ספר זה הפך ליסוד בהלכות לשון הרע ועליו נכתבו תקצירים דוגמת הספר "נצור לשונך".

לשון הרע בתנ"ך

בתנ"ך מסופר על יוסף שהביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, דבר שקומם עליו את האחים.

הוצאת דיבה, שהיא המקור של דין מוציא שם רע, גם קיימת בדין המקראי, שבו עונשים בקנס, חתן שמעיד לשקר לאחר ליל הכלולות, כי לא מצא לאשתו בתולים. (דברים כב, יט).

בספר תהילים לשון הרע מתואר כחץ מחודד שפוגע ברחוקים, וכרעל שמרעיל את האווירה החברתית, וכגחלי רותם שממשיכים לבעור זמן רב.

הקשר בין לשון הרע לצרעת

מרים הנביאה מוזכרת בספר במדבר פרק י"ב כמדברת רע במשה אחיה. בעקבות דיבור זה היא נענשת בצרעת. בספר דברים מוזהרים בני ישראל להישמר בנגע הצרעת ומיד אחר כך: "זכור את עשה ה' אלוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".

שתי פרשות בתורה, תזריע ומצורע עוסקות בצרעת, וחז"ל והפרשנים מקשרים נגע זה כבא בעיקר כתוצאה של אמירת לשון הרע. ויש שאף דורשים את המילה 'מצורע' - מוציא שם רע.

לשון הרע בספרות חז"ל

אף שעל לשון הרע אין עונש בידי אדם, מכיוון שדיבור לא נחשב מעשה, הזהירו חז"ל מאוד על לשון הרע ואמרו: "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". וכן נאמר במסכת מכות כי האומר לשון הרע, השומע לשון הרע והמעיד שקר בחברו ראוי שישליכוהו לכלבים.

רב ירמיה בר אבא, כולל את כת מספרי לשון הרע ביחד עם ליצים, חנפים ושקרנים שאינם מקבלות פני שכינה. ריש לקיש אמר "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים".

רבי אלעזר בן פרטא תולה את עונש שנים עשר המרגלים בגלל שהוציאו דיבה על עצים ואבנים, ולומד מכאן קל וחומר לעונשו של מי שמדבר לשון הרע על חבירו. ורבה בר נחמני מביא אסמכתא לדבריו מהמקרא, "וימותו האנשים - מוציאי דבת הארץ רעה" (במדבר יד) - על דבת הארץ שהוציאו.

רב יהודה בשמו של רב סבר כי בגלל לשון הרע שקיבל דוד מציבא עבדו של מפיבושת, וגזר לתת חצי משדהו של מפיבושת לציבא, נגזר עליו שתחלק מלכותו.

חז"ל ביארו שהסיבה שיהושע הוצרך להשתמש בגורל כדי לגלות שעכן הוא החוטא שלקח מן החרם, היא משום שה' לא רצה להיות מלשין. החפץ חיים למד מנקודה זו שכשיש צורך לומר דברי לשון הרע לתועלת עדיף לאומרם ברמיזה ולא בצורה מפורשת, אך אחרים ביארו את ההבדל בין אמריה מפורשת לבין גורל בדרכים אחרות.

סוגי לשון הרע

לשון הרע מתפצל למספר סוגים:

• לשון הרע האסור מן התורה הוא סיפור על אדם או קבוצת אנשים דבר אמיתי שהוא רע או מזיק לאדם. אין צורך ששני התנאים יתמלאו כדי שדיבור ייחשב לשון הרע. למשל, לספר על אדם מסוים שהוא מכוער, למרות שזה לא מזיק לו, נחשב לשון הרע. כמו כן, סיפור על אדם שהוא ג'ינג'י למעביד השוקל להעסיק אותו ושונא ג'ינג'ים הוא לשון הרע, למרות שאין כל רע בלהיות ג'ינג'י.
• רכילות - סיפור דבריו או מעשיו של אחר כלפי השומע. למשל - "יוסי אמר עליך שאתה מעתיק במבחנים".
• אבק לשון הרע - דברים אשר עלולים להביא לידי כך שאנשים ידברו לשון הרע. מקובל שאיסור אבק לשון הרע הוא מדרבנן (תקנת חז"ל), אם כי יש החולקים וסוברים שהוא מדאורייתא (מן התורה). דוגמאות לאבק לשון הרע:
  • רמיזות שיש משהו רע למרות שלא מספרים אותו. לדוגמה: "יותר טוב שלא נדבר על שמעון".
  • דיבור דברי שבח על אדם בפני שונאיו, בשל העובדה שהוא עלול להוביל להתנגדות של השומעים ולדיבור בגנותו של האדם.
  • דברים מותרים שהשומע עלול לפרשם לרעה.

הוצאת שם רע או הוצאת דיבה - היא פרסום דבר שקרי על אדם אחר אך לא נכללת באיסור לשון הרע, אם כי היא חמורה ממנו.

היתרים

תועלת

מותר לספר לשון הרע כאשר יש תועלת מעשית מהדבר. למשל: לספר על נוכל שמתחזה לעני, כדי שלא יתנו לו צדקה. לספר על אדם שיש לו בעיות חמורות בפני מי שחושבת להתחתן איתו. אם אדם נשאל למגרעות של אדם שהינו מכיר לצורך בירור התאמתו לעבודה או תפקיד. וכן להעביר ביקורת על אישי ציבור במטרה להרחיק מדרך בעייתית.
היתר זה קיים, אם מתקיימים שבעת התנאים הבאים:

1. שיראה המספר את הדבר בעצמו, או שיתברר לו הדבר, ולא שיספר על סמך שמיעה מאחרים.
2. שיזהר מאוד לא להחליט מיד את הדבר שבדעתו לגנות, אלא יתבונן היטב על על פי דרכי התורה האם הוא בכלל גנות ועבירה.
3. שיוכיח את החוטא בתחילה בלשון רכה.
4. שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא, אלא יספר האמת ללא גוזמא.
5. שיכוון לתועלת, ולא יכוון להנות מסיפור הפגם על חבירו, וכן לא יספר מתוך שנאה שיש לו עליו זה מכבר.
6. אם יכול המספר לסבב את התועלת הקיימת בסיפור הגנות על חבירו בדרך אחרת, בה לא יצטרך לספר עליו הגנות, אסור לספר. ואם יכול להקטין הגנות, והתועלת לא תפגם כתוצאה מכך, מצווה עליו להקטינה.
7. שלא יסובב נזק לבעל הגנות יותר מכפי הדין, אילו היו מעידים עליו על גנות זו בבית דין.

כך גם, למשל, עדות בבית דין אינה נחשבת ללשון הרע, כיוון שהיא נאמרת מתוך הכרח ומטרה להיטיב ולא לגרום נזק. אם היא נאמרת בעד אחד שאין לו נאמנות בבית הדין היהודי, הדבר נחשב ללשון הרע ועל כך נאמר הכלל טוביה חטא וזיגוד מינגד.

על עצמו

מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו (הל' לשון הרע כלל ב סעי' יג; ועי' כלל א סעי' ט).

ובמדרש: "אמר לו הקב"ה (לישעיה): על שאמרת "כי איש טמא שפתים אנכי" שרא [=מותר] לך, שאתה שליט בעצמך, שמא בבני היית שליט שאמרת "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב"?!"

רשע

החפץ חיים בהלכות לשון הרע ח,ה כותב:

וְכָל זֶה הָאִסוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא דַּוְקָא עַל אִישׁ, שֶׁעַל פִּי דִּין תּוֹרָה הוּא עֲדַיִן בִּכְלַל עֲמִיתֶךָ דְּהַיְנוּ עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְּוֹת, אֲבָל אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, שֶׁמַּכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶפִּיקוֹרְסוּת, מִצְּוָה לְגַנּוֹתָם וּלְבַזּוֹתָם... וְאֶפִּיקוֹרֵס נִקְרָא הַכּוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבֵין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר, כָּל הַתּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק אֶחָד אוֹ קַל וָחֹמֶר אֶחָד אוֹ גְּזֵרָה שָׁוָה אֶחָת אוֹ דִּקְדּוּק אֶחָד, גַּם הוּא בַּכְּלָל הַזֶּה.

הרב צבי יהודה היה אומר כי יש להצטער שהחפץ חיים כתב זאת, כיון שכיום מרבים להשתמש בהיתר זה יותר מדי^{[דרוש מקור]}.

רבנים רבים טוענים שאין ההיתר שייך ביחס לציבור החילוני, כיון שהם נחשבים תינוק שנשבה.

לעומתם הרב משה צוריאל כותב: "החפץ חיים התיר לדבר לשון הרע על האפיקורסים, ולא הוציא מכלל זה תינוק שנשבה." [1]

הרב דב ליאור כותב: "מי שמזדהה עם התורה והמצוות אלא שיש לו חולשות, כגון: לא מתפלל במנין או שוכח לפעמים ליטול ידיים, הוא עקרונית נחשב ל"עושה מעשה עמך", ולכן אסור להגיד עליו לשון-הרע. אבל מי שלא מקיים דברים בסיסיים, אין הוא בכלל "עושה מעשה עמך"."[2]

ראו גם

• לשון הרע
• חוק איסור לשון הרע
• חפץ חיים
• אונאת דברים
• דיני לשון הרע בחוקי מדינת ישראל

קישורים חיצוניים

• ספר חפץ חיים ושמירת הלשון להורדה בפורמט PDF, באתר קול הלשון
• אתר שמירת הלשון
• יהודה איזנברג, על חופש המידע וזכויות הפרט, דעת.
• אשכול של תשובות בעניין לשון הרע, אתר ישיבה