חטא המרגלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שנים עשר המרגלים)
המרגלים מציגים בפני בני ישראל מפרי הארץ. איור מאת גוסטב דורה
המרגלים שבים עם אשכול ענבים. ויטראז', קתדרלת קמפר
המרגלים על "בול מועדים לשמחה" לשנת ה'תשט"ו, בעיצובו של ג. המורי
פסל המנציח את המרגלים בפתח תקווה

חטא המרגלים הוא סיפור מקראי המתואר בפרשת שלח לך שבספר במדבר, ובנאומו של משה בפרשת דברים שבספר דברים. הסיפור התרחש כשנתיים לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, בעת שישבו בני ישראל במדבר פארן. משה, במצוות ה', שלח נשיא מכל שבט לתור את ארץ כנען לקראת הכניסה אליה.

לאחר ארבעים יום, שבו המרגלים ודיווחו שהארץ "זבת חלב ודבש", אך תיארו את יושביה כענקים עוצמתיים בלתי מנוצחים. בעקבות זאת, בני ישראל נתקפו בהלה ופחד ורצו לשוב למצרים ולא לכבוש את ארץ כנען. עונשם של בני ישראל על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה' ובמשה היה ארבעים שנות נדודים במדבר.

הסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימת הריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה בחר נציג אחד מכל אחד משנים עשר השבטים, כולם ממנהיגי העם, והורה להם לבחון את טיב הארץ ואת אופיה הצבאי:

עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא;
וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב?
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה?
וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים?
וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן?
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.

לאחר ארבעים יום בהם המרגלים תרו את הארץ, ממדבר צין בדרום ועד לבוא חמת בצפון, המרגלים שבו למדבר פארן, ובידם אשכול ענבים שכרתו בנחל אשכול (שנקרא על שם אותו אשכול). האשכול היה גדול מאוד, ושניים[1] מהם נשאו אותו על מוט.

החטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרגלים שבים עם אשכול ענבים. תבליט, קתדרלת מילאנו
המרגלים שבים עם אשכול ענבים. תבליט סימן מזהה של בית, בפראג

כשחזרו המרגלים אל בני ישראל, הם תיארו בפניהם את טוּבה של הארץ: ”וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.” (במדבר, י"ג, כ"ז) עם זאת, עשרה מהם צפו כישלון בכיבושה: ”אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד [...] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.” (במדבר, י"ג, כ"חכ"ט).

כלב בן יפונה חלק על דעתם וטען כי בכוחו של העם לרשת את הארץ, ”וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ” (במדבר, י"ג, ל'), אך המרגלים חלקו עליו, והוסיפו להוציא את דיבת הארץ בקביעתם כי היא ”אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ” (במדבר, י"ג, ל"ב). לבסוף, העם השתכנע מדברי המרגלים: ”וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה” (במדבר, י"ד, א'ד').

בעקבות הדברים החריפים של בני ישראל, משה ואהרון נפלו על פניהם, וכלב ויהושע בן נון קרעו את בגדיהם וקראו: ”טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּ-ה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַ-ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:” (במדבר, י"ד, ז'ט'). העם לא השתכנע מדבריהם, ואף התכוון "לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים".

העונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפגנת חוסר האמון ביקש אלוהים להשמיד את העם במגפת דבר ולהקים עם חדש שיצא ממשה[דרושה הבהרה], אך לאחר שמשה התחנן בפניו, וטען שהריגת עם ישראל במדבר תגרום לחילול שמו בעיני הגויים, הוא המתיק את העונש, וקבע שבני ישראל ינדדו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים ימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור, מבן עשרים ומעלה. עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ מתו במגפה. קבוצה (המעפילים) מבני ישראל ניסתה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפה במלחמה מול העמלקי. כלב ויהושע, שבניגוד לשאר המרגלים דברו טוב על הארץ, זכו לשרוד את המסע ולהיכנס לארץ.

הסתירות בין ספר במדבר לספר דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור המרגלים מופיע גם בספר במדבר וגם בספר דברים וישנן סתירות רבות בין הסיפורים.

הסתירה הכי בולטת היא בשאלה, מי יזם את שליחת המרגלים: בספר במדבר מוצגת שליחת המרגלים כציווי של ה' למשה: ”שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.” (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ב'); לעומת זאת, בספר דברים סיפר משה כי היוזמה הייתה של בני ישראל: ”וָאֹמַר אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ; עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.” (ספר דברים, פרק א', פסוקים כ'כ"ג).

ישנה עוד סתירה מרכזית, בשאלה מהי מטרת השליחות. לפי ספר דברים נראה שהמשימה היא לבחון את הדרכים לכיבוש הארץ; לעומת זאת, בספר במדבר, לא כל כך ברור האם המשימה המרכזית היא לבחון את טיב הארץ, או שהמשימה המרכזית היא לבחון את דרכי הכיבוש.

הרב סמט במאמרו מציע פתרון לסתירות הללו. לדעתו ה' ציווה את משה לשלוח מרגלים כדי לתור את הארץ ולבדוק האם היא טובה, (כפי שמסופר בספר במדבר). לאחר מכן העם הגיע אל משה וביקש לבדוק דרכים לכיבוש הארץ (כפי שמודגש בספר דברים). משה החליט שהוא שולח אותם למשימה כפולה, כדי לא לשלוח את המרגלים פעמיים: מטרת המשימה הצבאית שאותה רצה העם, הייתה לחפור את הארץ (כפי שמודגש בספר דברים) ולבדוק האם היא מוכנה לכיבוש. המשימה הכללית שמטרתה הייתה לתור את ארץ כנען כלומר לבדוק אם היא טובה (כפי שמודגש בספר במדבר) [2].

לפי ספר דברים, משה עצמו תולה את אי כניסתו לארץ לא בחטא מי מריבה אלא דווקא בחטא המרגלים: ”גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם” (ספר דברים, פרק א', פסוק ל"ז).

מאיר שפיגלמן מסביר את האחריות של משה בכך שמשה הוא זה שבחר את המרגלים, הדריך אותם ולא הגיב  באופן אקטיבי לדבריהם כשהוציאו דיבת הארץ רעה. משה לא היה יכול לשכנע את העם שהארץ אכן טובה, משום שלא ביקר בה בעצמו[3].

חטא המרגלים בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המדרש,[4] כלב נפרד משאר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והלך לבדו לחברון, להשתטח על קברי האבות בחברון, להתפלל ולפרוש משאר המרגלים שרצו להגיד דברים רעים על הארץ כשישובו. מדרש זה בונה את דמותו של כלב כאדם עצמאי.

מדרש אחר מספר כי כלב הערים על העם כשהתפרץ לדברי המרגלים. כלב פתח בדברים שנשמעים כמו תלונות נוספות על משה: "וכי זאת בלבד עשה לנו בן עמרם?!" (ובכוונה לא הזכיר את שמו של משה, שיישמע כגנאי) כדי למשוך את הקהל לשמוע לו, והמשיך בשבחו של משה: הוא גם הוציא אותנו ממצרים וקרע את הים וכו'.

על פי התלמוד, המרגלים יצאו בכ"ט בסיוון וחזרו בתשעה באב, ובעקבות החטא נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל ושבתשעה באב תהיה בכיה לדורות לעם ישראל: ”אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות” (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א')

בהמשך הסוגיה נאמר, שלאחר חטא המרגלים כל שנה היו עם ישראל חופרים לעצמם קבר וישנים בתוכו בתשעה באב (שבו חל חטא המרגלים), ובבוקר, כשהכרוז קורא ”יבדלו חיים מן המתים!” - החיים יצאו מקברם והמתים נשארו בקברם. בשנה האחרונה כולם קמו, וכיוון שכך, חששו שטעו בתאריך, וקיימו את המעמד בלילה שלאחריו, אך שוב בקריאת ”יבדלו חיים מן המתים!”, כל האנשים יצאו מקברם ללא מת אחד. וכך עשו כל לילה עד ט"ו באב, שראו את הירח מלא, וידעו שלא טעו בתאריך, ויותר לא ימותו, לכן עשו בט"ו באב יום טוב[5].

חטא המרגלים בקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקוראן מסופר על כך שבני ישראל מסרבים להיכנס לארץ ישראל מפחד הענקים השוכנים בה, למעט שני אנשים המוכנים להיכנס. כעונש הם מתעכבים במדבר ארבעים שנה. פרשני הקוראן מרחיבים את הסיפור וחלק מהספרות הפרשנית קרובה לאגדות חז"ל בנושא.[6]

כג וּבֶאֱמֹר מֹשֶׁה לְעַמּוֹ: ״עַמִּי, זִכְרוּ אֶת הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם אֱלֹהִים בַּהֲקִימוֹ בְּקִרְבְכֶם נְבִיאִים, וַיָּשֶׂם אֶתְכֶם מְלָכִים, וַיִּתֵּן לָכֶם אֵת אֲשֶׁר לֹא נָתַן לְעַם מִן הָאָדָם: כד עַמִּי, בּוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים לָכֶם וְלֹא תִסֹּגוּ אָחוֹר פֶּן תֹאבֵדוּ (לָעַד)״: כה וַיֹאמְרוּ: ״מֹשְׁה, עַם עֲנָקִים בְּתוֹכָהּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נָבוֹא אֵלֶיהָ עַד אִם יֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ. וְרַק אִם יֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ נָבוֹא אֵלֶיהָ״: כו וַיֹאמְרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִירֵאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה אִתָּם חָסֶד: ״בּוֹאוּ עֲלֵיהֶם אֶל הַשָּׁעַר, וּבְבוֹאֲכֶם אֵלָיו תִּגְבְּרוּ (עֲלֵיהֶם), וְהִשָּׁעֲנוּ עַל אֱלֹהִים אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם״: כז וַיֹּאמְרוּ: ״משֶׁה, לֹא נָבוֹא לְעוֹלָם כָּל עוֹד הֵם בְּתוֹכָהּ, לֵךְ אֵפוֹא אַתָּה וֵאלֹהֶיךָ וְהִלָּחֲמוּ, כִּי אֲנַחְנוּ נֵשֵׁב בָּזֶה: כח וַיֹּאמֶר (משֶׁה): ״אֱלֹהַי, אֵין לִי שִׁלְטוֹן בִּלְתִּי אִם עָלַי וְעַל אָחִי. הַפְלֵה אֵפוֹא בֵּינִי וּבֵין הָעָם הַפּוֹשְׁעִים״: וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): ״אִם כָּכָה, הִנֵּה הָחָרְמָה מֵהֶם הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. יִתְעוּ בָאָרֶץ וְלֹא יֵצַר לְךָ עַל הָעָם הַפּוֹשְׁעִים״.

אלקראן, סורה 5, תרגום: יוסף יואל ריבלין

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ג, אך בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ד, עמוד א' רבי יצחק מסביר שהאשכול נישא על ידי שתי מערכות של שתי מוטות, כך שנשאו אותו סך הכול שמונה אנשים
  2. ^ הרב אלחנן סמט, חטא המרגלים, באתר תורת הר עציון
  3. ^ מאיר שפיגלמן, שלח - חטא המרגלים, משה, אהרון ואחריות
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ד, עמוד ב'
  5. ^ מסכת תענית, דף ל', עמוד ב', ד"ה שכלו מתי מדבר, ועין תוס' שם.
  6. ^ נסים דנה, למי שייכת הארץ הזאת? - עיון מחודש בקוראן ובמקורות אסלאמיים קלאסיים על עם ישראל, תורתו וזיקתו לירושלים ולארץ הקודש, 2013, הוצאת אוניברסיטת אריאל, עמ' 74–78, וכן - אורי רובין, הארץ המובטחת ואחרית הימים בקוראן ובמסורת האסלאם, בתוך: יורם ארדר, אלינער ברקת, מאירה פוליאק (עורכים), יד משה: מחקרים לזכרו של משה גיל, תעודה כ"ט תשע"ח (2018), עמ' 329-351.