קלף (יהדות) – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־23:04, 25 בפברואר 2018

ערך זה עוסק ביריעת עור המשמשת לכתיבה. אם התכוונתם לקלף משחק, ראו קלף משחק.

ערך זה עוסק ביריעת עור המשמשת לכתיבה. אם התכוונתם לסוג של אצה, ראו קלפ.

קלף הוא עור בהמה טהורה המשמש לכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות - ראשי התיבות של סופר סת"ם - ספר תורה, תפילין, מזוזות. כמו כן מגילת אסתר יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה של היהדות חייבים להכתב על עור בהמה^[1]. מעובד^[2].

על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי קלפים לכך, "גוויל"(אנ') הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה קלף המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה דוכסוסטוס (אנ') למזוזה. בסביבה יבשה מתאימה עשויים כתבים על גוויל, קלף או דוכסוסטוס להשמר אלפי שנים.

כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד בסיד ומלח בלבד, ואז שוייף מצידו הפנימי, כך שנותר רק קלף.

אטימולוגיה

גוויל: המונח "גוויל" אפשר שהוא ביטוי מושאל מ"אבני גוויל" המובא בתלמוד^[3] לאבנים גסות שאינן מסותתות^[4], כך גם הקלף אינו מחולק. הסבר אטימולוגי נוסף: גוויל מלשון "ג'בל" (جبل) שפירושו בערבית הר, כלומר אבן גסה שנלקחה מההר ללא סיתות, כך גם עור הבהמה שלא חֻלַּק נקרא גוויל^[5].
קלף: ככל הנראה מקור המילה קלף בא מ"קֶלֶף", כלומר קילוף, שכן הקלף מקולף מהגוויל.
דוכסוסטוס: פירוש נפוץ למקור השם "דוכסוסטוס" הוא "מול הבשר" - הלחם של "דוכ", מול, מארמית עם "סוסטוס", בשר, מיוונית. פירוש אפשרי אחר הוא ביוונית בלבד: dyo – שנַיים, xestos – נקלף. ופירוש המילה "חלוקה לשנים".

אופני העיבוד

על פי ילקוט שמעוני, בעבר היו מעבדים עורות על ידי צואת כלבים^[6].

בתלמוד בבלי מפורטים שלושה סוגי עיבוד לעור הבהמה הראויים לכתיבת סת"ם:

גוויל: העור השלם (שלא נחלק) שהוסר שיערו הושרה בחומרי עיבוד. על פי התלמוד הבבלי עיבוד הגוויל נעשה על ידי השרייתו במי מלח למשך כשלושה ימים, ובמי קמח שעורים מלא למשך כעשרה ימים, ובמשרת עלי אוג הבורסקאים^[7]. כיום מוסיפים לפני העיבוד סיד וצואת יונים^[^{דרוש מקור]}.
ישנה מחלוקת האם שיוף הגוויל מצד הבשר פוסל את הגוויל לכתיבה.^[8]
קלף: לאחר העיבוד בעפצים, מקלפים את השכבה העליונה של העור (אפידרמיס) ומעבדים אותה, והחלק שנקלף נקרא קלף.
דוכסוסטוס: לדעת התלמוד הבבלי, חומרי העיבוד הם מלח, קמח ועפצים^[9].

ישנה מחלוקת בין הפוסקים איזו משהשכבות היא קלף ואיזו דוכסוסטוס. לפי הרמב"ם דוכסוסטוס הוא השכבה החיצונית, וקלף הוא השכבה הפנימית^[10], לשיטת השולחן ערוך ההיפך הוא הנכון^[11].

הבדלים בין קלף לגוויל

צבעו של הגוויל תלוי בצורת עיבודו. רוב מעבדי העורות עושים שימוש באוג הבורסקאים, הגורם לגוויל להיצבע בגווני החום^[12], ואילו צבעו של הקלף הוא לבן, בז' אפור או שחור.
הגוויל כבד יותר מאשר הקלף, ודבר זה מתבטא בהולכה והגבהה של הספר תורה.
קשה מאוד לתקן ספר תורה שנכתב בגוויל, ולאחר התיקונים נשארים סימנים לא אסטתיים.
ישנם סוגי דיו שלא נמחקים מהגוויל גם אם רוחצים את הגוויל במים, מה שאין כן בקלף, גם הדיו יתפשט וגם הקלף יתקלקל.

להלכה

לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, ישנה עדיפות לכתוב ספר תורה על גוויל, מזוזות על דוכסוסטוס, ותפילין על קלף (ראו הרחבה בערך ספר תורה). בנוסף לשיטתם יש לעבד את עור הבהמה בעפצים.

החל מתקופת הגאונים, ובהיתר של רבינו תם^[13] החלו להשתמש בסוג קלף אחיד לכל כתבי הקודש מסיבות שונות, בהן חוסר הידיעה לחלק את העור לשניים, והקושי להפריד עור שעבר תהליך עיבוד רק בסיד ומלח לשתי שכבות. לאחר העבוד בסיד ומלח העור נמתח ועובר שיוף בצידו הפנימי^[14] , כדי להכשירו לכתיבה בצד זה. סוג זה נקרא בלשון הגאונים 'ריק' או גם בשם הסתמי 'קלף'. בעקבות דעת התוספות, כתב הרמ"א שעדיף לכתוב על קלף, ואין לכתוב על גוויל. משום שהקלף נאה יותר, ומשקלו של הספר תורה פוחת^[15]. וכן נוהגים האשכנזים.
בקרב יהודי המזרח (עיראק, סוריה, טורקיה, יוון, מרוקו, תוניס ותימן) נהגו כדעת השולחן ערוך וכתבו ספרי תורה על גווילים, וכך גם ספרי התורה של הר"ן והרב יצחק אבוהב^[16].

לפי השולחן ערוך, מותר לכתוב מגילת אסתר על הגוויל^[17], ולפי הרמב"ם, מותר לכתוב על גביו גם מזוזה^[18].

כיום

בקרב הפוסקים מבני אשכנז ישנם חילוקי דעות: לדעת הרב שלמה גאנצפריד, לא נוהגים לכתוב ספרי תורה על הגוויל. אולם אם נכתב, ספר התורה כשר.^[19]ישנה שמועה לפיה החזון איש סירב להתיר לכתוב ספרי תורה על גוויל^[20]. מאידך לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קניבסקי, כיום שישנה אפשרות לעבד את הגוויל שיהיה נאה וקל, ישנה עדיפות לכתוב ספר תורה על גוויל.^[21]
כמו כן, הפוסקים מקרב יהדות המזרח סבורים שעדיף לכתוב גם כיום ספרי תורה על גוויל^[22].

לקריאה נוספת

מנחם הרן, מגילות הספרים בין קומראן לימי הביניים: עורות יהודיים ונכריים למיניהם ולתקופותיהם, תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 347–382.
משה צארום, מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142^[23]
הרב אריה גמליאל, החיוב לכתוב ספר תורה גם בזמנינו על הגוויל ולא לכתוב על הקלף. זכור לאברהם (תש"ס-תשס"א) עמודים תרע"ו-תש"ב.

גלריה

קלף בינוני ופרוש של מזוזה
מגילת אסתר כתובה על קלף
תפילת פיטום הקטורת כתובה על קלף
קלף, קולמוס ודיו - משמשים את סופרי הסת"ם לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות

קישורים חיצוניים

יהודה שרז עיבוד קלף בעפצים, הידור או עיקר הדין. אור ישראל תשרי תשע"ב

הערות שוליים

^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ח, עמוד א'
^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד ב'
^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד א'
^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד א'; שו"ת הרמבם סימן קנ"ג (מהדורת בלאו)
^ ראה רבנו גרשום בבא בתרא דף ג עמוד א'
^ ילקוט שמעוני, ספר שמות, פרק י"א, רמז קפ"ז- "כלבים כתיב בהן: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא עוד, אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות."
^ על השימוש בו ראה זהר עמר, אוג הבורסקאים בעת העתיקה. ישראל עם וארץ (תש"ן-תשנ"ג) עמודים 191-198.
^ ראה, יעקב כהן, קובץ ויען שמואל חלק ז, הוצאת כיסא רחמים בני ברק תשס"ד עמודים קסב-קעד. ולעומתו משה צארום, כשרות הגוויל בימינו. מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142
^ ראה תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ט, עמוד א'.
^ תבנית:משנה תורה
^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף ז'
^ ישנם שצבעו לאחר מכן את הגווילים בצבע אדום או צהוב. לחלופין על ידי צורת עיבוד שונה צבע הגוויל התקבל כלבן
^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"א, עמוד א'
^ כלומר לא חולקים אותו לשניים, אלא מגרדים את הגוויל מצד הבשר עד שנשאר הקלף בלבד.
^ ספר שפתי כהן סימן רע"א סק"ט
^ אור תורה טבת תשנ"ו דף ש"ג
^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצ"א, סעיף א'
^ שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, כרך א', סימן קל"ז.
^ כך גם דעת הרב דוד לאו
^ אשר חנניה, שו"ת שערי יושר, כרך ב' יורה דעה סימן יז. בשאלה שנשאל על ידי אשר יאקב בעל מפעל לעיבוד עורות לסת"ם. ישנם שערערו על שמועה זו- אברהם צוויג, קנאת סופרים תרבה חכמה, ביתר עלית תשע"ז
^ ראה אברהם צוויג, קנאת סופרים תרבה חכמה, ביתר עלית תשע"ז. המאמר מובא גם באתר זה
^ הרב בן ציון מוצפי כאן, הרב יצחק רצאבי ראה כאן. ועוד
^ המאמר מובא גם באתר זה

[1] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ח, עמוד א'

[2] תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד ב'

[3] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד א'

[4] תוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד א'; שו"ת הרמבם סימן קנ"ג (מהדורת בלאו)

[5] ראה רבנו גרשום בבא בתרא דף ג עמוד א'

[6] ילקוט שמעוני, ספר שמות, פרק י"א, רמז קפ"ז- "כלבים כתיב בהן: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא עוד, אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות."

[7] על השימוש בו ראה זהר עמר, אוג הבורסקאים בעת העתיקה. ישראל עם וארץ (תש"ן-תשנ"ג) עמודים 191-198.

[8] ראה, יעקב כהן, קובץ ויען שמואל חלק ז, הוצאת כיסא רחמים בני ברק תשס"ד עמודים קסב-קעד. ולעומתו משה צארום, כשרות הגוויל בימינו. מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142

[9] ראה תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ט, עמוד א'.

[10] תבנית:משנה תורה

[11] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף ז'

[12] ישנם שצבעו לאחר מכן את הגווילים בצבע אדום או צהוב. לחלופין על ידי צורת עיבוד שונה צבע הגוויל התקבל כלבן

[13] תוספות על תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"א, עמוד א'

[14] כלומר לא חולקים אותו לשניים, אלא מגרדים את הגוויל מצד הבשר עד שנשאר הקלף בלבד.

[15] ספר שפתי כהן סימן רע"א סק"ט

[16] אור תורה טבת תשנ"ו דף ש"ג

[17] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצ"א, סעיף א'

[18] שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, כרך א', סימן קל"ז.

[19] כך גם דעת הרב דוד לאו

[20] אשר חנניה, שו"ת שערי יושר, כרך ב' יורה דעה סימן יז. בשאלה שנשאל על ידי אשר יאקב בעל מפעל לעיבוד עורות לסת"ם. ישנם שערערו על שמועה זו- אברהם צוויג, קנאת סופרים תרבה חכמה, ביתר עלית תשע"ז

[21] ראה אברהם צוויג, קנאת סופרים תרבה חכמה, ביתר עלית תשע"ז. המאמר מובא גם באתר זה

[22] הרב בן ציון מוצפי כאן, הרב יצחק רצאבי ראה כאן. ועוד

[23] המאמר מובא גם באתר זה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

@@ שורה 2: / שורה 2: @@
 {{פירוש נוסף|נוכחי=יריעת עור המשמשת לכתיבה|אחר=סוג של אצה|ראו=[[קלפ]]}}
 [[קובץ:Parchment from goatskin.jpg|שמאל|ממוזער|עיבוד קלף מעור עז]]
-'''קלף''' הוא [[עור (חומר גלם)|עור]] [[בהמה]] [[טומאה וטהרה|טהורה]] המשמש לכתיבת [[ספר תורה]], [[תפילין]] ו[[מזוזה|מזוזות]] - ראשי התיבות של סופר '''סת"ם''' - '''ס'''פר תורה, '''ת'''פילין, '''מ'''זוזות. כמו כן [[מגילת אסתר]] יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה של היהדות חייבים להכתב על עור בהמה{{הערה|{{בבלי|שבת|קח|א}}}}. מעובד{{הערה|{{בבלי|גיטין|מה|ב}}}}.
+'''קלף''' הוא [[עור (חומר גלם)|עור]] [[בהמה]] [[טומאה וטהרה|טהורה]] המשמש לכתיבת [[ספר תורה]], [[תפילין]] ו[[מזוזה|מזוזות]] - ראשי התיבות של [[סופר סת"ם|סופר '''סת"ם''']] - '''ס'''פר תורה, '''ת'''פילין, '''מ'''זוזות. כמו כן [[מגילת אסתר]] יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה של היהדות חייבים להכתב על עור בהמה{{הערה|{{בבלי|שבת|קח|א}}}}. מעובד{{הערה|{{בבלי|גיטין|מה|ב}}}}.
-על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי קלפים לכך, "גוויל"{{אנ|Gevil}} הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה '''קלף''' המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה '''דוכסוסטוס''' {{אנ|Duchsustus}} למזוזה. בסביבה יבשה מתאימה עשויים כתבים על גוויל קלף או דוכסוסטוס להשמר אלפי שנים.
+על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי קלפים לכך, "גוויל"{{אנ|Gevil}} הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה '''קלף''' המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה '''דוכסוסטוס''' {{אנ|Duchsustus}} למזוזה. בסביבה יבשה מתאימה עשויים כתבים על גוויל, קלף או דוכסוסטוס להשמר אלפי שנים.
-כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד בסיד ומלח בלבד, ומכונה קלף.
+כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד בסיד ומלח בלבד, ואז שוייף מצידו הפנימי, כך שנותר רק קלף.
 ==אטימולוגיה==