קולנוע הוליוודי קלאסי

קולנוע הוליוודי קלאסי או המשכיות קלאסית^[1] הם מונחים המשמשים בתחום ביקורת הקולנוע ומתייחסים לחזות הסרט והסִיפֵּר – שני יסודות שאפיינו ופיתחו את הקולנוע האמריקאי מראשיתו, בין 1917 לתחילת העשור של 1960. אלה גילמו בסופו של דבר סגנון קולנועי שהפך למוביל, בעל עוצמה ואף שולט ברחבי העולם.^[2]

התהוות הסגנון הקלאסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצגה הקולנועית המוקדמת (1895–1913)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות שנים הכלי החזותי לספר סיפורים היה התיאטרון. למן ערש צילומם של הסרטים האילמים, שנת 1890, יוצרי הסרטים ביקשו ללכוד את חיותו של התיאטרון והריאליזם המוטמע בו על מסך הקולנוע. הבמאים הקולנועיים הראשונים התחילו בתור במאי הצגות עממיות ובה במידה רוב שחקני הקולנוע הראשונים פעלו תחילה במלודרמות עממיות מסוג ווֹדְווִיל. ואולם במידה רבה יוצרי הסרטים הראשונים המעיטו בהשפעתן של מגבלות המדיום כמו גם בחירות האפשרית בו. הסרטים הראשונים התאפיינו בהבעה מוגבלת מבחינה חזותית. סרטי הנרטיב הראשונים שאלו מעט מאוד מאמצעי ההבעה של הבמה, והנרטיב המוצג בהם סיגל לעצמו מעט מאוד מן המלודרמה החיה. למרות העומק שהתבטא בקדמת הבמה, סרטים אלה הושטחו בעוצמה ובריאליזם שבהם בתוך מסגרת קולנועית. אפיון מלודרמטי ובידורי רק הדגיש את המלאכותיות של הסרט, בדומה לזה, העיצוב הקולנועי, כמו-בימתי, התפרש דו-ממדי ועצור. לפני הסגנון החזותי, שהצופים יתוודעו אליו כ"המשכיות קלאסית", סצנות צולמו במלואן בסגנון לוֹנְג שוֹט ועוצבו בשימת-לב כוריאוגרפית בהתאם לתיאור העלילה ויחסי הדמויות. העריכה הייתה מוגבלת בעיקר להבזקים של צילומי תקריב על עצמים שנכתבו בהם שמות להבהרה.

הסרט האילם מבשיל לכדי אמנות (1913–1927)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שניצני הסרטים חסרו את הריאליזם הגלום בבמה, עולם הסרטים יוצר את אשליית ההתקדמות בזמן ויציבות המרחב. עד תחילת העשור 1910, החל עולם הסרטים לממש את הפוטנציאל האמנותי האצור בו. בשוודיה ובדנמרק תקופה זו נקראה "עידן הזהב" של הקולנוע. באמריקה השינוי האמנותי מיוחס לבמאים כמו ד. וו. גריפית' שהצליחו לבסוף לשבור את אחיזתה של "קרן הפטנטים" המיוחסת לאדיסון. בכך הצליחו במשימתם להפוך את הפקת הסרטים לעצמאית ומשוחררת ממונופול תעשייתי ראשוני זה. בכל רחבי העולם החלו יוצרי סרטים לאמץ אמצעים חזותיים ונרטיביים המאפיינים את הקולנוע ההוליוודי הקלאסי.

שנת 1913 הייתה אבן דרך ביצירת סרטים ברחבי העולם. במאים מארצות שונות הפיקו יצירות מופת חלוציות.^[3] השפעתו של ד. וו. גריפית' הייתה ניכרת ביותר. בה במידה השפיעו רבות השחקנים בסרטיו בליטוש הופעותיהם אל המדיום החדש.

בשנת 1915 הפיק גריפית' את הסרט "הולדתה של אומה" בכיכובה של ליליאן גיש, שנודעה במגוון הטכניקות הדרמטיות שלה על הבד. הסרט פרץ את הדרך לקולנוע ככלי לסיפור סיפורים כי הוא שילב טכניקות חזותיות חדשניות לזמנו. חשוב לציין, כי הסרט מפאר את נקמותיו של הקוֹ קלוּקס קן בשחורים והוא נודע לשמצה בתפיסתו הגזענית. הסרט התיישן עד מהרה, ומשנת 1917 הקולנוע ההוליוודי הקלאסי מתאפיין בסִיפֵּר ובסגנון חזותי שהפכו למגובשים.

קולנוע הוליוודי קלאסי בעידן הקול (למן 1927 – עד שלהי העשור 1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגנון החזותי של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי התפתח התפתחות של ממש לאחר המעבר להפקת סרטים באמצעות קול. השינויים העיקריים הגיעו מתעשיית הסרטים עצמה, משהתעצמה שיטת האולפנים. אמנם האולפנים נכנסו לזירה שנים מספר לפני עידן הקול, אלא שרק מאז 1925 רוב הבמאים והשחקנים האמריקניים הידועים, שעבדו באופן עצמאי מתחילת 1920, הסכינו לשיטת האולפנים והפכו חלק ממנה.

תחילתו של עידן הקול שנויה במחלוקת. יש המסמנים את תחילתו עם "זמר הג'אז" משנת 1927. יש המאחרים את עידן הקול לשנת 1929, שאז העידן האילם נגמר בלי ספק.

מסוף שנות 1920 עד שלהי 1960 התבססו סרטי הוליווד על ז'אנר כלשהו – מערבי, קומדיית סלפסטיק, מוזיקלי, אנימציה מצוירת, ביוגרפי – ולעיתים קרובות צוותים יצירתיים היו מזוהים עם אולפן מסוים. לדוגמה, המלחין אלפרד ניומן עבד בחברת פוקס המאה ה-20 במשך עשרים שנה, וססיל בלאנט דה-מיל ביים כמעט את כל סרטיו באולפן פּאראמָאוּנט.

לפי היסטוריונים ומבקרים, תקופה של עשר שנים נדרשה עד שהושגה רמת האיכות המוכרת מכבר גם בסרטים שאינם אילמים. שְנוֹת שִלהי 1930 מסמנות את מימוש ההבטחה הגלומה בקולנוע.

שנת 1939 הייתה נקודת שיא בהפקתם של סרטים אמריקניים, בהם: "חלף עם הרוח", "אנקת גבהים", "הקוסם מארץ עוץ", "מֶרְכֶּבֶת הדואר", "מר סמית הולך לוושינגטון", "שובו של דיסטרי", "נינוצ'קה", "היה שלום מר צ'יפס". ניתן לאפיין את תור הזהב של הקולנוע ההוליוודי מבחינת סגנון, עריכה, עלילה, זמן ומרחב.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קולנוע הוליוודי קלאסי מחזיק סגנון בלתי נראה לרוב וּקְשֵה פענוח בעבור הצופה הממוצע. הסיפור נרקם ביעילות ובחוסר מאמץ עד כדי כך שנראה לקהל כאילו אין לו יד מְכַוֶּנֶת. הוא יוצא כקסם מן המרקע" ג'ון בלטון, מומחה לקולנוע, אוניברסיטת רוטגרס.^[4]

הסגנון הסיפורי-חזותי של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, כפי שתואר בידי דייוויד בורדוול, הושפע במידה רבה מתקופת הרנסאנס ורעיונות התחייה שבה האדם הוא הנקודה הבראשיתית.

אמצעי עריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמצעי הבולט ביותר לייצוב תמונה חזותית-מרחבית בעריכה אנליטית הוא חוק מאה שמונים המעלות. ציר של מאה שמונים מעלות נשמר תמיד בין שתי דמויות המשוחחות ביניהן וכן בין הצופה לבין השוֹט. בכך מתאפשר לצופה למקם את עצמו או עצמה בטווח הפעולה.

חוק שלושים המעלות מתייחס לחיתוך הזווית שסצנה אחת מחוסרת בה לעומת סצנה אחרת, מה שיוצר שינוי בנקודת המבט, בפרספקטיבה, שאינו פוגם באשליית השלמות. חיתוך שאינו מקפיד על כלל שלושים המעלות, המכונה ג'אמפ קאט, מפר את אשליית המשכיות הזמן.

שני חוקים אלה הם היסוד והמסד לצילום סרטים. השימוש בהם בישר את תחילתו הרשמית של העידן הקלאסי, כפי שניתן לראות בסרט הצרפתי החלוצי "מסע אל הירח" מ-1902.

טכניקה נוספת נקראת עריכה צולבת; היא מנכיחה את ההתרחשות המקבילה של פעולה במקומות שונים.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור הקלאסי מתקדם ומתגשם תמיד דרך מניע פסיכולוגי, דהיינו דרך רצונו של האדם להיאבק במכשולים לעבר מטרה מוגדרת. יסוד זה מורכב בדרך כלל מסִיפֵּר עיקרי (לעיתים קרובות רומן אהבהבים) שזור בסִיפֵּר משני, כמו עסק או פשע. הסיפור מובנה כך שיש בו התחלה, אמצע וסוף באופן מסומן, מודגש וברור לכול, ועל פי רוב, ישנו פתרון מובחן. שחקנים, אירועים, נסיבות נובעות, נקודות ראשיות ומשניות משמשים לתועלת ההיגיון כולו כמאפיינים בסיסיים. הסִיפֵּר הוא שרשרת של סיבה ותוצאה והדמויות הן סוכנים סיבתיים – אירועים אינם מתרחשים באופן אקראי. אכן, לדמויות בסרט הקולנוע ההוליוודי הקלאסי תכונות מוגדרות, והן פעילות, מוכוונות מטרה מאוד. הן מעין סוכנים סיבתיים המונעים משיקולים פסיכולוגיים ולא חברתיים.

זמן קולנועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמן ההוליוודי הקלאסי הוא רציף, ליניארי, אחיד, שכן עלילה לא ליניארית פוגמת בריאליזם ומפנה תשומת לב בולטת לאשליית המדיום. המניפולציה היחידה החורגת מן הרצף היא החזרה לעבר, פלשבק, כמו בסרט "קזבלנקה".

תפיסת המרחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל החשוב ביותר בכינונה של המשכיות מקום קלאסית הוא קביעות האובייקט: הצופה חייב להאמין כי האירוע מתקיים מבעד להיקפה של המסגרת הקולנועית לשם שימור הריאליזם של התמונה. משום כך, ההתייחסות אל מרחב בהוליווד הקלאסית – עניינה לגבור או לכסות על דו-הממדיות של הסרט ("סגנון בלתי נראה"), באמצעות צילום מרוכז על גוף האדם. צילום הסרט לפרקיו מדגיש מחוות או הבעות פנים. בשעתו השווה אנדרה באזאן בין הסרט הקלאסי למחזה מצולם בכך שנראה כי האירועים מתרחשים באובייקטיביות והמצלמות משמשות כצוהר הטוב ביותר למחזה כולו.

תפיסת המרחב מורכבת מארבעה היבטים עיקריים: מרכוז, איזון, קדמיות ועומק. מרכוז מתייחס לחלק המרכזי של הפריים שנמצאים בו אנשים או חפצים בעלי משמעות; איזון מתקשר לדמויות המוקרנות באופן שווה לאורך כל התמונה; קדמיות מדגישה את הפעולה שמופנית בעידון לעבר הצופה או הסֵט; העומק נוצר באמצעות תאורה (בעיקר שלוש נקודות תאורה) ותחפושות שנועדו להפריד בין החזית והרקע.