אברהם וינשל
אברהם וֶיְנְשַל (27 בדצמבר 1893 – 11 בינואר 1968) היה משפטן ביישוב ובתקופת המדינה, יושב ראש לשכת הסתדרות עורכי הדין בישראל, חבר אסיפת הנבחרים ואזרח כבוד של חיפה.
וינשל נולד בקווקז (כיום אזרבייג'ן) לקרולינה וד"ר זאב וינשל (ממייסדי הליגה למלחמה בשחפת בחיפה ומנהל בית החולים תימנעה). למד משפטים בגרמניה ובשווייץ, וקיבל תואר דוקטור למשפטים ב-1916. במקביל לעבודתו המקצועית התמסר לפעילות ציונית, ובשנת 1920 התחתן עם זינה (לבית קבש), עלה לארץ ישראל והשתקע בחיפה. במלחמת העצמאות שכל את בנו שאול (1927–1948), חייל בחיל התותחנים.
על שמו רחוב בחיפה.
תוכן עניינים |
[עריכה] עבודתו המשפטית
וינשל עסק רבות במשפטי קרקעות שונים, והיה יועץ משפטי של גופים כלכליים גדולים, בהם ממגורות דגון, שבהן שימש דירקטור וחברת הכשרת היישוב שעסק בשירותה ברכישת קרקרעות בגליל[1]. ב-1931 מונה ליועץ המשפטי של עיריית חיפה, ושימש בתפקיד זה שנים רבות. היה ממייסדי אגודת עורכי הדין העבריים בחיפה וראש לשכת הסתדרות עורכי הדין בישראל (אחד הגופים שקדם ללשכת עורכי הדין בישראל).
היה מועמד להרכב הראשון של בית המשפט העליון[2][3] אך סירב ויותר מאוחר שימש עורך דינו של ד"ר ישראל שייב במאבק על זכותו של האחרון לשמש מורה[4].
היה חבר ועדת דורי לקביעת מבנה ההתאחדות לספורט בישראל[5].
[עריכה] פעילותו הפוליטית
השתתף בוועידת היסוד של הסתדרות הסטודנטים הציונים "החבר" והיה לאחד ממנהיגיה. ב-1925 היה בין מקימי המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ביחד עם אחיו יעקב, בנימין זאב פון וייזל, ישראל רוזוב וארתור קסטלר. וינשל עמד בראש אגודת "זכותנו" שקמה ב-1926 במטרה להגן על זכויות היהודים, תושבי ארץ ישראל, מפני קיפוח מצד השלטון[6].
היה חבר ועד הקהילה בחיפה, חבר הוועד הפועל שלו, וחבר באסיפת הנבחרים השנייה והשלישית.
בסוף שנות השלושים עזב בשל חילוקי דעות את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), הצטרף להנהלת תנועת "בני-חורין" והגיש בשמהּ לממשלת בריטניה תזכיר המוקדש לפתרון בעיית ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה דרש להקים חזית לאומית אחידה, להקים מורשון יישובי ולהכניס שיטת בחירות אזוריות במקום בחירות יחסיות המפצלות את הצבור. הרעיון נתקל בהתנגדות מפלגות שונות שראו בהקמת חזית לאומית אחידה סוף לדרכן העצמאית.
באוגוסט 1947 נעצר בידי השלטונות הבריטיים על פעילות פוליטית, והוחזק 40 יום במעצר בלטרון[7].
[עריכה] עיסוקו בעיתונות
ב-1916 היה עורכו של העיתון הלאומי היהודי "ההתעוררות" (Das Erwachen), שבו השתתפו טובי הסופרים היהודים. וינשל היה חבר מערכת "המבשר ליהודי קווקז" (בשפה הרוסית), שאביו היה עורכו, ופרסם בו שורת מאמרים המוקדשים לבעיות ההתיישבות העברית בא"י.
ב-19 בפברואר 1928 ייסד את עיתון "הצפון", שהיה המקומון הראשון בארץ ישראל (על אף שווינשל ייעד אותו גם לידיעות כל ארציות) והעיתון הרוויזיוניסטי הראשון בארץ ישראל[8]. העיתון ייצג אמנם את התנועה, אך האחים וינשל היו בעליו. הוא הופיע תחילה כשבועון, ואחר כך כדו-שבועון עד לסגירתו ב-14 באוגוסט 1927[9] אחרי 99 גיליונות.
ב-1936 חזר וינשל לנהל שבועון; הפעם את הירדן עיתונה הרשמי של התנועה. העיתון נסגר על ידי השלטונות הבריטיים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- נפתלי ליפשיץ, יצחק גנון, ראובן הכט (עורכים), אברהם וינשל: לקט כתבים לזכרו, חיפה: שקמונה בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, 1977.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר אברהם וינשל", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 879
- משפחת וינשל, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- הצפון, בלקסיקון לתקשורת ועיתונות, העין השביעית
- ד"ר אברהם וינשל, דבר, 13 באוקטובר 1968
- אמציה פלד, אברהם וינשל, מדריך רחובות חיפה, עיריית חיפה
- אורי קיסרי, משפחה והשקפת עולם, מעריב, 21 בדצמבר 1962
[עריכה] הערות שוליים
- ^ יוסי בן ארצי, להפוך מדבר לכרמל, הוצאת מאגנס, 2004, עמ' 87
- ^ היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948
- ^ אליקים רובינשטיין, שלבי ההקמה של בית-המשפט העליון בתש"ח, שנה ראשונה לעצמאות 1948-1949, עורך: מרדכי נאור, יד בן צבי, עמ' 89.
- ^ ניר קידר, הממלכתיות הרפובליקנית של בג"ץ ושל בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל כרך 14 (2004), עמ' 135
- ^ אהרן להב, יורחבו סמכויות ועדות ההתאחדות שיורכבו על בסיס דמוקרטי, דבר, 24 בנובמבר 1963
- ^ זאב ז'בוטינסקי, הרוויזיוניזם הציוני במאבקיו, מכון ז'בוטינסקי, עמ' 185
- ^ שמות העצורים, דבר, 6 באוגוסט 1947
- ^ פרוטוקול יום עיון בסוגיות בתולדות התנועה הרוויזיוניסטית בחיפה מטעם מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה
. - ^ חיים קאופמן, ייסודה של 'התאגדות הספורט הפועל', קתדרה יוני 1996
