ארתור קסטלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארתור קסטלר (באמצע) בקיבוץ עין השופט, 1945

ארתור קסטלרהונגרית: Kösztler Artúr;‏ ‏5 בספטמבר 19053 במרץ 1983) היה סופר, הוגה דעות פוליטי ופילוסוף חברתי אוסטרי-בריטי, יהודי יליד הונגריה, אשר כתב בגרמנית ובאנגלית ספרים רבים המתייחסים למגוון נושאים, החל מאכזבתו מן הקומוניזם וכלה במוצאה, לפי השקפתו, של יהדות אשכנז. קסטלר זכה לפרסום בינלאומי, והיה, בין היתר, מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטלר נולד בבודפשט שבהונגריה, למשפחה הונגרית יהודית דוברת גרמנית. אביו, הנריק, היה תעשיין וממציא, אך המצאותיו לא תמיד היו שימושיות, לדוגמה - סבון רדיואקטיבי.

קסטלר למד הנדסת חשמל בבית הספר הטכני הגבוה באוניברסיטת וינה, שם נתפס לרעיון הציונות. הוא לא סיים את עול לימודיו, והחל לעבוד ככתב. בין 1926 ו-1929 התגורר בארץ ישראל, שימש כמזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי, וכתב בעיתון הירושלמי "דואר היום", בעת שז'בוטינסקי היה עורכו הראשי (1928–1929). בזיכרונותיו מספר קסטלר כי בתקופה זו היה בין היתר ממציאו של התשבץ העברי הראשון. על תקופה זו כתב את ספריו "חץ בשמי התכלת" ו-"גנבים בלילה".

בשנת 1931 הצטרף קסטלר אל המפלגה הקומוניסטית. בתקופה זו היה פעיל פוליטי קומוניסטי בגרמניה, שהייתה בימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר, ולאחר מכן בתחילת שלטון המפלגה הנאצית. על רקע היותו יהודי עזב קסטלר את גרמניה, ויצא לטיול ארוך בברית המועצות. הוא טייל ברחבי ברית המועצות, והגיע למקומות רחוקים כהר אררט וטורקמניסטן, שם פגש את הסופר האמריקאי לנגסטון יוז. לאחר שחווה על בשרו את הטיהורים הגדולים של סטלין, עזב את הקומוניזם. במהלך עזיבתו את הקומוניזם ניסח קסטלר מכתב לסטלין ומברק לתובע הכללי במשפטי הטיהורים אנדרי וישינסקי, שעל שניהם חתמו שלושה מחתני פרס נובל, ובהם ביקשו השלושה לשחרר את אלכסנדר וייסברג-ציבולסקיפיזיקאי יהודי שהגיע לברית המועצות מתוך אמונה בקומוניזם הסובייטי ורצון לתרום מהידע המדעי שלו לברית המועצות, ונאסר באשמת שוא על ריגול. המכתב והמברק לא נענו מעולם.

במהלך סיקור מלחמת האזרחים בספרד נתפס קסטלר והוחזק מספר חודשים על ידי הפלנגיסטים בעיר מאלגה עד ששוחרר בידי משרד החוץ הבריטי. חוויות אלו תועדו בספרו "עדות מספרד", והוא השתמש בהם כבסיס לספרו "אפילה בצהריים".

בעת מלחמת העולם השנייה שהה בצרפת. לאחר שבילה זמן מה במחנה המעצר ורנה בצרפת של וישי, הצטרף ללגיון הזרים, אך נמלט ממנו לבריטניה והצטרף לצבאהּ. הוא שירת בצבא הבריטי בין 19411942, והועסק על ידי ה-BBC בעת המלחמה. בעקבות שירותו הוענקה לו אזרחות בריטית בשנת 1945. לאחר מכן הוא שב לצרפת והיה לידידו של ז'אן-פול סארטר.

לאחר המלחמה חזה קסטלר מראש מספר מגמות בתרבות העולם. הוא היה בין הראשונים שניסו על עצמם את הסמים פסילוציבין ו-LSD, התעניין מאוד בפאראפסיכולוגיה ונמנה עם הראשונים שקראו לפירוק העולם מנשק גרעיני. הוא כתב על מיסטיקה יפנית והודית בספרו "הלוטוס והרובוט" בשנת 1960. לאחר מכן עבר ללונדון, שם התפרנס מכתיבה והרצאה. בשנות השבעים זכה לתואר מפקד של מסדר האימפריה הבריטית (CBE).

קסטלר היה תמיד חסיד של המתת חסד. מכיוון שבסוף ימיו סבל ממחלת פרקינסון ומסוג של לוקמיה, התאבד ביחד עם אשתו השלישית סינת'ייה, בהיותו בן 78, בבליעת מנת יתר של תרופה.

שליטתו של קסטלר בשפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטלר דבר את השפות הונגרית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, מעט עברית ורוסית, וייתכן שאף יידיש. ידע זה היה תוצאה מהרקע המשפחתי שלו ומהיותו נע ונד ברחבי העולם, בתחילה כתוצאה מנסיבות, ולאחר מכן מרצון. בימי חייו גר בהונגריה, אוסטריה, גרמניה, ארץ ישראל, אנגליה, ויילס, צרפת וארצות הברית. כן בילה זמן רב בברית המועצות.

קסטלר היה מסוגל לעבוד במגוון לשונות, אך עיקר עבודתו הייתה באנגלית. הוא כתב את ספריו הידועים בשלוש שפות שונות: "הגלדיאטורים" נכתב בהונגרית, "אפילה בצהריים" בגרמנית ו"הגעה ועזיבה" באנגלית. כעיתונאי כתב כתבות בגרמנית, עברית, צרפתית ואנגלית. כאמור, לטענתו הוא ממציאו של התשבץ העברי הראשון. קסטלר היה מתומכי זניחת האלפבית העברי לטובת האלפבית הלטיני (ליטון העברית).

הנשים בחייו של קסטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטלר נישא שלוש פעמים: לדורותי אשר (1935 - 1950) ממאין פאג'ט (1950 - 1952) וסינטייה ג'פריס (1965 - 1983). כן היה למאהבה של הפילוסופית סימון דה בובואר, דבר שיצר טינה בינו ובין סארטר. ביוגרפיה משנת 1998 טוענת כי קסטלר הכה ואנס מספר נשים, בין היתר את הבמאית ג'יל קרייגי. לאחר מחאות, הוסר פסלו שהיה מוצג באוניברסיטה של אדינבורו. כן נמתחה ביקורת על ברית ההתאבדות שלו עם אשתו. על אף שהוא היה חולה אנוש, אשתו נראתה בריאה, ויש הטוענים כי היא הובלה אל מותה באמצעות מניפולציה רגשית של קסטלר.

קסטלר כעיתונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטלר עבד עבור מגוון של עיתונים בשפות שונות, בתחילה ככתב מדעי עבור "Vossische Zeitung" ולאחר מכן ככתב חוץ עבור "B.Z. am Mittag". כן עבד עבור עיתונו של ז'בוטינסקי "דואר היום". בתחילת שנות השלושים עבד ככתב עצמאי (פרילנסר) בשפה הצרפתית, וערך עיתון אנטי-נאצי ואנטי-סטליניסטי בשפה הגרמנית בשם "Zukunft" שמקום מושבו היה בפריז. לאחר שחרורו משביו בספרד עבד קסטלר במיוחד באנגלית עבור העיתון "News Chronicle" והעיתון "The Sunday Telegraph".

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של קסטלר הייתה לרוב מנוגדת לזרם המרכזי של הדעות הרווחות. לא רק שהגיע למסקנות משלו בנוגע לשאלות נפוצות, אלא שאף ניסה לענות לשאלות חשובות שאיש לא שאל. התוצאה של מקוריות זו הינה פרץ של רעיונות בנושאים שונים, בעלי ערך שהינו לעתים מוטל בספק, הנע בין השרלטני לגאוני.

קסטלר והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהיה כל חייו אגנוסטיקן רקעו המשפחתי של קסטלר היה יהודי. ספרו "השבט השלושה עשר" קידם את הרעיון המוטל בספק כי מוצאה של יהדות אשכנז אינו מן העברים הקדומים כי אם מן הכוזרים. קסטלר הצהיר כי מטרתו בספר זה הייתה לשלול את בסיסה של האנטישמיות, באמצעות שלילת הקשר בין היהודי האירופי, והיהודי המקראי לו מיוחסת על ידי האנטישמים רציחתו של ישו. באופן אירוני, אומצה תאוריה זו על ידי קבוצות אנטישמיות דווקא. אוהדיהם של הפלסטינים ניסו להשתמש בה על מנת לשלול את זכותם של היהודים על ארץ ישראל. יחסו של קסטלר למדינת ישראל היה אוהד, והוא שלל את הגלות. בראיון שערך בזמן כינון המדינה הצהיר כי כל היהודים צריכים להגר לישראל או להתבולל. קסטלר שהה זמן מה בארץ ישראל בצעירותו, ואף גר בקיבוץ. חוויותיו אלו תיאר בספר "גנבים בלילה".

קסטלר והמדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטלר כתב ספרים רבים על מדע ועל הפרקטיקה המדעית. מבקריו מתעלמים לרוב מן האופי הפוסט מודרני של רעיונותיו המדעים, והוא היה זר לקהילה המדעית. נסיונותיו להגיע להבנה של תהליכי האבולוציה, הגיעו אף לכדי עניין בתורתו של למארק, שקדמה לתורתו של דרווין, בספרו משנת 1971 "המקרה של הקרפדה המיילדת".

עניינו במיסטיקה היווה גורם בעל משמעות ביצירתו ובחייו. הוא הוריש חלק ניכר מרכושו לאוניברסיטת אדינבורו, על מנת שזו תערוך מחקר בפאראפסיכולוגיה. סיפרו "שורשי המקריות" מתייחס לתורת הקוונטים, למקריות ולסינכרוניזם בהקשר של תורותיו של קרל גוסטב יונג. כן התעניין בריחוף ובטלפתיה.

המוזיקאי סטינג הינו קורא אדוק של כתביו המדעיים של קסטלר, ושני תקליטים של להקתו "פוליס" נושאים שמות הלקוחים מכתבי קסטלר: "הרוח במכונה" ו"סינכרוניסיטי". קסטלר עצמו זכה לראות כיצד יצירתו זוכה לקרדיט בלתי צפוי זה, והתייחס לכך בשעשוע.

קסטלר והפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטלר החזיק בדעות פוליטיות מגוונות בימי חייו החל מציונות וכלה בקומוניזם. הוא יצא במסע כנגד עונש המוות, ותמך בהתאבדות ובהמתת חסד. כן היה ממתנגדי החימוש הגרעיני.

ספרו "האל שהכזיב" הינו וידוי אישי מרתק על התאכזבותו מן הקומוניזם. הספר, שיצא בשנת 1950 הינו אנתולוגיה בה תרם קסטלר את הסיפור הארוך והמרכזי, ובה השתתפו סופרים נוספים כאנדרה ז'יד, סטיבן ספנדר וריצ'רד רייט. לספר תפקיד חשוב בהתפכחותם של אנשי השמאל במערב מתמיכתם בקומוניזם הסטליניסטי.

ספריו שהופיעו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היוגי והקומיסר (תרגם לעברית: בנימין לובוצקי), הוצאת ערי ז'בוטינסקי, 1946.
  • דו-שיח עם המוות - סיפור חיים (מאנגלית: שושנה ויוסף נדבה), הוצאת מסדה, 1946.
  • גנבים בלילה - רשומותיו של ניסוי (תרגם: ברוך קרוא (קרופניק)), הוצאת ערי ז'בוטינסקי, 1947.
    • גנבים בלילה, רשומותיו של ניסוי, בתוספת הערות מילואים מאת המחבר (מאנגלית: אליעזרה איג-זקוב), זמורה ביתן תשמ"ח-1988.
  • אפלה בצהרים (תרגום: יוסף נדבה), ז'בוטינסקי 1947.
    • אפלה בצהרים (מגרמנית: צבי ארד), זמורה ביתן, תשמ"ג-1983.
  • הבטחה והגשמה: ארץ ישראל 1949 - 1917, מאנגלית - יוסף נדבה, הוצאת אחיאסף, 1950.
  • אספרטקוס (עברית: צבי רין), הוצאת קרני, 1952.
  • חץ לשמי התכלת - אוטוביוגרפיה (תרגם: יוסף נדבה), הוצאת קרני, תשי"ב-1953.
  • ארטור קסטלר, אנדרה ג'יד, ריצ'רד רייט, איגנציו סילונה, לואי פישר, סטפן ספנדר; עם הקדמה מאת ריצ'רד קרוסמאן (תרגום: אפרים קרליס [=קרליץ]), האל שהכזיב, הוצאת פלס, 1953.
  • יוהנס קפלר - האיש ופועלו (תרגם: ח' בן-עמרם:, הוצאת דביר ועם עובד, 1970.
  • בכבלי המערב - הדרך אל הציונות וממנה (עריכה והקדמה: יוסף נדבה), הוצאת אגודת חשמונאי, 1984.
  • האמנם צירוף מקרים - הפאראפסיכולוגיה לאור הפיזיקה החדשה (תרגמה מאנגלית: נורית גורן; הביא לדפוס יחיעם פדן), הוצאת עם עובד, 1975.
  • השבט השלושה עשר - ההיסטוריה הכוזרית ומורשתה (תרגם: חיים לוי), הוצאת מאזנים - תרגומים ומחקר, תש"ס-1999.
  • פני רוסיה לאן?. מבוא שכתב קסטלר בשנת 1953 למהדורה העברית של ספרו של אלכסנדר וייסברג-ציבולסקי "קשר השתיקה - רוסיה בכור ההיתוך של הטיהור".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]