אגן טארים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת אגן טארים
תצלום מהחלל של אגן טארים

אגן טאריםסינית: 塔里木盆地; בפין-יין: Tǎlǐmù Péndì; באויגור: ارىم ئويمانلىقى) הוא אגן ניקוז יבשתי גדול, הנמצא בשטחו של המחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבצפון מערב סין העממית, והנהר טארים זורם בו ממזרח למערב עד הישפכו לאגמים ולביצות בלופ נור. האגן מתפרש על פני שטח של כמיליון קילומטרים רבועים וגובהו נע בין 700 ל-1,400 מטרים. האגן מוקף בהרים משלושה כיוונים, צפון, מערב ודרום, ופתוח בצידו המזרחי אל מדבר גובי. גבולו הצפוני הוא ברכס טיין שאן וגבולו הדרומי הוא הרי קונלון הנמצאים בקצה הצפוני של רמת טיבט. מדבר טקלה מקאן מהווה חלק גדול משטח האגן. אזור האגן מיושב בדלילות על ידי אויגורים, טג'יקים ועמים טורקיים אחרים.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגן טארים הוא שריד של יבשת עתיקה זעירה שהתמזגה עם היבשת האירואסייתית שהלכה וגדלה במהלך תור הקרבון ותור הפרם. בהווה, נגרמים תהליכי שינוי בשולי האגן כתוצאה מלחצים שיוצרים רכסי ההרים שבצפון ובדרום על קרום היבשת העתיקה.

מקובל להניח כי באגן טארים קיימים מאגרים גדולים של נפט וגז טבעי, כאשר מעל ל-70% מתכולת הגז היא גז המתאן. החלקים המרכזיים של האגן כוללים רצף של סלעים מעידני הפלאוזואיקון, המזוזואיקון והקנוזואיקון כאשר במקומות מסוימים מגיע עובי השכבה לעומק של 15 קילומטרים. שכבת המקור לנפט ולגז היא שכבה פרמית של אבן בוץ (Mudstone). תחת שכבה זו קיים מכלול תחתי פרקמבריוני שסבורים כי הוא שריד של הלוח הטקטוני הזעיר של טארים שהצטרף ליבשת האירואסיינית המתפשטת בתור הקרבון.

השלג שיורד על הר K2, הפסגה השנייה בגובהה בעולם, מצטבר לקרחונים יבשתיים שנעים למטה לעמקים ומפשירים. מי השלגים יוצרים נהרות הזורמים במורדות ההרים אל אגן טארים ואינם מגיעים לים. הנהרות באגן, המוקפים במדבר, מזינים נווי מדבר ומימיהם משמשים בחלקם להשקיה. חלק אחר מהנהרות מתנקז אל ימות מלח ואל ביצות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך המשי, רשת של נתיבי מסחר שהשתרעה על פני מרכז אסיה, התחלקה לשני נתיבים עיקריים: דרך המשי הצפונית ודרך המשי הדרומית. שתי הדרכים גבלו בקצותיו הצפוני והדרומי של מדבר טקל מאקאן. נתיב מרכזי שהיה קיים, ננטש במאה ה-6 לספירה. הנתיב הדרומי כלל את ערי נווה המדבר יארקנד, נייה, פישאן, מארין וחוטאן. ערי נווה המדבר העיקריות בנתיב הצפוני היו: אקסו, קורלה, טורפאן, גאוצ'נג ולולאן. ערי מפתח אחרות בעת העתיקה באגן טארים היו קאשגאר בדרום מערב האגן, קוקה בצפונו ודונהואנג במזרחו.

השפות הטוכאריות הן ששלטו בעבר באגן טארים והיו הענף המזרחי ביותר של השפות ההודו-אירופאיות. השם הסיני יְוֵּאגְ'ה ציין עם מרכז אסייני קדום שהתיישב בחלקו המזרחי של אגן טארים והובס על ידי השיונגנו. בעקבות הפסדם, היגרו מאוחר יותר ה"יְוֵּאגְ'ה" דרומה וייסדו את אימפריית קושאן שמרכזה היה באפגניסטן ופקיסטן וצפון הודו המודרניות.

בסוף המאה ה-1, הצליחה שושלת האן הסינית בהנהגתו של באן צ'או (32-102), לדחוק את השיונגנו ולהשתלט על אגן טארים.

אימפריית קושאן החזקה הצליחה להתפשט חזרה אל אגן טארים במאות ה-1 וה-2 לספירה, הקימה ממלכה שמרכזה היה בקאשגאר והתמודדה על השליטה באזור עם שבטי נוודים ועם כוחות סיניים. הם הביאו לאזור את הכתב הברהמי, שפת הפרקריט ההודית ששימשה לצורכי מנהל ואת הבודהיזם והיוו גורם מרכזי בהפצת הבודהיזם למזרח אסיה באמצעות דרך המשי.

ב-1218 נכבש האזור על ידי האימפריה המונגולית שהונהגה על ידי ג'ינגיס חאן.

לופ נור, ימת מלח ביצתית הנמצאת בקצה המזרחי של האגן ואליה נשפך נהר טארים, משמשת כאתר ניסויים גרעיני של סין העממית.

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שקיים עניין מדעי בממצאים מאגן טארים, המניע העיקרי לסקרים ולחקירת האזור הם חיפושי נפט וגז. מחקר וניתוח מעמיקים שנערכו לאחרונה בנווה המדבר נייה (Niya) שעל דרך המשי הביאו לממצאים של כפרים ומבנים עתיקים, כמו גם עדויות לעיבוד חקלאי בצורת שדות, מטעים וכרמים. נווה המדבר בנייה משמר במידה רבה את הנוף כפי שהיה בימים קדומים יותר. בהתיישבויות שבאזור נייה נמצאו גם מאות טבלאות עשויות עץ המתוארכות למאה ה-3 וה-4 שעליהן נמצאו כתובים רבים. טבלאות אלו כתובות בשפה הגנדהרית המדוברת כיום בפקיסטן ובאפגניסטן וכוללות מסמכים משפטיים כמו רשימות מסים וחוזים המכילים מידע מפורט הנוגע לניהול חיי היומיום באזור באותה תקופה.

חפירות נוספות חשפו קברים ובהן מומיות, עבודות קרמיקה, עבודות קדרות צבועות וחפצי אמנות אחרים המיוחסים לתרבות הטוכארית. הגיוון בממצאים מלמד על כך שהמצאות האזור על נתיב דרך המשי עודדה את הקשרים וההשפעות התרבותיות באגן טארים. פסלים וציורי קיר בודהיסטים מוקדמים נתגלו בחפירות במיראן (Miran). ממצאים אלו דומים בסגנונם לממצאים שנתגלו במרכז אסיה ובצפון הודו ומביאים לטענה האומרת כי למיראן היה קשר ישיר עם מערב היבשת ובמיוחד עם האימפריה הרומית והפרובינקיות שלה.

ארכאולוגים בולטים שחפרו באזור:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]