מומיה

מומיה בכתב חרטומים

המומיה של רעמסס השני

המומיה היחידה בישראל, במכון האפיפיורי למקרא בירושלים

מומיה גואנצ'ית, במוזיאון הארכאולוגי של טנריף

מומְיה הנה גוויה משומרת של אדם או בעל חיים. המומיות הנודעות ביותר הן אלו שנחנטו במטרה לשמרן, בייחוד במצרים העתיקה. בסין נתגלו גוויות משומרות בתאי ארז שקועים, ארוזים בצמחי מרפא. מומיות נוצרו, כמו כן, באופנים טבעיים. אצי איש הקרח, לדוגמה, השתמר עקב תנאי קור.

המושג לקוח מהמילה הערבית "מוּמִיַא" (مُومِيَا) – אספלט. בעבר נחשב האספלט כמרכיב חיוני בתהליך חניטת המומיה, בעיקר עקב העור השחור שאפיין את הגוויות, אולם כיום נדחתה פרשנות זו. הצעה אחרת למקור השם היא במילה המצרית "מוּמ", שמשמעותה שעווה. שלא כמו האספלט, שעוות דבורים הייתה בשימוש רב בחניטה המצרית.

מומיות שמורות היטב הן אלה של הפרעונים וקרוביהם, מומיות אלו נחבשו בתשומת לב רבה יותר והיו מוגנות יותר. המומיות ששרדו נותנות לנו את האפשרות להביט לתוך העבר ולדעת משהו על המצריים העתיקים ועל זמנם. שלוש מהמומיות הידועות ביותר הם של תות ענח' אמון, סתי ורעמסס השני.

המומיה השמורה במצב הטוב ביותר היא סין ג'ואי שנתגלתה בחבל דאי שבסין. העור שלה עדיין גמיש וניתן לראות את סימני הכתכריכים. דם עדיין קיים בעורקים. הגפיים ניתנות לכיפוף. להבדיל מן המומיות של הפרעונים, כל האיברים הפנימיים נותרו במקומם במצב טוב.

היסטוריה של המומיות

העתיקות שבגוויות מצרים העתיקה לא עברו את תהליך הממיפיקציה המורכב, שאפיין את השושלת הראשונה. המתים נקברו בארון מתים עשוי קנה, ונקברו בחול. החול הלוהט יבש במהרה את גופות המתים ומנע את ריקבון הגופה. אחר זמן מה, מנגד, החלו המצרים לקבור את מתיהם בארונות עץ, וכדי למנוע את ריקבון הגופה החלו לחנוט את גופות המתים.

המומיה הקדומה ביותר מתוארכת למאה ה-34 לפנה"ס, למרות שאינה מומיה במובן המלה. הגויה מוצגת במוזיאון הבריטי, וזכתה לכינוי "ג'ינג'ר", בגלל שיערה האדום. ג'ינג'ר נקבר במדבר המצרי. אולי נרגמה גופתו, כדי למנוע את אכילתה בידי תנים. תנאי המדבר החמים יבשו את הגופה, ומנעו מרקמות השריר להירקב. ג'ינג'ר נקבר עם מספר כלי חרס, שהכילו את מזונו בדרכו לעולם הבא. לא קיים תיעוד של מנהגים דתיים מהתקופה הזאת, ואין לדעת אם הייתה זאת כוונת המצרים לשמר את גופת המתים. אך בימי השושלת הראשונה כבר ניתן להבחין ברצון מובהק לשמר את הגופות.

בימי הממלכה התיכונה, מ-2055 לפנה"ס עד 1650 לפנה"ס, החונטים הוסיפו שלבים לתהליך. בשלב זה הוציאו החונטים את מוח הגויה בעזרת וו. בתחילה חוררו את גולגולת הגויה, ומאוחר יותר משכו את מוחה דרך האף. בתקופה זאת היה בשימוש הנטרון והשרף לייבוש הגויה.

טכניקות שימור היו בשימוש תרבויות נוספות בעולם. הסקיתים, האינקה ותרבויות נוספות של פרו, סקוטלנד, סין ומקסיקו נהגו לעתים לחנוט את מתיהם.

מומיות בתנ"ך

בקברים הרבים שנמצאו ונחפרו בארץ ישראל עד היום, לא נמצאה אף מומיה. התנ"ך מזכיר שני אישים, שהיו בעלי מעמד בכיר במצרים של המאה ה-19 לפני הספירה, שגופם נחנט במותם, ועצמותיהם הועלו לארץ: יעקב ויוסף. יעקב נקבר, אחרי 110 ימי אבל במצרים ומסע ארוך לארץ, במערת המכפלה בחברון:

	וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא.
– בראשית נ' י"ג

עוד מספר המקרא על העלאת עצמות יוסף לארץ במהלך יציאת מצריים:

	וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה.
– בראשית, נ', כ"ה

המקר מספר שגופתו החנותה של יוסף נקברה בשכם:

	וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה.
– יהושע כ"ד ל"ב

מומיות של בעלי חיים

המצרים הרחיבו את תהליך הממיפיקציה גם לחיות קדושות כחתול, איביס, שור ונץ, שנחנטו בכמויות אדירות וכן בעלי חיים אחרים ובהם כלבים, קופים וצבאים..

חלק מבעלי החיים נחנטו על מנת שיהיו בני לוויה לבעליהם, חלקם להוספת קדושה לנקבר ומיעוטם על מנת שישמשו כמזון.

לקריאה נוספת

• א' ר' וויליאמס, שמורים לנצח - מומיות של בעלי חיים שנחנטו ונקברו בטקסיות, פותחות צוהר לחיים ולמוות במצרים העתיקה, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 138, נובמבר 2009