תומאס הובס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: תקלדות ומשפטים לא ברורים הדורשים הגהה ועריכה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| תומאס הובס | |
|---|---|
 |
|
| תאריך לידה | 5 באפריל 1588 |
| תאריך פטירה | 4 בדצמבר 1679 |
| זרם | ריאליזם |
| תחומי עניין | מדע המדינה, תורת ההכרה, אתיקה, גאומטריה |
| הושפע על ידי | אפלטון, אריסטו |
| השפיע על | דייוויד יום, ג'ון לוק, ברוך שפינוזה, ז'אן ז'אק רוסו, ג'ון סטיוארט מיל, ג'ון רולס |
תומאס הובס (אנגלית: Thomas Hobbes) (5 באפריל 1588 - 4 בדצמבר 1679) היה הוגה דעות ליברליסטי ופילוסוף פוליטי אנגלי, אשר התפרסם בעיקר בזכות ספרו "לוויתן" (Leviathan 1651), העוסק בשלטון וסמכות.
הובס מציג את ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של מאבק סביב השרדות וצבירת כוח. על-פי הובס, מצבו הטבעי של האדם הוא מלחמת כל-בכל, והוא מתאר את התפתחות החברה האנושית כהתאגדויות שונות של בני אדם לצורך הגנה הדדית.
בתיאוריו, האדם, מחד, זקוק לבעלי ברית רבים ככל הניתן, אך, מאידך, אינו יכול לסמוך על בעלי בריתו, בייחוד כאשר מספרם גדול והוא אינו יכול להכירם. לפיכך, האדם ישאף ליצור איזון מסוים בין נטייתו להתאגדות, לבין נטייתו לחשדנות בגבולות ההתאגדות.
הובס סבר כי האדם תוקפני הן משום שהוא מעוניין בצבירת כוח, והן משום שהוא מגן על עצמו כנגד תוקפנותם האפשרית של בני אדם אחרים. על-פי הובס, אדם יהיה בטוח רק כאשר ישלוט באופן בלעדי על כל בני האדם האחרים, אך זהו מצב בלתי אפשרי למימוש.
הסמכות והחוק, לפי הובס, נובעים משני גורמים: צורך בני האדם להתאגד כנגד הטבע וכנגד בני אדם אחרים, ויכולתם של בני אדם להפעיל כוח זה על זה, על מנת לשלוט לטווח ארוך.
על פי הובס, כל שלטון שואף להעמיק את שליטתו בחברה, שכן הוא מבטא את צרכי השכבה השלטת בצבירת כוח. יתרה מזו, בתהליך ההיסטורי המודרני הולכות המדינות וצוברות כוח (ביחס לפרטים בהן), והופכות למוקדי כוח בלתי מוגבלים. תופעה זו השווה הובס ללוויתן, כשם ספרו הדן בנושא.
[עריכה] הפילוסופיה המדינית : לויתן
בספרו לויתן, הובס מנסה לבחון מה מקור המדינה ומהי המדינה הטובה והעדיפה. לצורך כך שואל הובס מהו טבע האדם. תשובתו הנסמכת על תרגיל מחשבתי, המתאר את "המצב הטבעי", מצב תאורטי אשר קדם למדינה. במצב זה, סבר הובס, האדם היה בעל יצרים ובעל תבונה.
תבונתו של האדם מאופיינת בכך שהוא מסוגל לסווג ולמיין, ובנוסף, לבצע הסקה מן הפרט אל הכלל, ומן הכלל אל הפרט, של תהליכים. את רגשות האדם מחלק הובס לשניים: תשוקות וסלידות. כאשר אדם אוהב ורוצה דבר מה, הוא חושק בו. כאשר הוא שונא או פוחד, הוא חש סלידה. רגשות אלו הם אינדיבידואליים, והובס לא רואה מקום ל"צו מוסרי עליון" במצב הטבעי. נוסף על כך סובר הובס, בניגוד לטענה הפילוסופית הקלאסית, כי האדם עושה את מה שהוא באמת רוצה, והרצון הוא הפעולה האחרונה בתהליך הרהור על התשוקות. הובס מרחיק לכת עם טענה זו, ולדידו גם במקרה של איום על נפשו של האדם, האדם בוחר את מה שהוא באמת רוצה ופועל על פי תשוקותיו.
אדם המסוגל למלא את תשוקותיו לאורך זמן הוא אדם מאושר, ואדם המודע לאושרו הוא בעל עוצמה וגאווה. הבעיה שהובס מזהה אצל מרבית האנשים במצב הטבעי היא גאוות שווא, כלומר, אנשים נוטים להפריז בהערכת כמות העוצמה שיש ברשותם. גאוות השווא עלולה להוביל את האנשים למאבקים שאין הם מסוגלים לצפות את תוצאותיהם.
המצב הטבעי על פי הובס, כפי שתואר עד כה, הנו מצב שבו אנשים מעוניינים לספק את תשוקותיהם לאורך זמן. נוסף על כך, רוב האנשים סובלים מגאוות שווא, ולכן יכנסו הם למלחמות אשר אינם יכולים לעמוד בהם. הובס ממשיך וטוען כי האנשים לא רק מעוניינים לספק את תשוקותיהם לאורך זמן, אלא הם מודדים את עצמם ביחס לאחרים, ועל כן, נלחמים גם על כבודם ולא רק על רכושם. במצב הטבעי, נמצא האדם במצב תמידי של פחד ולחימה, שכן מחד, פוחד האדם להיות קורבן לאחרים, ומאידך מעוניין הוא לספק את תשוקותיו לאורך זמן ממושך משל אחרים.
האדם מונע על ידי יצרים, ולכן לדידו של הובס הפתרון של המצב הטבעי צריך לנבוע מאותם יצרים. הובס דוחה שלום על בסיס רציונלי בשל חוסר יציבותו, כי היצרים של האדם חזקים מן הצד התבוני שלו.
לטענת הובס, הדרך הטובה ביותר לאדם במצב הטבעי לצאת ממצב המלחמה, היא באמצעות אמנה חברתית. כל האנשים יפקידו את כל זכויותיהם, ללא יוצא מן הכלל, בידי אדם אחד או כנסת אנשים. האנשים אשר כרתו את הברית הופכים לעם והאדם שקיבל את זכויותיהם הופך לריבון. הריבון איננו חלק מההסכם הכלל, על כן, אינו מחויב לעם. כמו כן, ההסכם נעשה בין בני האדם כיחידים ולא כקבוצה, שכן רק העובדה שיש להם ריבון אחד הופכת אותו לעם. בשל כך, אין העם רשאי למרוד או להפיל את הריבון. נוסף על כך, כיוון שהעם הפקיד את כל זכויותיו בידי הריבון, הריבון רשאי לחוקק חוקים ולקבוע תקנות כאוות נפשו ללא התנגדות. הזכות היחידה שנשארת בידי העם, היא הזכות לחיים, שכן לשם כך חתמו בני האדם על האמנה החברתית. על פי הזכות לחיים האדם רשאי לברוח או להילחם על חייו גם במידה והריבון עצמו הוציא צו מוות על ראשו.
ההסכם יוצר מצב שונה מהמצב הטבעי. במצב הטבעי אין משמעות אובייקטיבית למושגים של טוב ורע או חוק. במדינה, לאחר האמנה החברתית, מושגים אלו מקבלים משמעות באמצעות חוקי השליט. הטוב והרע הם כאמור החוקים והתקנות שחוקק הריבון ועשיית הצדק הנה הפעולה על פי חוקים אלו.
לפי תאוריה זו לא חייב להיות אדם אחד בשלטון, ההסכם יכול לכלול קבוצה נבחרת, או שכל העם הוא הריבון. מה שחשוב הוא שתהיה סמכות ריבונית אחת שתקבל את ההחלטות. הובס עצמו חשב שמשטר מלוכני הוא המשטר המועדף, כיוון שעדיף אדם אחד בשלטון הרודף את יצריו, מאשר קבוצת אנשים העושה זאת.
בחלקו השני של הספר לויתן, יוצא הובס כנגד מוסד הכנסייה, מה שהקנה לו מעמד של אתאיסט בעיני רבים. לטענתו, לכנסייה תפקיד לימודי בלבד, ולא תפקיד פוליטי-שלטוני, כפי שמוסד זה ניסה לעשות לא פעם באנגליה של המאה ה-16. הבעיה האמיתית שמזהה הובס אצל הכנסייה היא הפחד מהגיהנום, שכן פחד זה בעבור הנוצרים הקתולים באותה תקופה, גדול מהפחד ממוות. לכן, קיימת סבירות שהנוצרים הקתולים לא יצייתו לחוקי הריבון, מה שיוביל לאנרכיה ועלול לשבור את האמנה החברתית.
הובס פותר בעיה זו, באמצעות פירוש מילולי של הכתבים. לטענתו מגיעים לגן עדן על ידי אמונה בישו וציות לריבון. אם הריבון מטיף לדת אחרת יש לציית לריבון, שכן העונש של הגיהנום יפול עליו, ובסתר יש לשמור על חוקי הנצרות.
טענות אנטי נוצריות אלו, בנוסף לטענות כי סמכויותיו של המלך מגיעות מאמנה חברתית הנכרתת על ידי העם, הובילו להתנגדות רבה של תאוריה זו על ידי אנשי המלך. המלך האנגלי נחשב בתקופות אלו לשליח האל על פני האדמה וטענות שכוחו מגיע מהסכם בין בני האדם היו שערוריתיות לתקופתן.
[עריכה] ספריו המתורגמים לעברית
- לויתן, חלקים א'-ב', תורגם על ידי יוסף אור, בהוצאת מאגנס.
