דייוויד יום
| דייוויד יום | |
|---|---|
 |
|
| תאריך לידה | 7 במאי 1711 |
| תאריך פטירה | 25 באוגוסט 1776 |
| זרם | אמפיריציזם |
| תחומי עניין | לוגיקה, תורת ההכרה, מטאפיזיקה, אתיקה, מדע המדינה, תאולוגיה |
| הושפע מ | ג'ון לוק, ג'ורג' ברקלי, |
| השפיע על | אדם סמית, ג'רמי בנת'ם, ג'ון סטיוארט מיל, עמנואל קאנט, ברטראנד ראסל, רודולף קרנפ, וילארד קוויין, צ'ארלס דרווין, זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין, |
דייוויד יוּם (באנגלית: David Hume; 7 במאי 1711 - 25 באוגוסט 1776) היה פילוסוף והיסטוריון סקוטי, דמות חשובה ומרכזית בתקופת ההשכלה הסקוטית. החקירה הפילוסופית המוכרת והמשפיעה ביותר של יום היא חקירתו את מושג הסיבתיות. לצד זאת, ביצע יום חקירות רבות נוספות שהשפיעו על המסורת הפילוסופית, ובהן חקירותיו בנושא זהות אישית, מוסר ורבות אחרות.
יום הוא הפילוסוף השלישי והאחרון ברצף של שלושה פילוסופים שנחשבים לאבותיו של הזרם האמפיריציסטי: לוק, ברקלי ויום עצמו. היו מי שטענו (כדוגמת האידאליסטים הבריטים של תחילת המאה ה-20, ובהם גרין וברדלי), כי יום, כפילוסוף האחרון ברצף, הביא את האמפיריציזם הבריטי של המאות ה-17 וה-18 אל קיצו, וכי המסקנות הספקניות של חקירותיו קעקעו את השאיפה להסביר את מצבור הידע האנושי כמבוסס על נתוני החושים בלבד.
יום השפיע על זרמים פילוסופים רבים ומגוונים, בהם יש לציין את הפילוסופיה הקאנטיאנית ואת האימפריציזם של המאות ה - 19 וה - 20. כיום, מורשתו של יום בולטת בעיקר בקרב הפילוסופיה האנליטית, וישנם פילוסופים (דוגמת דיוויד לואיס) שאף מגדירים עצמם כיומיאנים.
חייו [עריכה]
יום נולד בסמוך לברוויק, למשפחה מהאצולה הנמוכה של סקטולנד. למד באוניברסיטת אדינבורו. בתחילה נטה לקריירה משפטית, אבל בסופו של דבר פיתח, לדבריו, "דחייה שאין להתגבר עליה לכל דבר חוץ מאשר הפילוסופיה וללמדנות כללית".
הוא למד תקופה מסוימת בעצמו בצרפת, שם השלים את ספרו "מסכת טבע האדם" בגיל 26. על אף שחוקרים רבים מחשיבים כיום את הספר כחיבור החשוב ביותר של יום, ואחד החיבורים החשובים בהיסטוריה של הפילוסופיה כולה, הספר לא זכה להצלחה גדולה בשעת פרסומו. יום התייחס בתחילה לתגובה הציבורית לפרסום ספרו באמרו שהוא נולד כ"נפל ממכונת הדפוס".
לאחר מספר שנים של עבודה בשירותם של כמה אישים פוליטיים וצבאיים שב יום ללימודיו. לאחר שהחליט כי הבעיה בספרו הקודם הייתה יותר סגנונית מאשר תוכנית, עיבד את החומר מחדש לקריאה פופולרית ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית". גם ספר זה לא הצליח במיוחד, אך הצליח יותר מספרו הקודם.
יום לא הצליח להשיג חברות בקתדרה לפילוסופיה באדינבורו ובגלזגו, כנראה בשל האשמות של אתאיזם, וכן בשל ההתנגדות של אחד ממבקריו הראשיים, תומאס ריד.
בנוסף למחקרים הפילוסופיים התפרסם יום בחוגים ספרותיים ככותב מאמרים וכהיסטוריון. יום זכה לראשונה בחייו להצלחה לאחר שפרסם סדרת ספרים היסטורית בשם "דברי ימי אנגליה". יחד עם זאת, תשומת הלב לחיבוריו הפילוסופים גברה רק לאחר שנפטר, והתגברה במיוחד לאחר שעמנואל קאנט אמר כי יום העיר אותו מ"תרדמתו הדוגמטית" (בערך ב-1770).
ישנן שתי פרסקפטיבות מרכזיות שדרכן מרבית הפרשנים מנתחים את הגותו של יום בתוך ההקשר הפוליטי של ימיו. מחד, ניתן לראות את יום כחלק מתנועת ההשכלה הסקוטית, ולראות בחקירותיו כהתקפה על התאולוגיה והדת. כך, יש הטוענים אחת ממטרותיו המרכזיות של יום הייתה להוכיח כי אין באפשרותנו להשתמש במנגנונים ההיסקיים שמשמשים אותנו כדי להתנהל בעולם כדי ללמוד על דברים המצויים אל מעבר אליו, כמו אלוהים או חיים שאחרי המוות. בהקשר זה, יש לציין כי יום אכן היה בקונפליקט עז עם הממסד הדתי של ימיו, קונפליקט שרק גבר עם פרסום החקירות שלו בדבר נסים, הטיעון מן הסדר, והדת הטבעית (חקירה שפורסמה רק לאחר מותו). מאידך, יש המפרשים את יום כאחד ממתנגדיה של תנועת ההשכלה. אלו טוענים כי חקירותיו של יום נועדו להוכיח כי הידע שלנו על העולם אינו מבוסס על תבונה כי אם על רגש. כך, ניתן לראות את יום כמי שמערער על הפרויקט הגדול של תנועת ההשכלה שביקשה לבנות את תמונת העולם בהתבסס על התבונה האנושית בלבד.
מחשבתו [עריכה]
יום כתב במאה השמונה עשרה, ויצירתו עדיין רלוונטית לוויכוחים הפילוסופיים בזמננו. בין הנקודות המשפיעות ביותר ביצירתו:
עיקרון ההעתק [עריכה]
עיקרון ההעתק הוא עיקרון מתודולוגי בשיטה של יום שבמסגרתו יום חושף את משמעותם של מושגים שונים הנמצאים ברוח באמצעות התחקות אחר דפוסים בקלט החושי שמתוכם אותם המושגים שאובים. העיקרון נחשב לאחד מאבני היסוד של השיטה היומיאנית, ויש רבים הרואים בו כעיקרון שהקנה לאימפריציזם של יום את האופי הייחודי והרדיקאלי שלו.
השימוש בעיקרון ההעתק של יום מבוסס על הטענה לפיה הופעה של תוכן מסוים במחשבה נגרמת בשל הופעה של תוכן זהה לו בתפיסה החושית. כך לדוגמה, אם אני מסוגל לחשוב את הצבע הסגול, הרי שהדבר אפשרי בשל כך שראיתי דבר סגול בעבר. יום מסייג את העיקרון בטענה לפיה אנו מסוגלים לקחת כמה תכנים שכבר נמצאים במחשבות שלנו ולהרכיב מתוכם תוכן חדש שלא נתקלנו בו בעבר. לדוגמה, אנו יכולים לחשוב על סוס סגול, שאותו לא ראינו בעולם, באמצעות הרכבה בדמיון של הרבה מחשבות על נקודות סגולות שאותן אנו מחברים זו לזו ליצירת צורה של סוס.
מכיוון שתוכן יכול להופיע במחשבה אך ורק אם הופיע קודם לכן בתפיסה החושית, הרי שיום שלל מכל וכל רעיונות פילוסופים שהורו לתכנים שאינם יכולים להופיע בניסיון החושי, דוגמת עצמים בלי תכונות או איכויות סמויות שמצויות בחומר. לדידו של יום, הרעיונות הללו אינם רק שגויים, אלא בלתי ניתנים להעלאה על הדעת על ידי אותם הפילוסופים שמציעים אותם. בהמשך לכך, יום ביקש לגלות את המשמעות האמיתית של רעיונות אלו באמצעות התחקות אחר המאפיינים בקלט החושי שגרמו להיווצרותם בתוך תודעתנו (ראו דוגמאות בהמשך בביקורת העצם, ביקורת הסיבתיות, וביקורת העולם החיצון).
עיקרון ההעתק זכה לביקורות מרובות, וברבות הימים נדחה על ידי רובם המכריע של הפילוסופים. אף על פי כן, העיקרון השפיע רבות על המחשבה הפילוסופית, ויש שאף רואים ב"עקרון האימות" של הפוזיטיביזם הלוגי גלגול מודרני שלו.
בעיית הסיבתיות [עריכה]
כאשר אירוע אחד מתרחש לפני אירוע שני, רוב האנשים סוברים כי אנו מודעים לקשר בין השניים, שגורם לאירוע השני לקרות לאחר הראשון. יום אתגר את ההנחה הזו, והעיר כי אף שאנחנו אמנם חשים את שני האירועים, איננו חשים את הקשר ההכרחי ביניהם. לכאורה, אין שום צורה אחרת חוץ מאשר בתחושה שבה אנו יכולים לקבל ידע על הקשר בין שני האירועים. יום טען כי כל קשר של סיבתיות שיש לנו יכול להיות רק כדלהלן: כאשר אנו רואים כי שני אירועים תמיד קורים יחד, אנחנו מצפים כי כאשר האירוע הראשון יקרה, השני יבוא אחריו. הצירוף של שני האירועים יחד והציפייה לצירוף זה הוא כל שאנו יכולים לדעת על סיבתיות. הבנה כזו לוקחת מהסיבתיות את רוב כוחה, ופילוסופים ההולכים בדרכיו של יום, כגון ברטראנד ראסל, דחו את רעיון הסיבתיות כולו כמשהו הדומה לאמונה טפלה. אך הבנה כזו היא נגד השכל הישר, ולכן נוצרת בעיית הגרימה; מה מצדיק את האמונה שלנו בקשר הסיבתי, ומהו הידע שיכול להיות לנו על סוג כזה של קשר? לבעיה זו אין פתרון מוסכם. יום כנראה אחז בדעה כי (כמו חיות אחרות) יש לנו אמונה אינסטינקטיבית בסיבתיות, המבוססת על ההרגלים של מערכת העצבים שלנו, אמונה שאיננו יכולים למחוק אך גם איננו יכולים להוכיח בשום טענה, דדוקטיבית או אינדוקטיבית, בדיוק כמו האמונה שלנו במציאות של העולם החיצוני.
בעיית האינדוקציה [עריכה]
אנו חושבים כי העבר פועל כמדריך מהימן לעתיד. לדוגמה, החוקים הפיזיקליים של מסלולי כוכבי הלכת פועלים היטב כשהם מסבירים את התנהגות כוכבי הלכת בעבר, ולכן אנו מניחים כי הם יפעלו גם בעתיד בצורה דומה. אך כיצד אנו יכולים להצדיק את ההנחה הזו, היא הנחת עקרון האינדוקציה? יום הציע שתי הצדקות אפשריות ודחה את שתיהן:
- ההצדקה הראשונה קובעת כי העתיד צריך להיות דומה לעבר בשל הכרח לוגי. אך יום העיר כי אנו יכולים לחשוב על עולם כאוטי וחסר חוקים שבו אין לעתיד כל קשר עם העבר; או, בצורה יותר מינורית, עולם שהוא בדיוק כמו שלנו עד להווה, אז (בזמן ההווה) הוא משתנה לגמרי. אם כן, אין שום דבר שמחייב לוגית את עקרון האינדוקציה.
- ההצדקה השנייה, שהיא צנועה יותר, מצביעה על האמינות של עקרון האינדוקציה בעבר; אם זה תמיד עבד עד היום, נראה שזה ימשיך לעבוד בעתיד. אך כפי שיום הראה, ההצדקה הזו מניחה את המבוקש ומשתמשת בטיעון מעגלי, שכן היא עצמה משתמשת באינדוקציה, כלומר הטענה שמה שתמיד עבד בעבר יעבוד גם בעתיד.
בעיית האינדוקציה נותרת עימנו. יום כנראה חשב שבדיוק כמו במקרה של הסיבתיות, גם כאן אין לנו שום יכולת להוכיח את האינדוקציה, אלא אנו פשוט מאמינים בה בשל ההרגלים של מערכת העצבים שלנו.
תאוריית החבילה של העצמיות [עריכה]
אנו רגילים לחשוב כי אנו אותו אדם שהיינו לפני חמש שנים. למרות שהשתנינו מבחינות רבות, עדיין אותו אדם נראה כקיים כפי שהוא היה קיים אז. אנו יכולים לחשוב על שינויים שייעשו במאפיינים של האדם, מבלי שהעצמיות של האדם עצמו תשתנה. אך יום מתכחש לכך שיש הבדל בין המאפיינים של האדם לבין העצמיות המסתורית, שאמורה להכיל בתוכה את המאפיינים הללו. בסופו של דבר, העצמיות היא חבילה של מחשבות, תחושות והרגשות, אך לעולם לא תוכל להצביע על משהו שהוא העצמיות. לפיכך, ככל שאנו יודעים, העצמיות אינה אלא חבילה גדולה של תחושות. יש לשים לב לכך שלפי יום התחושות האלה אינן "שייכות" לשום דבר. יום מקביל את הנשמה לקהילה, שהזהות שלה אינה נשמרת בשל יסוד בסיסי מסוים, אלא בגלל היותה מורכבת מיסודות שונים, מקושרים ומשתנים ללא הרף. השאלה של הזהות האישית היא, אם כן, כיצד לאפיין את הצירוף של החוויות האישיות. (בנספח ל"מחקר על טבע האדם" כתב יום כי אינו שבע רצון מהמסקנה הזו, אך הוא מעולם לא שב לנושא).
קיום העולם החיצון [עריכה]
רובנו מאמינים כי בשעה שבה אנחנו לא מביטים בשולחן שלפנינו הוא ממשיך להתקיים. בהתאם לאמונה הזו, אנו גם מניחים שהשולחן קיים באופן בלתי תלוי בנו, וגם אם אנחנו נמות או נתאיין, השולחן ימשיך להימצא בעולם. דא עקא, ההאמנה הזו נמצאת במתח עם העובדה שהתפיסה שלנו את השולחן מתאיינת בשעה שאין אנו צופים בו, וככל הנראה תפסיק להתקיים אם אנחנו אפסיק להתקיים. בהמשך לכך, יום טען כי ההכרות שלנו עם דברים כמו שולחנות, עצים וספרים היא הכרות עם תפיסות חושיות שונות ותו לא. הקיום של השולחן, מנקודת המבט שלי, מתמצה בצבע חום, קשיות, ריח מסוים וכו'. אין שום נתון חושי או מהלך לוגי שיכול לגלות לי כי לשולחן יש קיום מעבר להיותו דבר שנתפס על ידי החושים שלנו, ותפיסה חושית, כאמור לעיל, קיימת רק באופן תלוי בתפיסתנו אותה.
בהמשך לכך, יום טען כי אנו מאמינים שדברים כמו שולחנות ועצים קיימים באופן בלתי תלוי בנו כי הדבר מסייע לנו ליישב בין האמנות שונות שנוצרות ברוחנו כתוצאה של מפגש עם דפוסים שונים בניסיון החושי. כך לדוגמה, כאשר אנו תופסים משהו כמו שולחן, אז מפסיקים לצפות בו, ואז מסתכלים שוב ורואים משהו שזהה לגמרי לשולחן שראינו קודם, אנחנו משתכנעים מיד שמדובר באותו השולחן. כדי ליישב בין ההאמנה כי השולחן בשתי הנקודות בזמן זהה לעצמו, ובין העובדה כי הוא "נעלם" בשעה שבה לא צפינו בו, אנו מאמצים את ההאמנה כי הוא המשיך להתקיים גם בזמן שלא ראינו אותו, וכי הוא קיים באופן בלתי תלוי בנו. לחלופין, אנחנו שומטים חפץ שבידינו, מסתכלים לצד השני, ואז רואים שהוא הגיע לרצפה. לכאורה, באירוע המדובר ישנה שבירה של חוקי הסיבתיות המוכרים לנו, לפיהם חפצים שנעים מנקודה א' בחלל לנקודה ב' צריכים לעבור בדרך בין כל הנקודות שמפרידות ביניהן. העט, באירוע המדובר, "נעלם", ואז הופיע לפתע בנקודה בחלל שרחוקה מן הנקודה שבה ראינו אותו בפעם האחרונה. כדי ליישב את הסתירה בין היעלמותו של העט ובין החוקים הסיבתיים שבהם אנו מאמינים אנו מאמצים את ההאמנה כי העט התקיים בעולם גם בשעה בה לא ראינו אותו.
הביקורת של יום על קיום העולם החיצון גרמה לחלק מפרשניו לייחס לו עמדות אידאליסטיות.
היגיון מעשי: אינסטרומנטליזם וניהיליזם [עריכה]
רובנו מוצאים כי התנהגויות מסוימות הן הגיוניות יותר מאחרות. אכילת רדיד אלומיניום, לדוגמה, נראית לנו כדבר חסר היגיון. אך יום הכחיש כי יש להיגיון תפקיד משמעותי בהחלטה על מעשינו. בסופו של דבר, ההיגיון הוא סוג של מחשב של מושגים וחוויות. בסופו של דבר, החשוב הוא מה שאנו מרגישים לגבי ההתנהגות הזו. מהגותו נוצרה דוקטרינת האינסטרומנטליזם, הקובעת כי מעשה הוא הגיוני אם ורק אם הוא מתאים למטרות ולרצונות של הפועל, מה שהם לא יהיו. ההיגיון יכול להיכנס לתמונה רק כמשרת, שמוסר מידע לפועל לגבי איזה מעשים ישרתו את מטרותיו ורצונותיו, אך ההיגיון לעולם לא יוכל לומר לפועל איזה רצונות ומטרות צריך שיהיו לו. אם כן, אם תרצה לאכול רדיד אלומיניום, כל שההיגיון יוכל לעשות הוא לומר לך היכן הוא נמצא, ואין שום דבר לא-הגיוני בלאכול אותו או אפילו בלרצות לעשות זאת.
האינסטרומנטליזם נעשה לתורה האורתודוקסית של היגיון מעשי בכלכלה, תאוריית הבחירה ההגיונית, ובכמה מדעים חברתיים אחרים. אך יש הטוענים כי יום הלך צעד אחד קדימה לניהיליזם, ואמר גם כי אין שום דבר לא-הגיוני במניעת המטרות והרצונות שלי עצמי ("אני רוצה לאכול רדיד אלומיניום, ולפיכך אני נועל את פי"). התנהגות כזו בוודאי תהיה יוצאת דופן, אך היא הגיונית, ונקודה זו חשובה על מנת לקבל החלטות בנושא זה.
אנטי-ריאליזם מוסרי ומוטיבציה [עריכה]
לאחר שהצביע על חלקו של ההיגיון בשיפוט ההתנהגות, טוען יום כי התנהגות לא-מוסרית אינה כזו כיוון שהיא לא-הגיונית. הוא טוען ראשית כי אמונות מוסריות גורמות למוטיבציה באופן מהותי; כלומר, אם אתה מאמין כי רע להרוג, תהיה לך מוטיבציה לא להרוג, ולבקר הרג אם אתה רואה אותו (אינטרנליזם). הוא מזכיר כי ההיגיון בלבד אינו יכול לגרום למוטיבציה לשום דבר; ההיגיון מוצא את העובדות ואת הלוגיקה, אך הרצונות וההעדפות שלנו הן שקובעות האם עובדות אלה יגרמו לנו לעשות דבר מסוים. לפיכך, ההיגיון לבד אינו יכול לגרום לאמונות מוסריות. יום הציע כי המוסריות נשענת רק על היחס והסנטימנט שלנו. טענה זו נחשבת לאחת הטענות היסודיות של האנטי-ריאליזם; הפילוסוף היומיאני ג'ון מקי טען כי על מנת שעובדות מוסריות יהיו עובדות אמיתיות ובאותו זמן גם גורמות למוטיבציה במהותן, הם יצטרכו להיות עובדות מאוד מוזרות. לפיכך, קשה לראות סיבה להאמין בהן.
בחירה חופשית לעומת אינדטרמיניזם [עריכה]
הסתירה בין בחירה חופשית לבין דטרמיניזם ברורה מאליה; אם המעשים שלך נקבעו לפני מיליארדי שנים, כיצד אתה יכול לקבל החלטות חופשיות לגביהם? אך יום הצביע על קונפליקט נוסף, שהפך את בעיית הבחירה החופשית לדילמה מוחלטת: בחירה חופשית אינה מתאימה לאינדטרמיניזם. דמיין כי מעשיך לא נקבעו לפי האירועים שבאו לפניהם. אם כן, מעשיך הם כנראה מקריים לחלוטין. יותר מזה, הם לא נקבעו לפי האופי שלך; רצונותיך, ערכיך, וכדומה. אם כן, כיצד אפשר לטעון כי אדם אחראי למעשה שלא נבע מאופיו? כיצד אפשר לומר כי אדם אחראי למעשה שקרה בצורה אקראית? נראה, כי מבחירה חופשית נובע דטרמיניזם, שאם לא כן, הפועל ופעולותיו לא יהיו קשורים זה לזה באופן שלו נדרשים מעשים חופשיים. מכיוון שכמעט כולם מאמינים בבחירה חופשית, נראה כי בחירה חופשית סותרת את הדטרמיניזם, ומאידך – היא מחייבת אותו. דעתו של יום היא כי ההתנהגות האנושית נגרמת, כמו כל מעשה אחר, ולפיכך האחריות שיש להסב על אנשים למעשיהם צריכה להתמקד בענישה או בגמול מתאים, באופן כזה שהם ינסו לעשות את מה שהוא רצוי מוסרית ולא יעשו את מה שאינו רצוי.
תיאור המצוי לעומת תיאור הראוי [עריכה]
 |
ערך מורחב – בעיית הראוי-מצוי |
יום העיר כי כותבים רבים מדברים על הראוי על בסיס קביעות לגבי המצוי, או בלשונו של יום, עוברים מן היחס של is ו-is not ליחס של Ought ו-Ought not. אך, מזכיר יום, ישנו הבדל גדול בין קביעות מתארות (מה ישנו) לבין קביעות הקובעות כללים (מה שצריך להיות). יום קורא לכותבים לשים לב שלא לגלוש בין שתי קביעות שונות אלה, אם אינם נותנים הסבר איך קביעות הראוי מגיעות מקביעות המצוי. נשאלת מטענתו של יום שאלה פשוטה: כיצד אפשר בכלל להפיק טענות נורמטיביות מתיאור המצב הקיים? ובמילים אחרות: כיצד אפשר לבסס את האתיקה על המדע? שאלה זו, שהתעוררה מפסקה קטנה של יוּם, נעשתה לאחת השאלות המרכזיות של התאוריה האתית, ובדרך כלל מייחסים ליום את העמדה כי לא ניתן להפיק טענות כאלו. אחרים מפרשים את יום כך שניתן לעבור מתיאור המצוי לתיאור הראוי, אך ורק אם מביאים בחשבון את רצונות האדם. ג.א. מור הגן על עמדה דומה עם "טענת השאלה הפתוחה" שלו, שמטרתה למנוע כל זיהוי של תכונות מוסריות עם תכונות טבעיות, מה שקרוי "כשל נטורליסטי".
תועלתנות [עריכה]
יום, יחד עם חבריו להשכלה הסקוטית, קידם לראשונה את הרעיון שיש להסביר עקרונות מוסריים בתועלת שהם מביאים. אין להפריז בתפקידו של יום בנושא זה, שכן בן ארצו פרנסיס הוצ'סון הוא שטבע את הפתגם התועלתני "האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר". אך מקריאת ה"מחקר על טבע האדם" הרגיש ג'רמי בנת'ם לראשונה את עוצמתה של השיטה התועלתנית: הוא חש כאילו "ניטלה קורה מבין עיניו". אף על פי כן, הפרוטו-תועלתנות (אוטיליטריאניזם) של יום מוזרה מנקודת המבט שלנו. הוא לא חושב כי חיבור כל היחידות של התועלת מוביל לאמת מוסרית. להפך, יום היה סנטימנטליסט מוסרי, וככזה, חשב כי לא ניתן להצדיק עקרונות מוסריים בצורה אינטלקטואלית. יש עקרונות שנראים לנו כנכונים, ויש כאלה שלא; והסיבה שהעקרונות התועלתניים נראים לנו נכונים היא שהם מתאימים לאינטרסים שלנו ושל חברינו, שאותם אנו אוהדים. בני אדם בנויים כך שיתמכו בדברים שעוזרים לחברה. יום השתמש בהבנה זו כדי להסביר את ההערכה שלנו של תופעות שונות, ממוסדות חברתיים ומדיניות פוליטית ועד תכונות אופי.
נסים [עריכה]
צורה אחת לתמוך בדת היא על ידי פנייה לנסים. יום טען כי, לכל הפחות, נסים אינם יכולים לתמוך בדת בצורה רצינית. ישנן מספר טענות שיום מציע, שכולן נסובות על הבנתו את הנס: שהאל עובר על חוקי הטבע. טענה אחת היא שלא ניתן לעבור על חוקי הטבע. טענה אחרת היא שעדות אנושית לעולם לא תהיה מספיק אמינה כדי לעמוד כנגד הראיות שיש לנו על חוקי הטבע. או במלים אחרות, טענות יוצאות דופן מצריכות הוכחות יוצאות דופן. נקודה זו יושמה לשאלת תחייתו של ישו שעליה יום ישאל, "מה יותר הגיוני; שאדם יקום לתחייה או שהעדות הזו מוטעית באופן כלשהו?" או, באופן יותר בנאלי, "מה יותר הגיוני; שאורי גלר באמת מעקם כפיות בכוח שכלו, או שיש פה איזושהי תחבולה?" טענה זו היא היסוד לתנועה הסקפטית והיא נושא חשוב ומעורר ויכוח אצל היסטוריונים של הדת.
הטענה הארגונית (הטלאולוגית) [עריכה]
בתקופתו של יום, אחד הארגומנטים הפופולריים לקיום האל הוא הטענה הארגונית, או הטלאולוגית (הקרויה גם "הטיעון מן הסדר"). טענה זו קובעת שהסדר, הארגון והתכליתיות של הדברים בעולם מצביעים על מקור אלוהי. יום כתב את הביקורת הקלאסית לטענה זו, ולמרות שהנושא כלל לא הגיע לידי מיצוי, רבים משוכנעים כי יום הפריך טענה זו לחלוטין. הנה כמה מהנקודות שהעלה:
- כדי שהטענה הארגונית תהיה תקפה, צריך להניח שבכל מקום בו אנו רואים סדר ומטרה יהיה גם אלמנט של תכנון. אך אנו רואים סדר כל הזמן, המגיע ברובו מתהליכים בלתי מתוכננים של יצירה וגדילה. תכנון מספק רק חלק זעיר מהמגע שלנו עם סדר ומטרה.
- אם הטענה הארגונית הייתה פועלת, היא לא הייתה יכולה ליצור כשלעצמה תאיזם מוצלח; ניתן בקלות להגיע למסקנה כי הסדר ביקום הוא תוצאה מפועלה של ישות נייטרלית מבחינה מוסרית, ואולי אף חסרת אינטליגנציה, שהקשר בינה לבין תכנון אנושי רחוק ביותר.
- על מנת שהטענה הארגונית תגיע ליעדה הלוגי, יש להסביר את האלוהים בעצמו, שאם לא כן הסדר ביקום אינו מוסבר.
- בדרך כלל, מה שנראה כמטרה, שבו לאובייקט א' יש את המאפיין מ' המועיל לו להגיע למטרה ט', הוא בעצם תוצאה של תהליך סינון, שבו אובייקט א' לא היה נמצא כלל אם לא היה לו את המאפיין מ', והתוצאה ט' נראית לנו ככזו רק משום שאנו משליכים את מטרותינו כבני אדם על הטבע.
- ההסבר המכניסטי הזה של הטלאולוגיה הקדים את עקרון הברירה הטבעית של דרווין.
שמרנות ותאוריה פוליטית [עריכה]
רבים רואים את יום כשמרן פוליטי, ולפעמים הוא מכונה "הפילוסוף השמרן הראשון". הוא חשד בניסיונות לתקן את החברה בצורות שהיו שונות מהנוהג המקובל, ויעץ לאנשים שלא להתנגד לממשלותיהם אלא אם כן הן דיקטטוריות בצורה בלתי-נסבלת. אולם, הוא לא תמך באף אחת מהמפלגות הפוליטיות בבריטניה, הוויגים והטורים, והאמין כי יש לאזן בין דרישותינו לחירות עם הצורך בסמכות חזקה, מבלי להקריב אף אחד מהם. הוא תמך בחופש העיתונות, ואהד את הדמוקרטיה, כאשר היא מוגבלת כראוי. נטען כי הייתה לו השפעה משמעותית על כתביו של ג'יימס מדיסון, ועל הפדרליסט העשירי במיוחד. הוא גם היה, באופן כללי, אופטימיסט לגבי התקדמות חברתית, כשהוא מאמין שבשל ההתפתחות הכלכלית שמגיעה מהתרחבות הסחר, חברות מתקדמות ממצב של "ברבריות" למצב של "ציוויליזציה". חברות מתורבתות הן פתוחות, שלוות וחברתיות, ולפיכך האזרחים שלהן מאושרים יותר. לפיכך, אין מקום לאפיין אותו כאוהד את ה"סטגנציה, שהיא האידאל הטבעי של הסקפטי", כפי שאמר עליו אחד ממבקריו.
אף שהיה פרגמטי ביותר כתב יום מאמר שכותרתו "לקראת קהילייה מושלמת", שבו פירט מה צריכות להיות המטרות של רפורמות כלשהן. הוא טען להפרדת רשויות, ביזור, הרחבת זכות הבחירה לכל מי שיש לו רכוש בעל ערך וצמצום הכוח של הכמורה. שיטת המיליציה השווייצרית הוצעה כמוצלחת ביותר להגנה. על בחירות להתקיים מדי שנה והנציגים הנבחרים יעבדו ללא תשלום, על מנת שהפוליטיקאים ינצרו בליבם את האינטרסים של בוחריהם.
יום היה "שמרן" רק במובן שבו אדמונד ברק היה שמרן, והתאוריה הפוליטית שלו מנוגדת לחלוטין למה שבדרך כלל מכונה "שמרן" בעולם המערבי.
העיון ההיסטורי הביא את יום למסקנה שההיסטוריה אינה רק אוסף מקרי של עובדות, אלא היא פועלת לפי חוקים סיבתיים, אם כי לא עלה בידו לנסחם באופן תאורטי. "החוק המקובל" דוחה במשנתו של יום את "החוק הטבעי". הוא ראה באמנה החברתית אשליה וסבר כי מסורת ומנהגים הם הכוח המניע בהתפתחות החברה ולא עקרונות רציונליים. לכן הסתייג יום משינויים אלימים וטען כי אפשר להשיג חופש אמיתי רק במסגרת החוק. בהשפעת מונטסקיה ראה יום בממשל תולדה של גורמים חברתיים וכלכליים.
יום ציין כי המטרה המרקנטיליסטית של שמירה על מאזן מסחרי חיובי באופן תמידי אינה בת-השגה. אם מדינה מסוימת צוברת מטילי זהב, הרי שמחיר הזהב ירד באופן הדרגתי ביחס לסחורות אחרות. לעומת זאת במדינה המייצאת מטילי זהב, מחיר הזהב יעלה באופן הדרגתי. בטווח הארוך הייצוא ממדינה שבה מחירי הזהב גבוהים למדינה שבה הם נמוכים לא יהא כלכלי והמאזן המסחרי יתהפך. המרקנטיליסטים כשלו בהבנת רעיון יסודי זה וטענו שהגידול בתזרים הכספים יביא להתעשרות.
כתביו [עריכה]
- "מסכת טבע האדם: ניסיון להנהיג את המתודה הניסויית של חשיבה לנושאים מוסריים". 1739 –
- ספר 1: "על התבונה". יום מטפל פה במקור הרעיונות שלנו ובכיצד יש למיינם. בספר יש קביעות חשובות של סקפטיציזם.
- ספר 2: "על הרגשות". ניתוח ברגשות.
- ספר 3: "על המוסר". רעיונות מוסריים, משפט, חובות וחסד.
יום התכוון לבדוק האם הספר מתקבל היטב, ואם כן, להוסיף לו חלקים העוסקים בפוליטיקה וביקורת. מכיוון שהספר לא זכה להצלחה, הוא לא המשיך אותו. מתוך שלושת ספרים אלו רק הראשון תורגם לעברית.
- "מחקר לגבי ההבנה האנושית", 1748. מעבד מחדש את הנקודות העיקריות של הספר הראשון של ספרו הקודם, וכולל עוד חומר על הבחירה החופשית, נסים, והטענה הארגונית.
- "מחקר לגבי עקרונות המוסר", 1751. עוד עיבוד של חומרים מספרו הראשון לקריאה פופולרית יותר. יום החשיב ספר זה כטוב ביותר מבין כל כתביו, גם ברעיונותיו וגם מבחינת הסגנון.
- "דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", פורסם לאחר מותו. דיון בין הדמויות דמיוניות קליאנטס, פילו ודימיאה. הם דנים בהוכחות לקיומו של אלוהים ובדברים אחרים. למרות שיש ויכוח מסוים על כך, רוב החוקרים מסכימים כי דעתו של פילו היא הקרובה ביותר לזו של יום עצמו.
- "מאמרים פוליטיים ומוסריים", 1741. אוסף של כתבים שנכתבו במשך השנים ופורסמו בסדרת כרכים לפני שנאספו יחד לפני מותו. המאמרים מסחררים מבחינת הרוחב והגיוון שלהם. הם עוסקים בין היתר בשאלות של שיפוט אסתטי, טבע הממשל הבריטי, אהבה, נישואין ופוליגמיה, והדמוגרפיה של יון ורומא. מספר נושאים חשובים חוזרים כמה פעמים, בייחוד השאלה מה הוא "טעם טוב" בנושאי מוסר, נימוס ואסתטיקה. המאמרים נכתבו בחיקוי ברור של כתבי העת ה"טטלר" וה"ספקטייטור", שיום קרא בשקיקה בצעירותו.
- "ההיסטוריה של אנגליה", 1754 - 1762. אלה הם יותר קטגוריה של ספרים מאשר ספר אחד, חיבור היסטורי מונומנטלי שמתחיל בפלישה של יוליוס קיסר ומגיע עד למהפכה של 1688. חיבור זה העניק ליום את רוב פרסומו בימי חייו, ויצא ביותר ממאה מהדורות. רבים החשיבו אותו כהיסטוריה הסטנדרטית של אנגליה, עד שפורסם ספרו של תומאס מקאוליי, "ההיסטוריה של אנגליה".
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
