אחריות תאגידית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אחריות תאגידית היא שם כולל לשורה של כללי התנהגות של תאגיד המבקש להיחשב כארגון המתנהל כ"אזרח" הגון, המתייחס כראוי למחזיקי העניין‏‏[1] הסובבים אותו. התנהלותם של ארגונים, בעיקר חברות עסקיות, לפי כללים של אחריות תאגידית, אינה דבר פשוט כלל ועיקר, משום שבאופן טבעי (או שלא) היא נוגדת את התנהלותו הטבעית של הארגון כמי שרוצה להגשים את מטרותיו. הגשמת המטרות הארגוניות באה, לעתים מזומנות, על חשבון קידום מטרותיהם של אחרים – העובדים, הסביבה והציבור בכללו.

סתירה טבעית זו מודגשת במיוחד בחברות עסקיות המבקשות למקסם את רווחיהן, וממילא הדבר עשוי לבוא על חשבון רווחתם של אחרים: העובדים, אשר ככל ששכרם ותנאי עבודתם יהיו טובים יותר, כך עשויה להישחק רווחיות הארגון; הלקוחות, אשר יצירת תנאים של מונופול יזכו אותם במוצר יקר יותר ואיכותי פחות; המתחרים, אשר רגליהם יידחקו שלא בצדק, משום שהתאגיד השכיל לשחד איש ממשל בעל השפעה; והסביבה האקולוגית, שתסבול מהזרמת שפכים לנחל הסמוך למפעל התעשייתי, משום שכך זול יותר להיפטר מהם.

התפתחות האחריות התאגידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין די בתרומה לקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ומתמיד נמתחה ביקורת על ארגונים הנוהגים שלא כשורה עם הסובבים אותם. לעתים, כדי להסוותה, נהגו לבצע פעולות חיוביות, חד-פעמיות או מתמשכות. רבות מפעולות אלו היו עשייה פילנתרופית שאינה קשורה בהכרח לתחומי פעילותה של החברה, כמו העלאה של תרומות כספיות לטובת אוכלוסיות חלשות בחברה. כמו כן, חברות רבות פעלו במשך שנים רבות למען הקהילה גם ללא הזרז של הביקורת הציבורית, מעצם תפישתם הפילנתרופית של בעליהן כי הארגון נהנה מרווחים בזכות הקהילה שרוכשת את מוצריו או את שירותיו, ועל כן מן הראוי להשיב לה כגמולה. בחלק מהארגונים סברו, מן הסתם, כי יש בכך גם מעין "פעולה מונעת" שנועדה להשקיט מראש ביקורת על ארגונים נצלניים שכל מטרתם היא עשיית רווח, גם על חשבון רווחתם של אחרים.

בשנים האחרונות חל שינוי בגישה זו. שורה של התרחשויות הביאה ארגונים עסקיים רבים להכרה כי אין די בתרומה לקהילה, רחבה ונאה ככל שתהיה. במילים אחרות, ארגון אינו יכול לתרום כספים רבים למוזיאונים או לילדים במצוקה, ובה בעת לדחוק בברוטליות את רגלי מתחריו, להסכים עם ניצול עובדיו של קבלן המשנה שלו, לזהם את הסביבה, ובסופו של דבר לרחוץ בניקיון כפיו רק משום שתרם ברוחב לב לנזקקים. הדרישה מארגונים להתנהגות כוללת ראויה, כזו שאינה רואה רק את שורת הרווח הפיננסי אלא גם את התועלות החברתיות והסביבתיות של פעילותם, עלתה באופן דרמטי. גישה זו מכונה בעגה המקצועית: Triple Bottom Line – כלומר, לא "שורה תחתונה" אחת (רווחיות), אלא שלוש (גם תועלת חברתית וסביבתית).

מה גרם לשינוי בגישה?[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מגמות כלל-עולמיות שהתפתחו ואופיינו תוך זמן קצר יחסית, חברו להן יחד ויצרו את התביעה ההולכת וגוברת ל"אזרחות" ראויה של ארגונים:

  • גילוין של פרשיות שחיתות גדולות, כגון אלו של חברות הענק האמריקניות אנרון ווורלדקום, שגם הביאו למחיקתה של אחת מפירמות רואי החשבון הגדולות בעולם מהמפה, יצרו מהומה רבה וחיזקו את הדרישה לאכיפה ולוויסות, שמשמעם יתר בחינה וביקורת על חברות עסקיות. ארגונים שונים הבינו שהוגדשה הסאה, וכי עליהם לנהוג כ"ילדים טובים" יותר.
  • הגלובליזציה העצימה עוד יותר את כוחן של חברות רב-לאומיות, עד כדי כך שהשפעתן וכוחן של הגדולות שבהן רבים יותר מאלו של ממשלות רבות. הגודל מחייב, וחברות אלו מבינות שאין להן ברירה אלא לנהוג באחריות ולא רק לקדש את שורת הרווח, אחרת תוך זמן קצר יחסית יחזרו אליהן תוצאותיהם של מעשים לא נאותים כבומרנג, וכאילו לא די בכך, הן אף עשויות להזיק לעולם כולו – לסביבה ולחברות האנושיות שבתוכן הן פועלות.
  • ההתפתחות המואצת של מערכות התקשורת העולמית, ובראשן רשת האינטרנט, יצרה מצב שבו התנהגותן של חברות חשופה לעין כול, ומידע על עשייתן מתפשט במהירות הבזק. כיום קשה הרבה יותר מבעבר להסתיר התנהגות לא נאותה. חברת האופנה נייקי למדה זאת על בשרה כאשר פורסם דבר ניצולם של ילדים במפעלים של קבלני משנה שלה בארצות מתפתחות. חברת האינטרנט יאהו ספגה קיתונות של ביקורת כאשר הסכימה לחשוף בפני השלטונות את זהותם של גולשים שכתבו באינטרנט נגד המשטר בסין (חבר קונגרס אמריקני כינה אותה "ענק טכנולוגי וגמד מוסרי").
  • המגזר השלישי, של ארגונים ללא כוונת רווח, מתפתח בקצב מואץ. רבים מארגוני המגזר השלישי רואים בחזית עשייתם את המאבק נגד חברות עסקיות המנצלות לרעה את כוחן לשם עשיית רווחים. ארגוני המגזר השלישי הופכים לגורם שחברות עסקיות, גדולות וחזקות ככל שתהיינה, אינן יכולות להתעלם ממנו.
  • השינויים הדרסטיים באקלימו של כדור הארץ הופכים לנושא מרכזי בשיח הציבורי בשנים האחרונות. דחיפה משמעותית נתן לכך גם אל גור, שכמעט היה לנשיא ארצות-הברית, וספרו/סרטו "אמת מטרידה". כיום, ארגונים רבים מבינים את מידת השפעתם על איכות הסביבה ונערכים לבצע שיפורים משמעותיים בתחום. הם נוהגים כך גם מתוך תפישת עולם אחראית, וגם מתוך רצון לצמצם ביקורת ציבורית ולהימנע מעונשים אפשריים שיכול הרגולטור להשית עליהם.
  • התהודה שלה זוכה האחריות תאגידית בשנים האחרונות גורמת לכך שמשקיעים רבים, גדולים כקטנים, מגלים עניין הולך וגובר בהתנהגותה של החברה שבה הם משקיעים, ולא רק ברווחיה. החברות מבינות כי "אזרחות טובה" מסייעת לאטרקטיביות של מנייתם. עקב כך החלו להיווצר מדדים של השקעות אתיות. SRI (Socially Responsible Investment) הוא שם כולל למדדי השקעות אתיות. מדדים אלו מאפשרים למשקיעים לשלב שיקולים אתיים בבחירת תיק ניירות הערך שלהם. כיום, מעריכים את שוק ההשקעות האתיות בעולם בכ-10% מהיקף שוק ההון כולו. התפתחותן של קרנות השקעה "ירוקות" הפועלות בתחום זה היא אחד הביטויים הבולטים של תופעה זו.
  • אחוז העובדים המתוחכמים מתוך כלל המועסקים עולה בקצב מואץ, וכך גם התלות של הארגונים בעובדים כאלו. מחקרים מצביעים על מגמה ברורה שלפיה העובדים מצפים להתנהגות נאותה של הארגונים שבהם הם מועסקים. לפיכך, התנהגות כזו מסייעת בגיוס עובדים מבוקשים ובשימורם של עובדים שהארגון חפץ ביקרם.
  • התהודה שלה זוכה האחריות תאגידית יצרה מערכות אוניברסליות ומקומיות של דיווח ומדידה, המאפשרות לתת ציונים לארגונים ולמקם אותם ביחס לארגונים אחרים. הרצון לקבל גושפנקה ודירוג ראוי גם על ביצועים שאינם פיננסיים, אף הוא גורם המעודד חברות עסקיות להעניק תשומת לב משמעותית לאחריות תאגידית.
  • תדמית – אם רבים וטובים עושים את זה, כבר אי אפשר שלא להצטרף למגמה ועדיין להיראות טוב. לדוגמה, מעורבות בפרויקטים חברתיים, בעיקר בארצות נחשלות, הופכת לדרך פופולרית של חברות למרק את המותג שלהן ולהימנע מהתקפות על היותן רק מכונה צינית להפקת רווחים. כיום, אף מנכ"ל של חברה בינלאומית גדולה אינו רוצה להיתפש כמי שלא עשה דבר למען אפריקה.

תחומי הפעילות המרכזיים של האחריות התאגידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי שארגונים יוכלו לפעול ברוח האחריות התאגידית, היה צורך להגדיר תחומי עשייה מוחשיים, וכן קריטריונים ברורים לצורך מדידה והשוואה הן פנימית, של הארגון מול עשייתו בעבר, לצורך בחינתה של מידת השיפור שעשה, והן חיצונית, עם ארגונים אחרים, על פי סטנדרטים מקובלים.

מקובל לסווג את מכלול העשייה של האחריות התאגידית במסגרת של שמונה תחומי פעילות מרכזיים, המקיפים את מגוון הקשרים של חברה עם מחזיקי העניין שלה. התחומים הם:

  1. אתיקה בעסקים – התנהגות נאותה, כמו מניעת שחיתות.
  2. ממשל תאגידי – הכולל שקיפות ראויה ודיווח באמצעות מנגנונים בהנהלה ובדירקטוריון, המאפשרים לעסק להתנהל על פי עקרונות אתיים, כמו ייצוג הולם של דירקטורים חיצוניים; הפרדה בין תפקידי ההנהלה והדירקטוריון; שקיפות בניהול תגמול בכירים; וגם ניהול, דיווח ושקיפות בנושאים חברתיים-סביבתיים.
  3. מוצרים, פרסום, שיווק ולקוחות – הגינות מסחרית על כל היבטיה.
  4. שותפים ושרשרת האספקה – יחס הוגן לשותפים ולספקים (בפועל, הזרז להתפתחותו של תחום זה היה העבודה עם ספקים בעולם השלישי).
  5. שמירה על זכויות אדם וזכויות אזרח במישורי העשייה השונים.
  6. מחויבות לאיכות הסביבה ולעקרונות של קיימות (Sustainability – תפישת עולם רחבה שעיקרה ההכרח לשמור על קיום צורכי האנושות בדור הנוכחי מבלי להקריב את יכולתם של הדורות הבאים לקיים את צורכיהם שלהם), תוך הקטנת השפעות סביבתיות שליליות, כמו שימוש מופחת באנרגיה, מיחזור חומרי גלם, טיפול בשפכים ועוד.
  7. יצירה של סביבת עבודה הוגנת, למשל, שמירה על חוקי העבודה ועל כבודו של העובד; ושל סביבת עבודה מתקדמת, הכוללת פיתוח הון אנושי, איזון בין העבודה לבין הפנאי, ועוד.
  8. מעורבות בקהילה, ובכללה מדיניות התרומה לקהילה וההתנדבות של העובדים.

אפשר לסווג את הפעילות גם בדרכים אחרות. למשל, נוח היה לאנשי שוק ההון הבוחנים את ביצועי החברות, לסווג את הפעילות לפי שלושה תחומים מרכזיים: סביבה, חברה וממשל. בגישה אחרת, שלושת התחומים: מעורבות בקהילה, שמירה על איכות סביבה וסביבת עבודה הוגנת ומתקדמת, עומדים כל אחד בזכות עצמו, ואילו יתר חמשת התחומים, לעיל, יכולים להיכלל תחת מסגרת-על שאפשר לכנותה "התנהגות עסקית נאותה".

אפשר ללמוד על התפתחותה של האחריות התאגידית מהשם שניתן לה. בתחילת הדרך כונתה עשייה זו אחריות חברתית. אבל שם זה עדיין הזכיר את התרומה לקהילה המסורתית ושיקף פחות את תחומי העשייה אחרים (אף שהאחריות לחברה במובנה הרחב כן כוללת את כל התחומים, המילה "חברתי" הדגישה את ההקשר הסוציאלי/קהילתי), ולכן אומץ השם אחריות חברתית-סביבתית. בשלב השלישי נקבע המושג כאחריות תאגידית. הדגש הושם אפוא על הנושא באחריות ולא על מושאו.

אסטרטגיה של אחריות תאגידית – ממגננה ליצירת ערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הדרך, כפי שגם משתמע מהדיון עד כה, ניכר היה שהתנהגות תאגידית נאותה נבעה בעיקר מתוך רצון לקדם פני רעה, לשם צמצום ביקורת, זהירות מענישה של הרגולטור, או חשש מתביעות בשל מעשים לא ראויים. האחריות התאגידית נתפשה במקרים רבים כחלק מניהול הסיכונים של הארגון, בבחינת "טיפול מונע". היה זה, כאמור, שלב מתקדם יותר של הפעילות למען הקהילה, שנתפשה כרצון לעשות טוב ולהיראות טוב. אירועים מביכים מבחינתן של חברות, כמו הפיצוץ הקטלני בבופאל, אי-הרצון לפתח תרופה נגד איידס לטובת נפגעים בארצות מתפתחות, ניצול ילדים על ידי קבלני משנה של יצרניות ענקיות של ביגוד, מכירת מזון מהיר הגורם להשמנה, או חשיפת זהותם של גולשים בסין, גרמו לפגיעה קשה במוניטין של חברות גלובליות. הן נערכו לשיקומו. החברות החלו להידבר עם ממשלות ועם ארגוני המגזר השלישי ויצרו קודים של התנהגות נאותה ושל שקיפות. הן אפילו חברו למתחריהן כדי לקבוע קודים מוסכמים של התנהגות, להקטין סיכונים של ביקורת ותביעה, וגם לשפר את תדמיתן.

כיום מתחילים להיראות ניצניו של השלב הבא, של ראיית האחריות התאגידית כפעילות היוצרת סינרגיה עם הפעילות העסקית של הארגון, כפעילות שיכולה להניב תועלות והזדמנויות עסקיות. גישה זו חביבה במיוחד על הנהלות של ארגונים, משום שבבסיסה עומדת ההבנה החשובה כי אחריות תאגידית אינה רק מקור של הוצאה (פעילות ראויה של אחריות תאגידית עולה לא מעט כסף), אלא גם יכולה להיות מקור של הכנסה, בניהול מתאים ותוך גילויים של יצירתיות, בבחינת "מעז יצא מתוק". בעגה המקצועית שהתפתחה סביב האחריות תאגידית מכונה גישה זו "לעשות טוב (Well) על ידי עשיית טוב (Good)" – עשיית טוב לארגון על ידי עשיית טוב לסביבתו.

דוגמה בולטת לכך משמשת יצרנית המכוניות הגדולה טויוטה, שפיתחה את המכונית ההיברידית שלה, פריוס, גם מתוך רצון לפעול למען הסביבה (חיסכון בדלק) – ומן הסתם, גם כדי להיראות כמי שפועלת בכיוון זה – אך גם כדי ליצור מוצר חדש, השייך לתחום עיסוקה העיקרי – מוצר מבודל שגם יש לו ביקוש בשוק.

דוגמה נוספת לפרויקט שסייע באופן ישיר גם למחזיקי עניין וגם לחברה שהובילה אותו אפשר למצוא במקרה של חברת המזון הגלובלית נסטלה. כדי לחדור לשוק ההודי, נזקקה נסטלה למקור מקומי משמעותי של אספקת חלב. החברה קיבלה אישור מהממשלה לבנות מחלבה שאליה היה אמור לזרום חלב המגיע מאיכרי האזור. אך התברר כי היה קושי לקבל חלב איכותי מהאיכרים העניים. נסטלה נערכה לשיפור המצב. היא בנתה חדרי קירור ויצאה לשטח, אל האיכרים, יחד עם וטרינרים ואגרונומים, תזונאים ואנשי בקרת איכות. עבודת הצוותים הביאה לשיפור איכות מזונן של הפרות, תמותת העגלים ירדה ותפוקת החלב עלתה. כפועל יוצא, שופרה איכות חייהם של האיכרים. הם קיבלו תשלום גבוה יותר (ממה שהוסכם עם הממשלה) עבור תוצרת החלב שלהם, והצורך שלהם לקבל הלוואות פחת מאוד. אחד הביטויים לעלייה ברמת חייהם של תושבי האזור היה מספרם של בתי הספר החדשים שנפתחו בו. לפעילות זו הייתה תהודה ברחבי המדינה, ובעקבותיה דיווחה נסטלה גם על ביקוש הולך וגובר למוצריה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתה של האחריות התאגידית מלווה בביקורת, הן מימין והן משמאל. מימין טוענים ליברלים קלאסיים וליברטריאנים, חסידי השוק החופשי, כי תכליתם של תאגידים עסקיים היא למקסם את רווחיהם של בעלי המניות, ואין מקום לתפיסות המעודדות את מקבלי ההחלטות בחברה לקדם אינטרסים של בעלי עניין אחרים או הציבור בכללותו. מילטון פרידמן ואחרים אף הדגישו בהקשר זה כי לתאגידים אין אחריות חברתית כלשהי, מעבר למילוי הוראות החוק. משמאל טוענים רבים כי מוסד האחריות החברתית אינו אלא חלק ממערך השיווק ויחסי הציבור של התאגידים, ניסיון מתוחכם של תאגידים לשפר את המוניטין שלהם ולקדם את עסקיהם באמצעות פעילות וולונטרית שעלותה אינה גבוהה במיוחד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה רשף, "אחריות חברתית של תאגידים (CSR) - מיתוס ומציאות", משאבי אנוש, יולי-אוגוסט 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מחזיקי עניין (באנגלית: stakeholders) הם כל האנשים, הארגונים, הקבוצות והגופים שמשפיעים על פעילותו של ארגון או מושפעים ממנה, למשל לקוחות, ספקים, נותני חסות, קהילה מקומית ועוד. יש לשים לב להבדל בין מחזיק עניין לבין בעל עניין, שהינו מושג משפטי ומשמעותו שונה.
    על פי עקרונות האחריות התאגידית, לכל ארגון ולכל מסגרת יש מגוון רחב של מחזיקי עניין, שיש לתקשר אתם ולשתפם בהחלטות הנוגעות גם להם.‏