איילוניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgאיילוניים
Tragulus javanicus.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
תת־סדרה: מעלי גירה
על־משפחה: אילונים
משפחה: איילוניים
סוגים

ראו בגוף הערך.

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Tragulidae
‏(מילנה-אדווארדס, 1864)

איילוניים (שם מדעי: Tragulidae) היא משפחה יחידה בעל-משפחת האיילונים, אשר בתת-סדרת מעלי גירה. היא כוללת שלושה סוגים ומספר מינים. האיילוניים הם יצורים קטנים, שנמצאים כיום רק ביערות טרופיים באפריקה, בהודו ובדרום-מזרח אסיה.

אבולוציה ותזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותם השרידים העתיקים ביותר למעלי הגירה הקדומים, האיילוניים נחשבים למאובנים חיים. המיונים המסורתיים מיקמו את המשפחה בין מכפילי פרסה שאינם מעלי גירה, כמו חזירים ובין מכפילי הפרסה שהינם מעלי גירה, כמו האייליים. מכפילי הפרסה היא סדרה, אשר התפצלה למשפחות שונות בזמן תקופת האאוקן (לפני 38 עד 54 מיליוני שנים), ואלו היו האבות הקדומים של האיילוניים של ימינו. יחד עם זאת, מאובנים של יצורים לאיילוניים של ימינו תוארכו לתקופת המיוקן (לפני 15 מיליוני שנים) לכל המוקדם.

בעקבות שינויי האקלים שחלו בתקופת המיוקן, אדמות יער רבות הפכו לאדמות מרעה. השינוי בתזונתם של מכפילי הפרסה היה הכרחי - התפתח צורך לעכל את חומרי המזון שבעלים ובעשבים. מכיוון שכך, התפתחה אצל מכפילי הפרסה בכלל, ואצל האיילוניים בפרט, בטן בעלת מספר מדורים. מערכת העיכול המשופרת איפשרה להם לעכל את התאית ואת הצורן הדו-חמצני שבמזונם. התאמה זו אפשרה להם, בניגוד ליצורים שאינם מכפילי פרסה לעכל גם את התאית והצורן הדו-חמצני. יחד עם זאת, תזונתם של האיילוניים שונה באופן עקרוני מזו של יתר מכפילי הפרסה - גודלם הקטן מביא לכך שצריכת האנרגיה שלהם נמוכה, ולכן כמות האוכל היומית לה הם נזקקים נמוכה יותר. מסיבה זו, הם יכולים להשקיע זמן רב יותר בחיפוש מזון, אותו הם מתעלים לטובת חיפוש עלים טריים, פירות ופרחים, שהם מזונות שקל יותר לעכל.

דרך עיכול זו הביאה לשינוי ייחודי במבנה מערכת העיכול שלהם. בדומה ליתר מכפילי הפרסה, החיידקים המפרקים את התאית ואת הצורן הדו-חמצני נמצאים בשני המדורים הראשונים של הבטן, ההמסס (Rumen; המדור הראשון) ובית הכוסות (Reticulum; המדור השני). מכיוון שמזונם, כאמור, קל יותר לעיכול משל יתר מכפילי הפרסה, מזון שהינו קל לעיכול עובר מסלול מהיר במערכת העיכול שלהם, ומגיע ישירות לקיבת המיצים (Abomasum; המדור הרביעי). המדור השלישי, קיבת העלעלים (Ormasum; המדור השלישי), שמחבר אצל מכפילי פרסה אחרים את המדור השני עם המדור האחרון, אינו קיים אצל האיילוניים. מספר איילוניים נצפו אוכלים חסרי חוליות ואף יונקים קטנים.

התאמה נוספת של האיילוניים ומכפילי הפרסה לאכילת עשבים ועלים היא שיניהם הטוחנות שקצותיהן מעוצבות בצורת חצי-סהר. מבנה זה מאפשר לחתוך ביעילות גדולה יותר את הצמחים. הם נעדרים שיניים חותכות, וכך מערכת השיניים שלהם דומה לזו של מעלי גירה גדולים יותר. בנוסף, הניבים של הלסת התחתונה דומים לשיניים חותכות. יחד עם זאת, הניבים העליונים של הזכרים גדולים יחסית ובולטים מהפה, אולם אצל הנקבות הם קטנים באופן יחסי.

מאפיינים פיזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איילון בלבק, Tragulus napu

בניגוד לאיילים, לאיילוניים אין קרניים, ומשום כך הם נאבקים באמצעות הניבים העליונים שלהם. היעדר הקרניים הוא מאפיין נוסף שמלמד על הפרימיטיביות היחסית שלהם, והוא אחד מהמאפיינים אותו חולקים האיילוניים עם האבות הקדומים הפרימיטיביים שלהם, שהיו מעלי הגירה. מבין ארבעת המינים החיים במשפחה, איילון המים (Hyemoschus aquaticus) הוא הפרימיטיבי ביותר, כפי שניתן להסיק מהמאפיינים האנטומיים הדומים לאלו של החזיריים יותר מאלו של האייליים. בין מאפיינים אלה ניתן למנות את עור הישבן העבה במיוחד, המקשה על טורפים לנשוך אותו.

האיילוניים דומים לאיילים קטנים וחסרי קרניים: ראשם קטן ומחודד, גופם חסון ורגליהם דקות מאוד. יחד עם זאת, הם בעלי מספר מאפיינים ייחודיים, כמו קיומן של בהונות, עיניים גדולות, נחיריים צרים ואוזניים בינוניות בגודלן המכוסות בשכבה דקה של שערות. גבם מעוקל, וכך קטנותם מאפשרת להם לשמור על "פרופיל נמוך" ולרוץ דרך הצמחייה הסבוכה שבסביבת החיים שלהם. פרוותם העליונה חומה - אדמדמה, ופרוותם התחתונה לבנה. לעתים קיימים נקודות או פסים לבנים או חומים על הגוף, על החזה ועל הצדדים. על חרטומם אין שערות. הם חסרים את הבלוטות שעל הפנים או על הרגליים שיש למכפילי פרסה רבים אחרים.

מידות: אורכם של האיילוניים נע בין 44 ל-85 סנטימטרים, ומשקלם בין 2 ל-12 קילוגרמים. הנקבות גדולות מהזכרים בשלושה מתוך ארבעת המינים.

התנהגות ורבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיילוניים ידועים בביישנותם. הם ברובם פעילי לילה, ובהעדיפם בתי גידול סבוכים, קשה מאוד לצפות בהם. האיילון מתרגש במהירות, ובתגובה להפרעות קלות הוא יקפוץ ממקומו בבהלה. כשהם מרגישים בסכנה, הם בורחים לתוך סבך צמחייה או לתוך מים. הם חיות סוליטריות, במיוחד בהשוואה לבעלי חיים אחרים הגדלים ביער. הזמן היחיד בו האיילון מקיים חיי חברה הוא בזמן החיזור וההזדווגות או בזמן גידול הצאצאים. יוצא מכלל זה הוא האיילון המלאי, אשר התגלה כי הוא מונוגמי. בנוסף, האיילוניים הם בעלי חיים טריטוריאליים: את הטריטוריה שלהם הם יסמנו בעזרת השתלת עקבות ריח או הטלת שתן, צואה או הפרשת הפרשות אחרות. האיילוניים מתקשרים באמצעות השמעת קולות ובאמצעות השארת עקבות ריח. כאשר הם יחושו במצוקה, הם יפלטו קול פעייה רך.

איור של Dorcatherium, מין איילון קדמון

לנקבות יש שני זוגות שדיים, עובדה שהובילה מספר חוקרים לשער כי האיילונית מסוגלת להמליט צאצאים גדולים יותר מאלו שנצפו. בכל המלטה, היא ממליטה בין צאצא אחד לשניים. הפין של הזכר הוא בעל מבנה לולייני. מנהגי הרבייה של האיילוניים ידועים בצורה מעטה בלבד. מרביתם מנהלים חיים פוליגמיים, למעט האיילון המלאי אשר מנהל חיים מונוגמיים. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 5 - 26 חודשים. בתקופת הייחום, הזכר מחזר אחרי הנקבה באמצעות השמעת קולות וכן באמצעות מגע פיזי, כמו למשל ליקוק איבר המין שלה. לאחר נוהגי החיזור, הזכר והנקבה מזדווגים. נמצא כי כזמן קצר (85 - 155 דקות) לאחר ההריון, נקבת האיילון המלאי כבר יכולה לנהל יחסי מין. בשל כך, הנקבה עשויה להימצא בהריונות עוקבים במרבית זמן חייה כבוגרת.

משך ההריון נע בין שישה לתשעה חודשים, תלוי במין הספציפי. הנקבה ממליטה כצאצא אחד בשנה. לאחר ההריון, הנקבה מעכלת את השליה. הצאצאים זקוקים לטיפול מועט בלבד לאחר הלידה: הם מסוגלים לעמוד על רגליהם כשעה לאחר לידתם, ובמרבית הזמן שאחרי הלידה הם אינם נמצאים עם אמם, אלא למשך זמנים קצרים הכוללים הנקה או האכלה. הצאצאים נגמלים מיניקה בגיל שלושה עד שישה חודשים, וכאשר הם מגיעים לבגרות מינית הם עוזבים את אזור החיות של אמם. תוחלת החיים של איילון היא 11 - 13 שנים.

תפוצה, בתי גידול ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איילון מלאי, Tragulus javanicus

במהלך תקופות האוליגוקן והמיוקן, האיילוניים היו נפוצים בכל העולם, אולם כיום תפוצתם מוגבלת לאפריקה ולאסיה. שלושת המינים בסוג איילון (Tragulus) אנדמיים לדרום מזרח אסיה, בעוד שאיילון המים (סוג: Hyemoschus) נפוץ לאורך מרכז אפריקה ומזרחה. המינים האסייאתים חיים בצמחייה סבוכה במהלך היום, ובלילות הם עשויים לצאת לאזורים פתוחים למשכי זמן קצרים. איילון המים חי ביערות גשם, בצמחייה נמוכה ועבותה, וכמעט תמיד יימצא ליד מקור מים, שם הוא יוכל להימלט מטורפיו על ידי צלילה לתוך המים.

בשל ביישנותם הרבה, גודלם הקטן ואופי פעילותם הלילי, קשה מאוד למצוא איילונים, ועל אחת כמה וכמה להעריך את מצב האוכלוסיות שלהם. עד כה, ה-IUCN הגדיר את מצבו של איילון המים כ"לא ידוע" (Date Deficient; DD), ויתר המינים סווגו במצב שימור "ללא חשש" (Least Concern; LC). הגורמים המסכנים את האיילוניים הם ציד פרוע לצורכי מזון וכן הרס של בתי גידול. בנוסף, קיים עניין באיילוניים על מנת לחקור את מכפילי הפרסה, אולם קשה להרבות את מרביתם בשבייה. המין היחיד שהייתה לגביו הצלחה חלקית בהתרבות בגן חיות הוא איילון המים.

מיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיון המינים במשפחת האיילוניים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]