איסור הלנת המת

איסור הלנת המת הוא איסור בהלכה היהודית להשהות את קבורת הנפטר מעבר לזמן מסוים.

מקור האיסור מסתמך על ספר דברים (כ"א: כ"ב־כ"ג), שם נאמר:

	וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

פרשן המקרא רש"י מבאר כי טעם המצווה "קללת אלהים תלוי" שהוא "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר 'המלך תלוי'". כלומר ישנו ביזוי של האל, בכך שהאדם שנברא בצלמו, מתבזה ונרקב על העץ.

אף שלפי רש"י המצווה הינה רק בישראל, בספר יהושע מסופר כי יהושע במלחמותיו בארץ כנען, קיים את ההלכה הזו במלך העי (שם ח כט), ובחמשת המלכים: מלך ירושלים, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש ומלך עגלון (שם י כז), לאחר שתלה את גופותיהם במשך היום, לעת ערב הורידם מעל העצים וקברם.

לפי פרשנות הפשט למקרא מתייחס פסוק זה להרוגי בית דין בלבד, והחיוב בפסוק מכוון רק אליהם, אולם המשנה בסנהדרין (ו':ה') מרחיבה איסור זה על לכל אדם.

הציווי מופנה אל קרובי המשפחה של המת, ואם אין לו קרובי משפחה, מופנה הציווי אל בני עירו.

לפי הרמב"ם יש בעניין רק מצוות עשה, ואילו לפי ערוך השולחן בעקבות הספרי יש גם מצוות עשה וגם לא תעשה. עוד פוסק ערוך השולחן שעיקר עניין של איסור ההלנה הוא בשביל כבודו של המת והאיסור לנוולו, ולכן מותר להשהות את הקבורה במקום שיש פקודת מלכות, וכן "אם הלינו לכבודו להכין תכריכים, או שיבואו רבים ללוותו, או לעשות ארון, או שיבואו מקוננות, או להביא ספדן, וכיוצא בו – אינו עובר עליו" (יורה דעה שנז).

משה מנדלסון עם חלק מראשי תנועת ההשכלה היהודית וכן ראשוני הרפורמה ביהדות נטו להלין את המת, דוגמת עמי אירופה הנוצרים, כדי למנוע חשש קבורת אדם חי (בעקבות התפתחויות במחקר המדעי והרפואי הוציא ב-1772 הדוכס של מחוז מקלנבורג-שוורין הוראה שלפיה אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו, מחשש שהמיתה היא רק למראית עין), וכדי לאפשר מתן כבוד למת על ידי מוקיריו שיספיקו להגיע להלוויתו.

כיום מקובל לדחות את הקבורה ביום או יותר, על מנת לאפשר השתתפות ציבור בהלוויה, או לאפשר את השתתפותם של קרובים שנמצאים במקומות רחוקים. אולם בירושלים נהוג לקבור כל מת ביום מותו, אף בשעות מאוחרות בלילה, ולא לדחות את קבורת הנפטרים מעבר ליום מותם. אולם לעתים כן דוחים את הלוויתם של אישים חשובים גם בירושלים, כדוגמת הלוויתם של רבנים מפורסמים, על מנת לאפשר הלוויה מכובדת ורבת משתתפים. מנהג זה הוא אחד מהמנהגים המיוחדים לירושלים, ומקורו בהלכה מיוחדת שתוקפה ככל הנראה הוא לירושלים שבין החומות.