אריך קסטנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריך קסטנר
Erich Kaestner cropped bw.jpg
תאריך לידה 23 בפברואר 1899
תאריך פטירה 29 ביולי 1974 (בגיל 75)
מקום לידה דרזדן, ממלכת סקסוניה, הקיסרות הגרמנית
עיסוק סופר
לאום גרמני
שפות היצירה גרמנית
סוגה ספרותית ספרות ילדים, שירה, סאטירה, מחזות
יצירות בולטות אמיל והבלשים
פרסים פרס אנדרסן לכתיבה 1960
שנות פעילות 1928-1969

אֶריך קֶסטנֶרגרמנית: Erich Kästner;‏ 23 בפברואר 189929 ביולי 1974) היה סופר ומשורר גרמני, שהתפרסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שכתב, כמו "אמיל והבלשים", "שלושים וחמישה במאי", "פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה" ועוד. נחשב אחד מגדולי הסופרים לילדים בעולם.

חייו ויצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריך קסטנר נולד ב-1899 בדרזדן שבגרמניה, כבן יחיד לאב (אמיל) שהיה רצען, ולאם (אידה) תופרת וספרית. קסטנר לא גדל במשפחה עשירה. הוריו עבדו קשה לפרנסתם, אך השקיעו רבות בחינוכו ולא חסר לו כמעט דבר. על פי עדותו, הוא לא היה קשור לאביו ונקשר מאוד לאמו. חלק מהביוגרפים שלו מזכירים שמועה, שלא הייתה ניתנת להוכחה, לפיה אביו הביולוגי של קסטנר היה רופא המשפחה היהודי אמיל צימרמן (1864–1953).‏[1]

הוא אהב לקרוא ספרים ואהב ללמוד. ב-1914, בהיותו בן 15, פרצה מלחמת העולם הראשונה עליה העיד "מלחמת העולם החלה, ותמו ימי ילדותי". המלחמה השפיעה עליו עמוקות, בייחוד על דעותיו האנטי-מיליטריסטיות.

הוא החל ללמוד בסמינר למורים בגיל 14, סיים את לימודי ההוראה, אך לבסוף התחרט ולא רצה עוד להיות מורה. "זו הייתה הטעות הגדולה ביותר בחיי, לא הייתי מורה אלא תלמיד. לא השתוקקתי ללמד אלא ללמוד", טען. בגיל עשרים החל לפרסם שירים שכתב.

הוא למד ספרות גרמנית ברוסטוק, בברלין ובאוניברסיטת לייפציג, ובשנת 1925 קיבל תואר דוקטור, על עבודה שעסקה בפרידריך השני מלך פרוסיה ובספרות גרמנית.

כסופר ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול גרמני לכבוד 100 שנה להולדת אריך קסטנר. הכתובת על העמוד היא: "אמיל והבלשים". אוייר על ידי ולטר טריר

אחרי סיום לימודיו עבר קסטנר לברלין והחל לכתוב בעיתונים, בין היתר בשבועון די ולטביהנה ששוייך לאנשי השמאל האינטלקטואלי, בשבועון הסטירי Ulk ובפרנקפורטר צייטונג. ב-1927 פרסם ספר שירים שלא הצליח.

הוא פנה לכתוב ספר ילדים בעקבות עצה של בעלת עיתון שבו עבד. בהתחלה הרעיון נראה לו מוזר אך לאחר מכן חשב להתנסות בכך. בתחילה ניסה לחבר סיפור בדיוני שלא עלה יפה, ולבסוף החליט לכתוב סיפור על עניינים שהוא בקיא בהם, כמו על ילדותו ועל הילדים במקום מגוריו "שגם אנו היינו פעם כמותם". כך כתב ב-1928 את הספר "אמיל והבלשים", סיפור הרפתקה אודות נער שכספו נשדד וביחד עם חבורת נערים שנקלע אליהם, הם יוצאים לתפוס את השודד ברחובות ברלין. הספר הצליח מאוד והיווה חידוש בספרות הילדים, כשהגיבורים היו נערים בני זמנו (גיבור הספר נקרא אמיל, שהיה שמו השני של קסטנר).

בשנים הבאות פרסם קסטנר ספרים נוספים לילדים ולנוער שהיו בני אותו ז'אנר ספרותי: ספרים ריאליסטיים, רובם ספרי הרפתקאות שגיבוריהם ילדים בני זמנו, שהיו בעלי מסרים של שוויון, חברות ועזרה הדדית שביטאו את דעותיו הסוציאליסטיות. הדגש בספריו הושם על ערכי חברות בין נערים או נערות, חלקם עניים וחלקם לא, כשהעוני לא מהווה מגבלה או אמצעי אפיון מרכזי של גיבוריו הצעירים אלא האכפתיות שלהם ומוכנותם לעזרה ללא תנאי, כנותם ורצונם לקחת אחריות על גורלם. יחד עם זאת, ספריו לא היו דידקטיים אלא רוויים במתח והרפתקאות ותיארו בשפה הומוריסטית ופשוטה את הווי החיים היומיומי של נערים בני זמנו.

בנושאים אלה עסקו הספרים שפרסם לאחר "אמיל והבלשים", בהם: "פצפונת ואנטון" (1931), המתאר ידידות הנרקמת בין ילד עני לבת עשירים השוגה בדמיונות, שיחדיו הם יוצאים למסע הרפתקאות; "הכיתה המעופפת" (1933), המתאר הווי חיים בפנימיה של נערים; "אמיל והתאומים" (1934), ספר המשך לספרו הראשון "אמיל והבלשים"; ו"שלושה גברים בשלג" (1934), סיפור למבוגרים העוסק בבלבול זהויות בין עני ועשיר. יוצא דופן בז'אנר זה הוא ספרו "שלושים וחמישה במאי" (1931), שהוא ספר הרפתקאות דמיוני לא ריאליסטי הרווי הומור אבסורדי.

כתיבתו של קסטנר מתייחדת בכך שהוא מתייחס לילדים בכבוד כאל בוגרים. הוא נותן להם עצות ומזהיר אותם מפני קשיי החיים, ויחד עם זאת מחזק אותם. בהקדמה לספרו "הכיתה המעופפת" פונה קסטנר לילדים ואומר להם: "אל תאמינו לאלה האומרים לכם כי הילדות אינה אלא אושר וצחוק. גם לילדים יש קשיים וצרות בחיים, והרי אין זה משנה על מה מתאבלים אלא כמה גדול הוא האבל, וילד קטן יכול להתאבל על בובה שאבדה יותר ממבוגר שמתמודד עם קשיי הפרנסה." הוא מעודד את הילדים להישיר מבטם ולהתמודד עם החיים בשכל ובאומץ, כיוון שלטענתו האחד בלי השני לא שווה דבר.

בספר אורה הכפולה, הוא מסביר את החלטתו לכתוב על הנושא הכואב של הורים גרושים לילדים קטנים במשל הבא: כששירלי טמפל הייתה קטנה, היא שחקה בסרטים ובהצגות רבים, והייתה כוכבת. אבל כשרצתה ללכת לראות את ההצגות בהן כיכבה לא הרשו לה, כיוון שהייתה קטנה מכדי לראות אותם. בתפקידי משחק היא לא הייתה קטנה מידי, אבל בתפקיד צופה כן. כך טוען קסטנר כלפי המבוגרים המגוננים - הרי הילדים חיים במצב של הורים גרושים, ומתמודדים עם זאת בצער וקושי רב. אז לקרוא על גירושין אסור להם ולחיות במצב כזה מותר? אדרבה, אם הורים חושבים שילדים לא צריכים לשמוע על גירושין, שלא יתגרשו הורים לילדים קטנים, לפני שיבינו את הנזק שהם גורמים להם.

בהקדמת "הכיתה המעופפת", הוא כותב: "רוצה אני לבקש מכם, כי לעולם לא תשכחו את ימי ילדותכם. המבטיחים אתם לי? עכשיו הבקשה הזאת נראית לכם תמוהה, אך מבוגרים רבים שוכחים זאת. אני בגרתי ולא שכחתי את ימי ילדותי, ועליכם להבטיח שתעשו זאת גם אתם."

ספריו מלאים בדיאלוגים והרהורים שהוא מנהל עם קוראיו, רעיונות, מסרים, מחשבות וערכים נעלים, כולם מובאים בספריו לצד עלילה מותחת והומור בריא. בהקדמה לספר "פצפונת ואנטון" הוא מספר על דילמה שהייתה לו, אם להתחשב בילדים שאוהבים מחשבות מעמיקות או בילדים "אשר מפחדים שמא יתקמט מצחם החמוד", כפשרה הוא כותב לכל פרק הקדמה בשם "הרהור 1" "הרהור 2" וכו' אשר אפשר לדלג עליה. ייתכן וזו הסיבה שספריו אהובים כל כך על ילדים במשך שנים רבות ובארצות רבות.

אחד הסממנים המאפיינים את מרבית ספרי הילדים שכתב קסטנר הם האיורים המלווים אותם, פרי עטו של הצייר והמאייר הגרמני היהודי ולטר טריר.

בגרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוריו הסאטיריים בעיתונות, דעותיו הסוציאליסטיות ההומניות והרומן הסאטירי "פביאן" שפרסם ב-1931, המתאר הדרדרות מוסרית על רקע דעיכתה של רפובליקת ויימאר, השניאו את קסטנר בעיני הנאצים, שעלו לשלטון בגרמניה ב-1933. תקופה קצרה לאחר עליית הנאצים, היה קסטנר בציריך אצל המו"ל השווייצרי של ספריו.

קסטנר הוכרז כ"סופר אסור", ובשנת 1933 שרפו הנאצים את ספריו, אסרו על קריאתם בגרמניה וסילקוהו מאגודת הסופרים הגרמנים בעוון "פעילות קומוניסטית רדיקלית". קסטנר גם נאסר פעמיים על ידי הגסטאפו, בשנת 1934 (בטענה, שהוא הכחיש, כי פרסם שיר אנטי-נאצי בעיתון פולני). שנים אלו כונו על ידו בשם "השנים האבודות".

בתקופת מלחמת העולם השנייה, נשאר בברלין, תחת השלטון הנאצי, פרסם את ספריו בשווייץ, והם המשיכו להצליח מחוץ לגרמניה. מאורעות התקופה לא הופיעו בהם, למרות שהיה עד לאירועים כמו ליל הבדולח וגירוש היהודים מברלין ב-1941. הוא גם הצניע מאוד את ביקורתו הסאטירית על מנת לא להרגיז יותר מדי את השלטון. על כך קמו לו מקטרגים לאחר המלחמה, שמצאו את ביטויים גם בביוגרפיות שנכתבו עליו. הסופר קלאוס מאן כתב עליו ביקורת חריפה עוד ב-1934, כי ספרו "שלושה גברים בשלג" הותאם כביכול לדרישות הנאצים. מקטרגיו הוסיפו, כי הוא המשיך להיות תסריטאי מבוקש בגרמניה, גם אם בעילום שם, וכי ב-1941 כתב תסריט לסרט על הברון מינכהאוזן, לרגל חגיגות 25 שנה לקולנוע הגרמני, בהזמנה מפורשת של פריץ היפלר, עוזרו של שר התעמולה יוזף גבלס[2]. סניגוריו הזכירו כי היה אנטי-נאצי, גם אם לא אקטיבי, הכחיש בכתביו הלא ספרותיים את קיומה של "גרמניה האחרת" וכי נשאר במולדתו, על פי עדותו לאחר המלחמה, כיוון שחש מחויבות "לעשות מה שאפשר, אחרת אהיה פחדן בעיני עצמי" וכן עקב מצבה של אמו הזקנה. קסטנר רחש אהדה ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריך קסטנר (משמאל) ב-1968

אחרי המלחמה השתקע קסטנר במינכן שבגרמניה המערבית, והיה עורך התרבות בעיתון Die Neue Zeitung (העיתון החדש). מאוחר יותר ייסד את כתב העת לילדים Der Pinguin (הפינגווין).

הוא המשיך להוציא ספרי ילדים מצליחים בהם שפעו רעיונותיו ההומניים כמו בספריו הקודמים, בהם "אורה הכפולה" שכתב בשנת 1949. ב-1957 פרסם אוטוביוגרפיה על ימי ילדותו ונעוריו בשם "כאשר הייתי נער קטן". בנוסף לספרי ילדים, כתב קסטנר גם שירים, מחזות ופזמונים לקברט פוליטי.

אריך קסטנר היה רווק וטען תמיד שלא היו לו ילדים. בביוגרפיה שפורסמה בשנת 1998 נכתב שהוא חי בשנותיו האחרונות עם חברה לחיים, שלאחר מותו השמידה כתבים ומסמכים סודיים שיכלו אולי לשפוך אור שלילי על חייו של הסופר. בין השאר נטען שם שלקסטנר נולד ב-1957 בן (תומס) לאישה בשם פרידל זיברט. קסטנר נפטר במינכן ב-29 ביולי 1974. בן 75 היה במותו.

על מקומו המיוחד בעולם ספרות הילדים ניתן ללמוד מדבריו של יהודה אטלס (בראיון לאילת נגב, ידיעות אחרונות, 31.10.2003):

"יש המון ספרים בעולם, ועל רובם אפשר לוותר, אבל ספרי קסטנר שייכים לנכסים האמיתיים של התרבות האנושית, אותן אבני-דרך שאם אתה פוסח עליהן, נשארים לך חורים שחורים באישיות, ברקמה האנושית, בהבנת טבע האדם".

אחדים מספריו עובדו לסרטי קולנוע והצגות ילדים. בעיר דרזדן בגרמניה קיים מוזיאון אריך קסטנר להנצחת דמותו. מרבית ספריו תורגמו לעברית פעמים אחדות (חלקם על ידי מיכאל דק).

פופולריות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית היא בין השפות הרבות אליהן תורגמו ספריו של קסטנר, והם נהנו מפופולריות עצומה בישראל במהלך שנות ה-50 וה-60 - תופעה מאוד יוצאת דופן באותו זמן, בה הייתה בחברה הישראלית סלידה עזה וחרם נפוץ של דברים גרמניים בתקופה שלאחר השואה.

עם זאת, בתרגום העברי של אורה הכפולה, הפרקים שמתרחשים במקור במינכן שונו לציריך, כנראה עקב הסלידה המיוחדת שחשו המתרגם והמוציא לאור לעיר בה החל היטלר את הקריירה שלו, ובכלליות כדי להפוך את הספר ל"פחות גרמני" (סרטים גרמניים באותו הזמן הוצגו לעתים קרובות בישראל כ"סרטים אוסטריים" מאותה הסיבה). האוסף שלו של סיפורים קצרים לילדים, Das Schwein beim Friseur (החזיר אצל הספר) נקרא בעברית התיש אצל הספר כדי לעקוף את הרגישות היהודית המובנת לנושא החזיר, חיה טמאה במסורת היהודית.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמיל והבלשים (1928. תר' אַ‏לְתֶּ‏‏ר אֱיָ‏לִי [עריכה: אברהם שלונסקי], 1935; מיכאל דק, 1999) – חבורת נערים ברלינאים מסייעת לאמיל בן עיר-השדה ללכוד את בעל המגבעת, שסחב ממנו את כספו ברכבת.
  • פצפונת ואנטון (1931. תר' אלישבע קפלן, 1954; מיכאל דק, 1999) – אנטון העני וההגון מחלץ את פצפונת, בת העשירים השוגה בדמיונות, מידיהם של נוכלים המנצלים אותה למטרותיהם האפלות.
  • שלושים וחמישה במאי או קונרד (בתרגום העברי הראשון: דני) רוכב אל הים הדרומי (1931. תר' אלישבע קפלן, 1947; מיכאל דק, 1999) – מסע בדיוני-סוריאליסטי עם סוס מדבר אל הפלאים שמעבר לקו-המשווה.
  • פביאן (1931. תר' אפרים ברוידא, 1933) – רומאן סאטירי הקורא לאדם לשוב מדרכו הנלוזה.
  • ארתור ארך-הזרוע (1931. תר' יעקב עדיני בתוך התיש אצל הספר [ראו להלן]; מיכאל דק בתוך הטלפון המכושף וסיפורים נוספים [ראו להלן]) – מעשה בילד שזרועו נתארכה לאחר שלחץ את יד אחותו ברכבת.
  • הטלפון המכושף (1932. תר' חנניה רייכמן בשם הטלפון הכשוף, 1968; מיכאל דק בשם הטלפון המכושף וסיפורים נוספים, 2005) – שבעה סיפורים בחרוזים על תעלולים ומעשי קונדס, המזכירים בסגנונם ובמבנם את יהושע הפרוע מאת היינריך הופמן.
  • הכיתה המעופפת (1933. תר' אלישבע קפלן, 1955; אוריאל אופק, 1978; מיכאל דק, 2000) – יחסי ידידות, אחווה ועזרה הדדית נרקמים בין נערים ומבוגרים בין כתלי פנימייה ובסביבתה, כאשר הלקח המופק הוא כי 'מי שהשכיל לעמוד בתלאות-החיים, מחצית הניצחון בידו'.
  • אמיל ושלישיית-התאומים (1934. תר' מנחם זלמן וולפובסקי בשם אמיל והתאומים, 1937; מיכאל דק בשם אמיל ושלשת התאומים, 2002) – אמיל וחבריו מסייעים לשלישייה קרקסית להיחלץ ממצב-ביש, ולנער צעיר להגשים את חלומו.
  • שלושה גברים בשלג (1934. תר' י. בן-שמואל בשם פגישה בבית-מלון, 1949; צבי ארד, שלושה גברים בשלג, 1985) – רומאן המספר על בלבול הזהויות בין העשירים לבין העניים.
  • המיניאטורה שנעלמה (1935. תר׳ טדי פרויס, 1999) - רומאן בלשי: אוסקר קולץ, קצב מברלין, קם בוקר אחד ועוזב את ביתו לקופנהגן, שם הוא מסתבך בסיפור שוטרים וגנבים סביב למיניאטורה של הצייר הנס הולביין הבן.
  • טיל אוילנשפיגל: שתים-עשרה ממעשיותיו (1938. תר' אלישבע קפלן, 1955) — מבוסס על ספרו של שארל דה קוסטר.
  • גיאורג והאפיזודות (1938)
  • תיבת התרופות הביתית הלירית (1946. תר' יהודה אופן בשם שירים לרפואה, 1956)
  • עצרת החיות (על-פי רעיון מאת ילה לפמן, 1949. תר' מרים ילן שטקליס, 1958; מיכאל דק, 2004) – בעלי-החיים החליטו לשים קץ למלחמות ויצאו לחטוף לשם כך את ילדי בני-האדם.
  • לוֹטְכֶן הכפולה (1949. תר' אלישבע קפלן בשם אורה הכפולה, 1954; מיכאל דק, 1999) – אחיות תאומות, שהופרדו בינקותן בעת גירושי הוריהן, נפגשות בקייטנה ועורכות מבצע סודי לאיחוד המשפחה.
  • החתול במגפיים (1950. תר' לאה גולדברג, 1958; מיכאל דק, 2006) – מבוסס על סיפורו של שארל פרו.
  • הרפתקאותיו המוזרות של הברון מינכהאוזן (1951. תר' ש. ספיבק, 1960) — מבוסס על ספרו של גוטפריד אוגוסט בירגר.
  • אזרחי שילדה (1954. תר' אלישבע קפלן בשם חכמי שילדה, 1960) – פרקים עליזים של "חכמי חלם" הגרמניים.
  • עלילות דון קישוט (1956. תר' יהושע טן-פי, 1960) – מבוסס על ספרו של מיגל דה סרוואנטס.
  • בית-ספר לדיקטטורים (1956)
  • כאשר הייתי נער קטן (1957. תר' שושנה אוילר, 1965; מיכאל דק, 2007) – סיפור אוטוביוגרפי על בית ההורים, ימי הילדות והנעורים, עד הגיוס לצבא.
  • מסעות גוליבר (1961. תר' זאב ורדי, 1985) – מבוסס על ספרו של ג'ונתן סוויפט.
  • ראוי לציון 45 (1961) – פרקי יומן שרשם בצופן קצרני במלחמת-העולם השנייה.
  • החזיר אצל הספר (1962. תר' יעקב עדיני וחנניה רייכמן בשם התיש אצל הספר, 1964; מיכאל דק בתוך הטלפון המכושף וסיפורים נוספים [ראו להלן]) – 15 סיפורים, מהם חמישה בחרוזים, מחיי הילדים.
  • האיש הקטן (1963. תר' פנחס אלעד, 1964; מיכאל דק, 2007) – הרפתקאותיו של ננס שאומץ על ידי פרופסור ונהפך לשוליית קוסם.
  • האיש הקטן והעלמה הקטנה (1967. תר' אלה אמיתן, 1968; מיכאל דק, 2008) – הרפתקאותיו הבאות של הננס ופגישתו עם בחירת לבבו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Werner Schneyder Kästner: ein brauchbarer Autor, München 1982. Ebenso Franz Josef Görtz und Hans Sarkowicz Erich Kästner. Eine Biografie, München 1998. (בגרמנית)
  2. ^ אריאנה מלמדהשנים הרעות של אריך קסטנר, באתר ynet‏, 14 ביולי 2000