ליל הבדולח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זגוגיות חנות מנופצות לאחר ליל הבדולח. מאחור ניתן לראות גרפיטי של צלב קרס. צולם ב-10 בנובמבר 1938

ליל הבדולחגרמנית: Kristallnacht) הוא הכינוי הגרמני הנאצי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בפי הגרמנים בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה שלפני ליל הבדולח התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי שבו התנהלה ההגירה היהודית מגרמניה, ותהליך דחיקת היהודים החוצה מהחיים הכלכליים. מכאן נבע הצורך בהסלמת המדיניות האנטי-יהודית ברייך.

ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם, ופצעו. מניעו של גרינשפן, שמטרתו המקורית הייתה לפגוע בשגריר ובטעות פגע במזכירו של השגריר, היה מכתב שקיבל ממשפחתו, שבו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין, במסגרת גירוש זבונשין, יחד עם למעלה מ-12,000 מיהודי גרמניה שמוצאם פולני. המכתב לגרינשפן תיאר את כל המאורעות הקשים שקרו לבני משפחתו במהלך הגליה זו, שהייתה הראשונה בסדרה של פעולות להגליית יהודים מגרמניה.

נסיון ההתנקשות (בשלב זה) עורר זעם בחוגים נאציים. למחרתו, ב-8 בנובמבר, עיתוני המפלגה, (תחת הכוונתו של שר התעמולה יוזף גבלס), תקפו באכזריות את היהודים על המעשה. באותו לילה היו מספר התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים נאצים אשר שרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם.

למחרת מת פום ראט מפצעיו, ובכך למעשה נשלמה האמתלה הדרושה וניתן האות לפוגרום.

על פי פרופ' מאיר שורץ, מספר דברים מעידים שהפוגרום תוכנן מראש: עדויות כי שוטרים הזהירו את חבריהם היהודים מראש עוד לפני ההתנקשות, מהתרחשות פוגרום, וכן התזמון "המקרי" של הפוגרום ליום השנה לפוטש במרתף הבירה.

אירועי הלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח

ליל הבדולח התרחש ביום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ומהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו. היטלר ובכירי המפלגה הגיעו למינכן, עיר המוצא של התנועה הנאצית והתכנסו בבניין העירייה הישן.

לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס אס שניתנה באחת אחר חצות. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות האמורות. רבים מהם אף היו שתויים.

בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. בליל הפרעות נרצחו כ-400 נפש. בימים שלאחר הפרעות איבדו 400 נפש נוספים את חייהם. במחנה הריכוז בוכנוולד נרצחו 207 יהודים; בדכאו כ-185 נפש; מספר הנרצחים במחנה הריכוז זקסנהאוזן אינו ידוע. לא ניתן, אפוא, לקבוע את מספרם המדויק של קורבנות ליל הפרעות. ההשערה לפי מחקרים מדוקדקים היא שמספרם נע בין 1,400 ל-1,500. גרמנים אחדים בעלי "חזות יהודית" נרצחו אף הם.[דרוש מקור]

בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו, ואנשי מכבי אש נמנעו מלכבות את השרפות, ואף ליבו אותן. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.

התקופה שלאחר ליל הבדולח ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הימים הבאים הביאו עימם גינויים חריפים של הפרעות מכל רחבי העולם. בגרמניה, לעומת זאת, עמדו ימים אלה בסימן של האשמת הקורבנות היהודיים באחריות לפשע שבוצע נגדם ונקיטת שורה של צעדי עונשין כנגד יהודי גרמניה.

ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראש ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. בישיבה בה השתתפו בכירי השלטון הנאצי, ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך, והתחולל בה ויכוח סוער כשהתחוור גובה הנזקים שנגרמו בליל הבדולח. בישיבה הוחלט כי חברות הביטוח ישלמו את נזקי הרכוש (שנאמדו במאות מיליוני מארקים) לא ליהודים אלא לקופת הרייך. בישיבה זו הוחלט על מספר רב של צעדים שינקטו כנגד היהודים. בין היתר הוחלט בישיבה על חובת נשיאת הטלאי הצהוב, צו נוסף אסר על היהודים את ההשתתפות בכלכלה החל מ-1 בינואר 1939, שורת צווים קבעה איסורים ומגבלות על יכולת התנועה של יהודים (איסור נשיאת רישיון נהיגה; איסור כניסה למקומות ציבוריים; איסור נסיעה ברכבות ועוד) וכן הוצאו צווים שסגרו לחלוטין את בתי הספר היהודיים. כל הצווים עליהם הוחלט בישיבה הוצאו לפועל במהלך החודשים דצמבר 1938, והחריפו מאד את תנאי המחיה של יהודי גרמניה.

ליל הבדולח מסמן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית של המדינה הנאצית. מהתנכלויות, אלימות מילולית ודחיקה הדרגתית של יהודי גרמניה החוצה - לפוגרום, אלימות פיזית ורצח בהיקף כלל ארצי. המטרות שעמדו לנגד עיני הנאצים הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה הואצה וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף 1938 לפריצת מלחמת העולם השנייה. תחת הנהגתו של גרינג, גם ה-'אריזציה' - סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית, התנהלה ביתר שאת לאחר ליל הבדולח, כענישה קולקטיבית על הנזק שגרמו היהודים כביכול. עם מנוסתם של היהודים מאדמת הרייך, נגזל רכושם על ידי הנאצים.

ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלנו רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.

על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את קשרי הדיפלומטיה עם גרמניה, לא נרתעו הגרמנים מהמשך המדיניות הגזענית כלפי היהודים. לא רק בתחום הפנימי אלא גם מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית הפכה להיות תוקפנית יותר. בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. בכך נסללה הדרך למלחמת העולם השנייה ולהשמדת יהודי אירופה בשואה.

אומדן הנזקים שנגרמו בנפש וברכוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממדי ההרס וההרג המקובלים בספרי ההיסטוריה לקוחים מהנתונים שמסר היידריך ב-11 בנובמבר, כיום לאחר תום האירועים, ולפיהם נהרגו 36 יהודים, נהרסו 815 חנויות ונשרפו 267 בתי כנסת. דו"ח נאצי אחר מונה 91 הרוגים וכיום זוהי הסברה המקובלת.

המספרים האמיתיים הם בוודאי גבוהים בהרבה. לפי איאן קרשו.‏[1] עמד מספר החנויות שנהרסו על 8,000. פרופ' מאיר שוורץ מעמותת "בית אשכנז" העוסקת בתיעוד בתי הכנסת שנהרסו, מונה 1,406 בתי כנסת שנשרפו או נהרסו כליל. כמו כן הוא מעמיד את מספר היהודים שנהרגו בליל הפרעות על 400 ולאחר הכללת אלו שהתאבדו בימים שלאחר מכן כתוצאה מהן או נרצחו בשלושת מחנות הריכוז אליהם נשלחו (דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן) מגיע האומדן ל- 1,300 עד 1,500 אבדות בנפש. על פי הערכות מוזיאון השואה האמריקאי - 2,000 עד 2,500.‏[2]

מעורבותו של גבלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אורך הדרך היה יוזף גבלס הכוח המניע העיקרי מאחורי ליל הבדולח. התנקשותו של גרינשפן בפום ראט ובייחוד תזמון מותו של האחרון, היוו עבור גבלס הזדמנות פז להחריף ולהקצין את הפעולות נגד היהודים ברייך כפי שרצה לעשות מזה חודשים. לפי קרשאו, גבלס הוא שיזם ותיאם את הפוגרום רחב ההיקף, בידיעתו ובהסכמתו הכללית של היטלר ובניגוד לדעתם של בכירים אחרים כגרינג והימלר.

בפעולותיו של גבלס היה גם אלמנט של פוליטיקה פנימית: הוא היה צריך לזכות מחדש באהדת הפיהרר, לאחר שהבעיות בחיי הנישואים שלו והרומן שניהל עם שחקנית הקולנוע הצ'כית לידה בארובה הביאו עליו את כעסו.

הכינוי "ליל הבדולח"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול מזרח גרמני משנת 1963 לזכר ליל הבדולח

הכינוי "ליל הבדולח", או "ליל הבדולח של הרייך" (Reichskristallnacht), הוא בבחינת לשון נקייה ונטבע על ידי הנאצים במטרה הכפולה, להמעיט בנזקי הפוגרום (זכוכיות מנופצות ותו לא) ולשוות לו גוון חיובי הנלווה לנצנוץ האור בשברי הזכוכית.

על פי פרופ' מאיר שורץ, בניגוד לדעה הרווחת, לא היה זה כינוי רשמי של המשטר הנאצי, שכן המשטר השתמש במונחים מגוונים אחרים, כמו "מבצע היהודים" (Judenaktion), "מבצע נובמבר" (Novemberaktion), "מבצע נקמה" (Vergeltungsaktion), "מבצע מיוחד" (Sonderaktion) ו- "מפגן נקמה" (Protest-Kundgebungen). המונח "ליל הבדולח" היה יצירה של ההמונים, ונראה שנוצר על ידי תושבי ברלין בהשראת החלונות המנופצים, ובשל רסיסי הזכוכית הרבים שכיסו את הרחובות‏[3].

חוקרים כפרופ' מאיר שוורץ סבורים על כן כי השימוש במונח "ליל הבדולח" אינו ראוי. ואכן, לפחות במקורות גרמניים רשמיים כיום הוא מכונה "ליל הפוגרום" או "פוגרום נובמבר", ונחשב ליום זיכרון.

ליל הבדולח בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה "מבדולח לעשן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראש ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. בישיבה השתתפו בכירי השלטון הנאצי, ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך. ארכיונים שנתגלו רק לפני שנים ספורות, חשפו לראשונה את תוכנה של אותה ישיבה, ובעקבותיה נכתב המחזה "מבדולח לעשן" בעיבודה ובימויה של אורי אגוז בתיאטרון הקאמרי בידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק אטלי, שהוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 2010. צעד אחר צעד חושף המחזה כיצד הוטל על היהודים קנס בגובה מיליארד מארק, בנוסף על הוצאות התיקונים והבנייה מחדש של רכושם. בעקבות המחזה הופק סרט הטלוויזיה "זרעי ההשמדה".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק ס' הרץ, "ליל הבדולח" בבית היתומים בדינסלאקן : מזכרונותי, יד ושם, י"א, תשל"ו, עמ' 264-280.

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרטין גילברט, ליל הבדולח, כרוניקה של חורבן, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2007.
  • שטפן קליי, היטלר והפוגרום של 9-10 בנובמבר 1938, יד ושם, כ"ח, תש"ס-2000, עמ' 73-92. ‬
  • דניאל פרנקל, בין הלם לתגובה : הציבור היהודי ומוסדותיו בעקבות פרעות נובמבר 1938, בשביל הזיכרון, 30, תשנ"ט-1998, עמ' 22-27. ‬
  • חיים שמיר, הפוגרום של "ליל הבדולח" בזיקתו למדיניות הפנים והחוץ הנאצית בסוף 1938, ילקוט מורשת, נ', תשנ"א 1991, עמ' 111-118. ‬
  • פרנציסקה בקר, אלימות והיזכרות : זיכרונות מקומיים מרדיפות היהודים ב"ליל הבדולח", יד ושם, כ', תש"ן-1990, עמ' 83-93. ‬
  • עזריאל הילדסהימר, גורלם של בתי-כנסת ובתי-קברות יהודיים בגרמניה אחרי "ליל הבדולח", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 9, ב, 2, תשמ"ו, עמ' 169-172. ‬
  • קורט יעקב בל-כדורי, ליל הבדולח ורשימות המקומות המיועדים להריסה, ילקוט מורשת, ט', תשכ"ט, עמ' 153-155. ‬
  • קורט יעקב בל-כדורי, התכנון המוקדם של ליל הבדולח, ילקוט מורשת, ד, ו, תשכ"ז, עמ' 106-110. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איאן קרשו, היטלר – נמסיס 1936–1945, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2005.
  2. ^ ראו: אומדני אבדות.
  3. ^ ליל הבדולח, אתר בית אשכנז


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
השואה
ליל הבדולחאיגרת הבזק של היידריךבורות ירי ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: מבצע ריינהרד (חלמנו, בלז'ץ וסוביבור), טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל