אריסטיד מאיול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
אריסטיד מאיול בשנת 1925
בניול-סיר מר, כפר הולדתו של מאיול, מראה מהים

אריסטיד בונאוונטור ז'אן מאיול או אריסטידס בונאוונטורה ז'ואן מאיול (צרפתית Aristide Bonaventure Jean Maillol, ‏ 8 בדצמבר 1861 בניול-סיר-מר - 27 בספטמבר 1944) היה פסל, צייר, יוצר גובלנים ורשם צרפתי ממוצא קטלאני. גודל בעיקר על ידי שתי דודות שלו, קלר ולוסי.

ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטיד מאיול נולד בשנת 1861 כילד הרביעי מבין חמשת הילדים של רפאל מאיול (1877-1825) וקאתרין לבית רוּז'ה (Rougé)‏[1]. אביו היה סוחר בדים ובעל כרם בכפר בניול-סיר-מר שבקצה הדרום-מזרחי של צרפת. כפר זה נמצא במפגש שבין מרגלות הרי הפירנאים ובין הים התיכון, קרוב לגבול בין צרפת ובין ספרד. בבית דיברו קטלאנית. שם המשפחה "מאיול" משמעותו בשפה זו "יין צעיר"‏[2]. האב התמסר לעסקיו באלג'ריה לשם נסע לעתים קרובות. הייתה לו שם אחות שניהלה חנות טקסטיל. האם, שעבדה כמוכרת בחנות בגדים, כרעה תחת העומס של גידול שלושת ילדיה הראשונים לבדה. לעזרתה באו אחיותיה, קלר ולוסי הרווקה שדאגו במיוחד לאריסטיד הקטן. הושיט יד גם אבי בעלה, ימאי לשעבר, שככל הנראה, עסק בצעירותו בהברחות סחורות בין ספרד ובין צרפת‏[3],‏[4].

בבית הספר העממי שבכפר הילד נראה תכופות מצייר ושוקע בחלומות. הוא לא אהב כל כך לשחק עם ילדים אחרים אלא העדיף לאסוף לבדו פרפרים וחרקים מן הכרם או שדפים בחוף הים.‏[5]. בגיל 12, בסיום בית הספר העממי, עבר אריסטיד ללמוד בפנימיה במכללה קתולית "סן לואי דה גונזאד" בעיר פרפיניאן, 30 ק"מ מרחק מבניול. הדבר היחיד שמשך עיניינו באותו בית ספר היה שיעורי הציור של מורה ממוצא פולני, היאסנט אלשימוביץ'. בגיל 13 צייר מאיול גם את ציוריו הראשונים בצבע שמן La Passe d'Ouve - על מפרץ הנמל בניול ועל סוס הדוהר מעל הר געש[6].

בגיל 15, בשנת 1877, מותו המוקדם של האב אחרי מחלה ממושכת‏[7], צימצם באופן משמעותי את פרנסת המשפחה להכנסות שהופקו מהכרם, אבל גם אלה נפגעו כעבור שנתיים, מנזקי הפילוקסרה.‏[8][9]. כשבשנת 1879 החליטו הכמרים לסלקו מבית הספר, שב מאיול לכפרו נחוש בדעתו להיות צייר. אחרי זמן מה הוא חזר לפרפיניאן אל מורו לשעבר, אלשימוביץ', שלימד שיעורי ציור במוזיאון היאסנט ריגו בעיר. כשסבר מאיול כי מיצה את השיעורים, ביקש מהמורה רשות לראות את אוספי המוזיאון, אך נתקל בסירוב, מה שהעכיר את היחסים ביניהם. אחרי שכנועים רבים, הסכימה בלב כבד דודתו לוסי, להעניק לו הקצבה חודשית לצורך לימודי אמנות בפריז הרחוקה. בהמשך הסכימה גם הנהלת המחוז הפירנאים המזרחיים לממן לו מלגה שנתית קטנה עד שנת 1892. מאיול חי בפריז בתנאי דלות, ונכשל פעמים חוזרות במבחני הכניסה לבית הספר לאמנויות יפות. בנסיבות אלה בחר להשתתף כסטודנט-חוץ בשיעוריו של ז'אן לאון ז'רום שלימד ציור לפי יצירות עתיקות‏[10]. ז'רום ייעץ לו בקרירות שינסה קודם ללמוד ב"בית הספר לאמנויות הקישוט". החל משנת 1883 הוא למד במחלקת הפיסול של בית ספר זה ורכש בו מיומנויות שבאו לידי ביטוי מאוחר יותר בקריירה שלו כפסל. באותה תקופה התגורר מאיול בתנאי עוני ב rue des Vertus. סבל לא פעם מתת-תזונה ומממחלת פרקים והתאשפז מספר פעמים בבתי חולים.‏[11].

ב-1885 התקבל סוף סוף לבית הספר לאמנויות יפות והיה לתלמידם של אלכסנדר קבנל (1889-1823) וז'אן פול לוראן. השתלם בהמשך גם עיצוב טאפטים וגובלנים.

מאיול הסתייג מהסגנון האמנותי האקדמי ששלט בבית הספר לאמנויות ובהשפעת היכרותו עם פול גוגן חיפש את דרכו האישית. בתיווכו של גוגן יצר קשרי ידידות עם חסידי אסכולת הנאבי שבראשות אדואר ווייאר ופייר בונאר.

שנת 1900 נחשבת לפרשת דרכים ביצירתו, על ידי המצאת רפרטואר ממשי של צורות, שהקדימו את פסליו העתידיים. פסליו הראשונים מעץ, ואחר כך עבודותיו בטרקוטה וחימר, ונוס או המתרחצות בעמידה, כפופות או המסתרקות,. מזכירים את הפיסול היווני הארכאי. הסופר אוקטב מירבו והפסל אוגיסט רודן שביקרו בשנת 1902 את תערוכתו של מאיול בגלריית וולאר, התרשמו משלמות הצורות של הפסל "לדה". מירבו רכש אותה לעצמו. לפי עדותו של מירבו, רודן, לקח ערב אחד בידיו, בבית הסופר, פסלון שיצר מאיול,

ותוך כדי התבוננות בו ומישושו, אמר: מאיול הוא פסל גדול ברמה של הגדולים ביותר... יש בה, אתה רואה, בחתיכת ברונזה זו, מופת לכולם - גם בשביל האמנים הוותיקים וגם בשביל המתחילים הצעירים...שמחתי לראות אותה... אם למילה "גאון", שמדביקים אותה בצורה בלתי הולמת לכל כך הרבה אנשים, יש לה עדיין משמעות, זה בדיוק כאן... כן, למאיול יש את זה, גאונות הפיסול,... צריך להיות מרושע או בור מאוד, כדי לא להכיר בה. וכמה בטחון יש בטעמו! ...כמה חוכמת חיים , בפשטותו!... מה שניתן להעריץ אצל מאיול, הנצחיות שיש בו, היא בטוהר, בבהירות, בזוך של מלאכת ידו ושל חשיבתו... ותוך כדי שהחזיר, בדחילו ורחימו, את הפסלון למקומו, הוסיף עם חיוך שביטא את כל השמחה שבמתן כבוד לכשרון הזה, שמי יותר ממנו, יכול היה להבין את חינוכו, את שלמותו הטכנית ולחוש בו את הרטט העצום של החיים: אני שקט בנוגע לעתידו של אדם כמוהו...

.

מכאן והלאה הקדיש מאיול את עצמו במשך ארבעים שנה לפיסול בלבד. את פסלו הגדול הראשון מאבן "שלווה" (Sérénité) (1905) רכש האספן הגרמני קראל ארנסט אוסטהאוס בשביל החווילה שלו בהוהנאגן. הנושא המועדף עליו היה העירום הנשי כאידאל של יופי פלסטי: דמויות הנשים שעיצב הן חזקות, חסונות, גדולות, ברוח קלאסית כפי שיכול היה לראות בביקורו ביוון בשנת 1908. סגנונו מנוגד בסטטיות ובפורמליזם שלו ליצירותיו של אוגוסט רודן. ב-1904 הציג לראשונה בסלון הסתיו בפריז. ב-1905 התפרסם בפסלו "ים התיכון" שהוצג גם כן בסלון הסתיו.

מותו וחרושת השמועות סביבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מקורות רשמיים ב-15 בספטמבר 1944 מאיול נפצע קשה בתאונת דרכים, בעת שנסע במכוניתו של רופא בשם ניקולו (Nicolau). בעת סופה הרכב סטה מן המסלול והתהפך. מאיול נפטר בעקבות תאונה זו ב-27 בספטמבר 1944. לפי מקורות מן החוגים הימניים ונוסטלגיים של המשטר וישי, המצטטות עדות של צייר בשם ריי טיאלייה, מאיול הוצא להורג על ידי חברים קומוניסטים של הרזיסטנס בגלל קשריו עם הכובשים הגרמנים, ובמיוחד ידידותו עם ארנו ברקר, פסל רשמי של המשטר הנאצי. לפי מקורות אלה מאיול הועלה על רכב והובל ליער פונטנבלו. שם בוימה תאונה על ידי הפלת עץ על המכונית שבו נמצא והוא נהרג במקום. עשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1964 הרשויות אירגנו לו הלווייה ממלכתית.‏[12][13] היה נשוי לקלוטילד ולבני הזוג נולד בן בשם לוסיין, שנקרא כך אולי לזכרה של הדודה לוסי שגידלה את האמן בילדותו.‏[14]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1995 - מוזיאון מאיול בפריז, ברחוב גרנל 61-59, ברובע 7 - הוקם על ידי דינה ויירני ונחנך על ידי הנשיא מיטראן
  • מוזיאון מאיול בכפר הולדתו, בניול-סיר-מר, ממוקם בביתו "לה מטרי" (La Métairie) שבו התגורר החל משנת 1910
  • 1964 - דינה ורני הקימה את קרן "דינה ויירני-אריסטיד מאיול" להנצחת מפעל חייו של האמן. מיוזמת שר התרבות אנדרה מלרו, 18 מפסלי נשים בברונזה מאת מאיול שנתרמו על ידי דינה ויירני, הוצבו באופן קבוע בחלק המזרחי של גני טילרי בפריז, בגן קארוסל.אחרי שיפוץ המוזיאון גראן לובר, בשנת 1996 הפסלים החזרו למקומותיהם.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • , - Isabelle Cahn, Jean-Luc Daval,Bertrand Lorquin, Antoinette Lenormand-Romain, Dina Vierny

l'ABCdaire de Maillol,Paris Flammarion, 2009(בצרפתית)

(באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Russel T.Clement etc עמוד 491
  2. ^ Ryozo Himino פרק 1
  3. ^ L'ABCdaire de Maillol
  4. ^ Ryozo Himino
  5. ^ Ryozo Himino
  6. ^ Ryozo Himino
  7. ^ Ryozo Himino
  8. ^ Russel T.Clement etc עמוד 492
  9. ^ L'ABCdaire de Maillol עמוד 116
  10. ^ L'ABCdaire de Maillol עמוד 58
  11. ^ Russel T. Clement etc
  12. ^ אתר אוניברסיטת לה אוור - הוועד לפעולה חברתית ותרבותית
  13. ^ באתר ימני לאומני קטלאני
  14. ^ Ryozo Himino פרק 1