בית היתומות הכללי ע"ש דוד וינגרטן

בית היתומות הכללי ע"ש דוד וינגרטן, המוכר גם בשם בית היתומות הכללי - ירושלים, או פשוט בית היתומות הכללי, הוא בית יתומים חרדי לבנות בירושלים שנוסד על ידי הרב דוד וינגרטן והמנוהל על ידי משפחת וינגרטן לדורותיה. עם התרחבותו עבר בית היתומות מספר מקומות בעיר, מראשיתו במאה שערים ועד מיקומו הנוכחי בקריית משה. הצלם הירושלמי צדוק בסן תיעד את פעילויות בית היתומות ואת היתומות עצמן בין השנים 1902-1934 בצילומים רבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כאשר חלק ניכר מתושבי ירושלים סבלו מעוני, החולי והתמותה ממחלות היו נפוצים ומספר האלמנות והמשפחות מרובות הילדים היה רב, כבר פעלו כמה בתי יתומים בעיר. אולם אלו התקיימו בדוחק ולכן, למרות הצורך, לא הוקם בית יתומות בעיר. בשנת 1903 ניסה יעקב אהרן לאפינער לגייס כספים להקמת בית יתומות בירושלים^[1].

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1904 פורסם בחבצלת^[2]:

"זה חדשים אחדים שנוסד בעירנו מוסד חדש, אשר נוסד רק מפני שהקהל הירושלמי ראה את נחיצותו, מפני שעדות העבריות הירושלמיות דרשו אותו, והיא — בית אוסף ומחסה יתומות עניות, גם חנוך ולמוד לבנות ישראל העניות. ... ובשבועות האחרונים הובאו לפני גבאי המוסר הזה יותר מארבעים יתומות עוד, שהן במצב מר ואיום מאד, אפס כי לעת עתה אין בכח הגבאים לקבלן מפני דלת ההכנסה, ומצפים לרחמי אחינו הנדיבים שבחו"ל שעל ידם יוכלו הגבאים להביא את המוסד להשתלמותו ולמטרתו."

על הקמת בית היתומים מסופר שהרב דוד וינגרטן שמע קולה של ילדה יתומה בוכה והחליט להביאה לביתו במאה שערים. אשתו, מרים יהודית, הסכימה לטפל בה והזוג החל לאסוף אליו יתומות נוספות מתוך חמלה וחסד. בשנת 1902 הזוג קלט את שתי הבנות הראשונות למעונם. בשנה לאחר מכן כבר אכלסו עשר בנות בדירה שכורה. על פי גרסה אחרת, המייסד היה אהרן איטינגר ווינגרטן סייע לו^[3].

באוגוסט 1905 התפרסם בהצפירה^[4]:

"וזה כבר כחצי שנה אשר עומד בית היתומות ממלא את תפקידו באפן היותר טוב, כי בו נאספו הרבה יתומות ומוצאות שם די מחיתן וכלכלתן הלבשה והנעלה, למוד תורה ומלאכה. הדבר המצין את המוסד הזה הוא כי כמעט כל כלכלתו נמצאת מהנדבות של בני העיר בעצמה ולא כנהוג בכל המוסדות להפיץ מכתבים לרבבות אצל אחינו בחו"ל, ורק הכנסה קטנה ומעטה תבוא לו מחוץ לארץ."

עניין זה נשתנה במהרה וגם בית היתומות שלח שליחים ברחבי העולם היהודי לקיבוץ נדבות לאחזקתו^[5].

בתחילת 1907 כבר היו בירושלים שני בתי יתומות^[6], האחד של היישוב הישן שקלט המוני בנות, 40 ביוני 1907^[7], והשני, בית היתומות של חברת עזרה שקלט מספר מוגבל של בנות והשקיע יותר בהכשרתן^[8]^[9]. מנהלי המוסד היו דוד וינגרטן ואהרן זליג אטינגר^[10].

המוסד הוכר רשמית על ידי השלטון העות'מאני ומורים שעבדו בו היו פטורים מגיוס^[11]. כמו כן, קיבל המוסד רשות לקיים הגרלות לצורך גיוס כספים.

בסוף שנת 1909, בקשה אשתו של ריצ'רד גוטהייל לסייע לבית היתומות. בביקור במקום הזדעזעה מהתנאים, וכך מתוארים הדברים בעיתונו של אליעזר בן-יהודה:

"לא-נקיון נורא. כל הבנות, כשמנים נפש, רוחצות בקערה אחת, כלן מתנגבות במנגבת אחת; השמלות, הלבנים משלכים על הארץ, לא ניקיון של גופן, בפרט של ראשן עובר כל גבול, ומלבד זה, הן כלן באות לידי שעמום אמיתי מבטלה, מאין להן מה לעשות."

גברת גוטהייל הציעה לסייע כספית למוסד כדיח לנקותו ולקנות מגבות וכלים אישיים לכל אחת מהבנות וכן בקשה שילמדו את הבנות עברית, כתיבה, חשבון וכלכלת בית. כן בקשה גוהייל למנות ועד נשים המקובלות על מנהלי המוסד להשגחה על התנאים במקום. האחראים הסכימו לכל התנאים, אולם הסכמות לא הושגו מאחר שהם סירבו לדרישתה של גוהייל לפיקוח של רואי חשבון על חשבונותיהם^[12]. אך למרות שלא הגיעו להסכמות, אנשי בית היתומות מינו ועד נשים לפיקוח על המוסד שכלל את אשתו של יוסף מיוחס, והכניסו מורים ללמד אותן^[3]. הם גם דאגו לנקיון והכניסו מנהלת^[13]. במרץ 1911 קיימו מכירה של פירות עבודתן של הילדות^[14].

בשנת 1911 היו בבית היתומות כ-75 יתומות. היתומות לא נשלחו מתוך עיקרון לבתי ספר אלא למדו במקום קריאה וכתיבה בעברית, מעט חשבון, היסטוריה וידיעת הארץ. כן לימדו את הבנות תפירה^[15]^[16]. בית היתומות היה אחד מ-13 מוסדות מרכזיים בירושלים שעסק באיסוף כספים בארצות הברית^[17].

בסיכום של מוסדות ירושלים בסוף 1917 תיאר את בית היתומות^[18]:

"נוסד בשנת תרס"ב ומספר החניכות קרוב למאה ועשרים. היתומות מקבלות מלבד כלכלה והלבשה גם חנוך דתי ומתרגלים במלאכת יד. התקציב הוא קרוב לששים אלף פרנק"

הבניינים בהם פעל בית היתומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה שערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדירה השכורה שהיה המעון הראשון של בית היתומות, הייתה דירה בעלת שני חדרים, בבית ברחוב מאה שערים 65. מאוחר יותר נשכר הבית כולו, ובכל עשרת חדריו שוכנו כחמישים יתומות.^[19]^[20]

ברחוב אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1910 עבר בית היתומות לבניין בית הקיסרית טאיתו, שבחצר הכנסייה האתיופית ברחוב אתיופיה. בניין זה, ששימש את בית הספר בצלאל^[21] בין השנים 1906-1908, אכלס כבר כשמונים יתומות. במהלך מלחמת העולם הראשונה הבניין ניזוק מהפגזות וכמה יתומות נפצעו^[22]. לאחר המלחמה גבר הצורך בסיוע ליתומות חדשות והוחלט להקים בניין חדש שלשמו רכש וינגרטן אדמות ליד שכונת קריית משה בעיר. אבן הפינה לבניין החדש הונחה באוגוסט 1928 אך כתוצאה ממחסור בכספים עקב הפעילות השוטפת ותשלומי המשכורות לעובדים, שבקושי הספיקו, נאלץ וינגרטן למכור חלק מהאדמות ולהעביר את בית היתומות למקום אחר.

בבית הספר אליאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1930 שכר וינגרטן את בניין בית הספר אליאנס "תורה ומלאכה" של חברת כל ישראל חברים ברחוב יפו, מזרחית לרחוב כי"ח וצפונית לרחוב אגריפס. הכניסה לבית היתומות הייתה מרחוב אגריפס 40. בית היתומות קיבל אליו בנות מכל עדות ישראל, כולל בנות ממוצא אשכנזי, ספרדי, בוכרי, מרוקאי, פרסי, גרוזיני וסורי. מכאן נובע שמו "בית היתומות הכללי", בניגוד לבתי יתומים ויתומות אחרים אשר סווגו לפי עדות, כמו בית היתומים הספרדי הסמוך. בבניין זה שהו כמאתיים יתומות. עם מותו של הרב דוד וינגרטן בשנת 1941 עבר ניהול בית היתומות לידי בנו, הרב אהרון יוסף וינגרטן. בית היתומות התקיים במקום זה עד שנת 1956. בתקופה זו קלט אליו הארגון בנות שהתייתמו עקב המרד הערבי הגדול, מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות. עם העליות לארץ וגידול האוכלוסייה כך גדל גם מספר היתומות שביקשו מחסה.

בניין זה, שבו שהה בית היתומות 26 שנים, נבנה בשנת 1880 ונהרס בתחילת שנות ה-70 על ידי חברת "כלל", שהקימה במקומו את מרכז כלל, חרף המחאה שקראה לשמר את הבניין ההיסטורי. כל שנותר מהבניין הוא שער הכניסה הראשית לבניין ההיסטורי מרחוב יפו, שהועתק ממקומו המקורי וניצב היום סמוך למרכז כלל בהמשך הרחוב.

בקריית משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1956 נחנך הבניין החדש עבור בית היתומות, שתוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, ברחוב בן ציון 15, בקריית משה, במקום שיועד לו עוד בשנת 1928. לצורך מימוש תוכנית זו רכש הרב יחיאל פישל וינגרטן, בנו של הרב אהרון יוסף, חלק מהאדמות שמכר בזמנו סבו המייסד.^[23] האדריכל אלתר-דוד ברנשטיין שפיקח על הבנייה, השלימה לאחר מותו של קאופמן.

בשנת 1963 נפתח האגף החדש לבנות העל-יסודי בסמינרים ובבתי הספר המקצועיים, ובשנת 1968 נפתח אגף נוסף לשיכון בוגרות המוסד.

הרב יחיאל פישל וינגרטן ניהל את בית היתומות משנת 1975, בעזרת בנו, הרב דוד וינגרטן.

ביוני 1982 נרשם בית היתומות כעמותה בישראל.^[24] ושמו הרשמי כיום הוא "בית היתומות הכללי ירושלים", אך הוא ידוע גם בשם "בית היתומות הכללי ע"ש וינגרטן". הוא פועל כפנימייה חרדית לבנות יתומות ולבנות ממשפחות מצוקה, לצד פעילות ארגון הנוער בנות בתיה.

מטרת העמותה כפי שהיא מנוסחת באתר גיידסטאר היא: "להחזיק ולנהל מעון היתומות הידוע בשם בית היתומות הכללי בירושלים לספק את צרכייהם הרוחניים וחומריים של היתומות ולחנכן ברוח הדת."

בשכונה, בסמוך למוסד, קיימת כיכר וינגרטן הקרויה על שם מייסד בית היתומות.^[25]

תיעוד בית היתומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילומיו של צדוק בסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המתעדים החשובים ביותר של בית היתומות הוא הצלם הירושלמי החרדי צדוק בסן, שצילם בין היתר ישיבות וכוללים, רבנים חשובים ומוסדות ציבוריים, צילם בעיקר את הפעילויות והיתומות של בית היתומות הכללי במשך 32 שנים, מהקמת בית היתומות בשנת 1902 ועד שנת 1934. התמונות נועדו למטרת גיוס תרומות לארגון.^[26] בסן תיעד את היתומות בחדריהן ובפיעלויות שונות כמו בשיעורים, בחדר האוכל, בטיולים, באירועים ועוד. התמונות גם מתעדות את הבניינים בהם פעל בית היתומות, במאה שערים, ברחוב האתיופים ובבניין בית הספר אליאנס. בסן הפסיק לתעד את פעילות בית היתומות בשנת 1934 מכיוון שהוא לא הסתגל למעבר מצילומים על תשלילי זכוכיות (לוחיות נגטיב מזכוכית) לסרט צילום מצלולואיד שחל בתקופה זו. בסן נפטר כחודשיים לפני שבית היתומות נחנך במשכנו החדש בקריית שרת, ב-1956.

בין התאריכים 24 בספטמבר ל-13 בנובמבר 2005 התקיימה תערוכת הצילומים של בסן בבית האמנים בירושלים. התערוכה, שאותה אצר גיא רז, נקראה "צדוק בסן - יתומות".^[27] עם תחילת התערוכה יצא לאור קטלוג שאותו ערך האוצר.

סרטה של סיון ארבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיעוד נוסף לבית היתומות הוא הסרט התיעודי "יום ולילה" שבוים על ידי סיון ארבל בשנת 2005. הסרט מתעד את סיפורה של אישה שהתחנכה בבית היתומות בילדותה ומציג את הווי החיים בפנימיה.^[28] הסרט זכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר לשנת 2005 בפסטיבל הסרטים התיעודיים דוקאביב.^[29]^[30]

פזמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל טלר כתב עבור בית היתומות שיר^[31] שהושר על ידי הבנות לכבוד ביקורו של החכם באשי, חיים נחום אפנדי^[32].

	שירו של ישראל טלר
א) יתומות קטנות ורכות בחסר כל נשארנו אין הורים אין גואלים כאריה ננערנו	ד) וייסדו בית היתומות עם כל המחסורים הננו עתה מאשרות עם הורים מורים	ז) עד עולם יבורכו המיסדים הנדיבים המנהלים והתומכים עם כל המטיבים.
ב) עזובות לכל פגע באין עלינו מרחם אין מתעורר לנו אין מליץ אין מנחם	ה) על ידם יצאנו מצרה לרווחה הכל נתון לנו חדלה כל אנחה	ח) ואלוקים ממרומים יופיע על עצתם ותהי תמיד ידם בכל לבם ותאותם
ג) והנה קמו לנו אנשים נדיבי לב ראו מצבנו ויחושו הכאב	ו) אמנם יתומות אנו אך לא נעזבות מתכלכלות אנו פה והננו כמו בבית אבות	ט) ובכל אשר יפנו יעשו אך תושיה צדקתם תהי לעד ברוכה ופוריה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהושע בן-אריה, "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט, שכונות, בתים, אנשים." כרך שני. הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2011.
משה יעקב וינגרטן, "איש חסד בירושלים: מסכת חייו של אבי היתומות רבי דוד וינגרטן ז"ל." מכון יד דוד, ירושלים, תשל"ט 1979.
צדוק בסן, "יתומות: בית היתומות הכללי ע"ש דוד וינגרטן, ירושלים, תצלומים, 1934-1902." אוצר התערוכה ועורך הקטלוג: גיא רז. בית האמנים, ירושלים, ומוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב, 2005.
חגית שרויטמן, כרמי שלי: יובל שנים בבית חם בירושלים, ירושלים, תשנ"ח (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בית היתומים הכללי" - התכתבויות בין בית היתומות לבין משרד ראש הממשלה וראשי ממשלת ישראל דוד בן-גוריון ומשה שרת בין השנים 1952-1956. ההתכתבויות כוללות תודות על עזרה בגיוס תרומות למוסד, הזמנות רשמיות, וכן הגדה של פסח מצוירת שהוקדשה לתורמים על ידי המוסד. באתר ארכיון המדינה
בית יתומות וינגרטן, גלריית צלמי ירושלים על שם צדוק בסן, באתר עמותת סנונית
דוד רפ, ילדות מבית טוב, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2005, עודכן ב-28 באוגוסט 2011
רפי כפיר, בית ספר אליאנס (כי"ח – כל ישראל חברים), באתר "אהבת ירושלים"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ אל המתנדבים בעם, חבצלת, 21 בדצמבר 1903
^ ירושלם, חבצלת, 9 באפריל 1905
^ ¹ ² בבית היתומות הכללי, החרות, 8 במרץ 1911
^ ירושלים, כ"ח תמוז, הצפירה, 17 באוגוסט 1905
^ בית מחסה יתומות הכללי בירושלים, המצפה, 19 במרץ 1909
^ מכתב מארץ ישראל, המצפה, 15 בפברואר 1907
^ ירושלם, חבצלת, 28 ביוני 1907
^ עוד הישוב הישן וחחדש, השקפה, 28 במאי 1907
מכתבים להעורך, השקפה, 14 ביוני 1907
^ השוו: השר יעקב שיף בירושלם, השקפה, 4 במרץ 1908 ל-ירושלם, חבצלת, 6 במרץ 1908
^ השבוע, השקפה, 11 בספטמבר 1908
^ במשרד ההשכלה, החרות, 29 ביוני 1910
^ הגברת גותיהיל והיתומות, הצבי, 13 באפריל 1910
^ בית מחסה ליתומות, הצבי, 6 במרץ 1911
^ הזמנה, החרות, 1 במרץ 1911
^ בתי היתומות, הצבי, 7 במרץ 1911
^ בבית היתומות הכללי, החרות, 25 בנובמבר 1910
^ המוסדות ומשולחיהם, הצבי, 12 בנובמבר 1911
^ ירושלים ט, כח, העברי, 21 בדצמבר 1917
^ ששים שנות מעש של בית היתומות הכללי, הצופה, 17 בינואר 1964
"בית היתומות" צועד עם הזמן, הצופה, 22 בספטמבר 1968
^ משה יעקב וינגרטן, איש חסד בירושלים: מסכת חייו של אבי היתומות רבי דוד וינגרטן ז"ל מכון יד דוד, ירושלים, תשל"ט 1979, עמודים 175-176
^ בית היתומות הכללי, החרות, 25 בפברואר 1910
^ שבתי זכריה, מרכז ההשכלה הירושלמי - שכונת החבשים וסביבתה בעבר, הוצאת ששר, ירושלים 1996. עמוד 78
^ דוד רפ, ילדות מבית טוב, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2005, עודכן ב-28 באוגוסט 2011
^ "בית היתומות הכללי ירושלים", באתר גיידסטאר
^ משה יעקב וינגרטן, איש חסד בירושלים: מסכת חייו של אבי היתומות רבי דוד וינגרטן ז"ל מכון יד דוד, ירושלים, תשל"ט 1979, עמוד 351
^ "ירושלים בעיני צלמיה", באתר הארכיון הציוני המרכזי
^ "צדוק בסן – יתומות", באתר בית האמנים בירושלים
^ "יום ולילה", באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
^ מרב יודילוביץ', דוקאביב: "יום ולילה" זכה, באתר ynet, 12 באפריל 2005
^ "יום ולילה", באתר הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
^ מכתבים להמערכת, החרות, 27 ביוני 1910
^ בבית מחסה ליתומות, החרות, 22 ביוני 1910

[1] אל המתנדבים בעם, חבצלת, 21 בדצמבר 1903

[2] ירושלם, חבצלת, 9 באפריל 1905

[החרות11-3] ¹ ² בבית היתומות הכללי, החרות, 8 במרץ 1911

[4] ירושלים, כ"ח תמוז, הצפירה, 17 באוגוסט 1905

[5] בית מחסה יתומות הכללי בירושלים, המצפה, 19 במרץ 1909

[6] מכתב מארץ ישראל, המצפה, 15 בפברואר 1907

[7] ירושלם, חבצלת, 28 ביוני 1907

[8] עוד הישוב הישן וחחדש, השקפה, 28 במאי 1907
מכתבים להעורך, השקפה, 14 ביוני 1907

[9] השוו: השר יעקב שיף בירושלם, השקפה, 4 במרץ 1908 ל-ירושלם, חבצלת, 6 במרץ 1908

[10] השבוע, השקפה, 11 בספטמבר 1908

[11] במשרד ההשכלה, החרות, 29 ביוני 1910

[12] הגברת גותיהיל והיתומות, הצבי, 13 באפריל 1910

[13] בית מחסה ליתומות, הצבי, 6 במרץ 1911

[14] הזמנה, החרות, 1 במרץ 1911

[15] בתי היתומות, הצבי, 7 במרץ 1911

[16] בבית היתומות הכללי, החרות, 25 בנובמבר 1910

[17] המוסדות ומשולחיהם, הצבי, 12 בנובמבר 1911

[18] ירושלים ט, כח, העברי, 21 בדצמבר 1917

[19] ששים שנות מעש של בית היתומות הכללי, הצופה, 17 בינואר 1964
"בית היתומות" צועד עם הזמן, הצופה, 22 בספטמבר 1968

[20] משה יעקב וינגרטן, איש חסד בירושלים: מסכת חייו של אבי היתומות רבי דוד וינגרטן ז"ל מכון יד דוד, ירושלים, תשל"ט 1979, עמודים 175-176

[21] בית היתומות הכללי, החרות, 25 בפברואר 1910

[22] שבתי זכריה, מרכז ההשכלה הירושלמי - שכונת החבשים וסביבתה בעבר, הוצאת ששר, ירושלים 1996. עמוד 78

[23] דוד רפ, ילדות מבית טוב, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2005, עודכן ב-28 באוגוסט 2011

[24] "בית היתומות הכללי ירושלים", באתר גיידסטאר

[25] משה יעקב וינגרטן, איש חסד בירושלים: מסכת חייו של אבי היתומות רבי דוד וינגרטן ז"ל מכון יד דוד, ירושלים, תשל"ט 1979, עמוד 351

[26] "ירושלים בעיני צלמיה", באתר הארכיון הציוני המרכזי

[27] "צדוק בסן – יתומות", באתר בית האמנים בירושלים

[28] "יום ולילה", באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

[29] מרב יודילוביץ', דוקאביב: "יום ולילה" זכה, באתר ynet, 12 באפריל 2005

[30] "יום ולילה", באתר הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה

[31] מכתבים להמערכת, החרות, 27 ביוני 1910

[32] בבית מחסה ליתומות, החרות, 22 ביוני 1910

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]