רחוב יפו

_{קואורדינטות: 31°47′3″N 35°12′59″E}

רחוב יפו כיום.

הרכבת הקלה ברחוב יפו (צולם ב-2011)

רחוב יפו בחלקו המזרחי, בסמוך לשער יפו, בראשית המאה ה-20 (כל המבנים בתמונה נהרסו עם השנים)

שלט הרחוב בצומת האיקסים, אריחי קרמיקה מתוצרת אמני בצלאל, שנות ה-20

ציור קיר של הרכבת הקלה והמדרחוב ברחוב יפו

ערך זה עוסק ברחוב בירושלים. אם התכוונתם לדרכים אחרות בשם זה, ראו דרך יפו.

רחוב יפו הינו אחד הרחובות המרכזיים והארוכים בירושלים, ובעל היסטוריה רבת שנים. שמו נגזר מהיותו הציר דרכו היו יוצאים מן העיר העתיקה מערבה, לכיוון העיר יפו.

הרחוב חוצה את העיר ממזרח למערב. תחילתו בשער יפו שבחומת העיר העתיקה, דרך מרכז העיר, ועד לצומת היציאה מירושלים. לאורך הרחוב כמה כיכרות ואתרים ידועים של העיר, בהם: כיכר צה"ל, כיכר ספרא, כיכר ציון, כיכר הדוידקה, צומת יפו-המלך ג'ורג' (צומת האיקסים), התחנה המרכזית החדשה, וכן דרכי גישה למדרחוב העירוני, מדרחוב בן יהודה וכן לשוק מחנה יהודה המפורסם. לכל אורכו מצויים מאות חנויות ובתי מסחר.

דרך יפו היא אחת מכמה דרכים עתיקות אשר נסללו מירושלים לערים אחרות. השם "דרך יפו" ניתן לה בדומה לדרכים אחרות שיצאו מירושלים ונקראו על שם היעד אליהן הובילו, וכיום מהווים חלק ממארג רחובות ירושלים החדשה: דרך שכם, דרך עזה, דרך בית לחם, דרך חברון ודרך יריחו.

היסטוריה

בשנת 1861 נסללה הדרך הראשית ירושלים-יפו, בתוואי שיצא משער יפו של העיר העתיקה דרך גבעות הטרשים מצפון-מערב לעיר דאז. הדרך נקראה אז דרך יפו. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 הלך התפתח תהליך היציאה מן החומות - תחילת ההתיישבות בשכונות חדשות ומרווחות יחסית, שניבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה. הדרך המוליכה ליפו הייתה לרחוב אשר שימש כעמוד השדרה להתפתחות העיר שמחוץ לחומות, כשמימינו ומשמאלה נבנו המתחמים והשכונות הראשונים שלה: מגרש הרוסים, נחלת שבעה, מחנה יהודה ואחרים. מחיר הקרקע בעיר החדשה באותה תקופה נקבע על פי קרבתה לרחוב יפו או מרחקה ממנו. בתחילה התנהלה התנועה בדרך יפו ברגל ועל גב גמלים ופרדות, ועם הזמן הוכשרה הדרך גם למעבר עגלות רתומות לסוסים. הגרמנים הטמפלרים, מתיישבי המושבה הגרמנית, היו הראשונים להשתמש בעגלות ולהפעיל שרות עגלות לנסיעה ליפו.

בתקופת המנדט הבריטי עלתה חשיבותו של הרחוב, ונבנו לאורכו כמה מחשובי המוסדות ובנייני המשרדים בעיר, ביניהם בית עיריית ירושלים, בניין הדואר המרכזי של העיר, בניין בנק אנגלו פלשתינה (כיום הסניף הראשי של בנק לאומי) ובניין ג'נרלי. בתקופה זו קיבל הרחוב את צורתו המוכרת היום. הבניינים בחלקו המזרחי ביותר של הרחוב, שנשענו על חומת העיר העתיקה, נהרסו ביולי 1944 כדי למנוע את הסתרת החומה. סביב רחוב יפו החל להתפתח מרכז העסקים הראשי (מע"ר) של העיר, שבשלב זה כבר התפשטה משמעותית מחוץ לחומות העיר העתיקה.

חלוקת ירושלים לאחר מלחמת העצמאות הותירה את העיר העתיקה בשטח ממלכת ירדן, דבר שקיבע סופית את מעמדו של רחוב יפו וסביבותיו כמרכזה הראשי של ירושלים הישראלית. חלקו המזרחי של רחוב יפו, בין שער יפו לכיכר צה"ל נפגע קשות במהלך קרבות מלחמת העצמאות, ולאחריה שימש כשטח הפקר בקו העירוני. לאחר מלחמת ששת הימים נהרסו שרידי המבנים, וכיום יש בחלק זה טיילת קטנה, ולצידה תחילתה של דרך חברון.

גם לאחר איחוד שני חלקי העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967) המשיך רחוב יפו למלא את תפקידו כציר מרכזי, אך חשיבותו כמרכז עסקים הלכה ופחתה עם התרחבותה המהירה של ירושלים והקמת מרכזי עסקים אלטרנטיביים מחוץ למרכז. עם זאת, מרכזיותו של רחוב יפו, והיותו ציר תנועה ראשי, לאורכו עוברים כמעט כל קווי האוטובוס של העיר, הפכה אותו יעד מועדף לפיגועי טרור. מאז סוף שנות ה-60 הונחו מטעני חבלה ברחוב יפו חדשות לבקרים, חלקם גרמו לאבדות כבדות, ומאז אמצע שנות ה-90 שימש זירה למספר פיגועי התאבדות קטלניים.

שם הרחוב השתנה מספר פעמים לפרקי זמן קצרים. בין שמותיו היו "רחוב הרצל" ששונה עם קום המדינה, בתקופה זו שלטי הרחוב הוחלפו, השם הוחלף בחזרה עקב התנגדות חריפה. לאחר פיגועי 11 בספטמבר החליפה העירייה את שמו באופן זמני ל"רחוב ניו יורק" כאות הזדהות ובנוסף לשלטי הרחוב הופיעו שלטים המציינים את שמו הזמני.

הווה ועתיד

במשך כ-100 שנה, מסוף המאה ה-19 ועד סוף המאה ה-20, שימש הרחוב כעורק התנועה המרכזי בירושלים. בסוף המאה ה-20 נסגר לתנועת כלי רכב פרטיים, והוא פתוח אך ורק לכלי רכב ציבוריים. עקב הבנייה האינטנסיבית לאורכו של הרחוב הוא נעשה סואן ופקוק מאוד לאורך כל שעות היום.

בקצהו המערבי של רחוב יפו, בסמוך לתחנה המרכזית החדשה וצומת היציאה מהעיר, נבנה "גשר המיתרים" המונומנטלי כחלק מפרויקט הרכבת הקלה, אשר מחבר את הרחוב עם שדרות הרצל, ומלבד ייעודו התחבורתי נועד גם להוות שער כניסה ויזואלי לעיר.

לקראת הפעלת הרכבת הקלה, רוצף חלקו המרכזי של הרחוב, ובשנת 2011 נסגר חלק זה של הרחוב לתנועת תחבורה והפך למדרחוב שבמרכזו עוברת הרכבת הקלה. המדרחוב מתחיל בכיכר צה"ל במזרחו ומסתיים בכיכר הדווידקה בסמוך למרכז כלל במערב, כאשר במרכזו הוא מתחבר למדרחוב בן יהודה.

האדריכל וחוקר ירושלים דוד קרויאנקר כותב בספר שהקדיש לרחוב יפו: "סיפורו של רחוב יפו הוא בבואה נאמנה למצב העיר, על תקופות הגאות והשפל שעברו עליה".

לקריאה נוספת

• דוד קרויאנקר, רחוב יפו ירושלים, ביוגרפיה של רחוב - סיפורה של עיר, ירושלים: הוצאת כתר, 2005.
• יורדים העירה- מרכז העיר ירושלים, היסטוריה, תמונת מצב, ותוכנית ההתחדשות - בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, 2011.

קישורים חיצוניים

• רחוב יפו, באתר עיריית ירושלים
• שלמה צזנה, רחוב יפו - על הזנחה ושימור, אתר 02net (הקישור אינו פעיל, 21.8.2011)
• איציק שוויקי, אורית אופק פיידמן, בניין הדואר המרכזי וציור הקיר של האמן אברהם אופק באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, דצמבר 2007
• דנה צוער ורן אהרנסון, ‏מדרך היסטורית לרחוב ראשי: עיצובו ופיתוחו של רחוב יפו בירושלים 1860–1948, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 136-101
• ניצה אבירם, ירושלים: הרחוב שעצר מלכת, באתר ynet‏, 12 בספטמבר 2005