הגדה של פסח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הגדה מעוטרת מגרמניה, המאה ה-14.
הגדות מודרניות על שולחן הסדר.
דף מהגדה של פסח ממומבאי, 1890.
דף מהגדת קאופמן

הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח[1] היא קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים, שנוצר כדי לאומרו בליל הסדר - הלילה הראשון של חג הפסח מסביב לסעודת החג, על מנת לצאת ידי חובת מצוות "והגדת לבנך" וסיפור יציאת מצרים. קובץ זה נקרא "הגדה" מלשון היגד - אמירה כפי שכתוב בפסוק "והגדת לבנך".

ההגדה גם מאגדת את שאר מצוות החג - כגון קידוש ושתית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור, כרפס, חרוסת ואפיקומן שהוא זכר לקרבן פסח.

תוכן עניינים

תוכן ההגדה [עריכה]

בהגדה של פסח מסופר בקצרה, בסגנון של תשובה לשאלה, סיפור תולדותיו של עם ישראל, וכל סיפורי הנפלאות בצאתם ממצרים, בעיקר על פי פרשנות חז"ל. בנוסף לסיפור יציאת מצרים, עוסקת ההגדה גם בסיפורם של המספרים ביציאת מצרים - סיפורם של התנאים "שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

אמירת ההגדה פותחת בשאלות, ולכן מתוארים ארבעה טיפוסים של בנים השואלים שאלות והתשובות אליהם. אמירת ההגדה מבוססת על הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כאשר הפתיחה בגנות היא שבהתחלה "עבדים היינו" (שעבוד לאומי), וגם שאבות אבותינו היו "עובדי עבודה זרה" (שעבוד רוחני), והשבח הוא שקרבנו הקב"ה לעבודתו, והוציאנו מעבדות לחירות. לאמירת ההגדה מצורפים ההודאה וההלל שגם בהם יש מסיפור נפלאות יציאת מצרים ותקוות גאולת העתיד.

משה רבנו, גיבור בולט של סיפור יציאת מצרים בספר שמות, אינו מופיע בהגדה (למעט פעם אחת בעקיפין, לעתים הוא מופיע באיורים לה). בהגדה הגיבור היחיד הוא אלוהים, שהוציא את עם ישראל ממצרים, "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח".

הפיוטים המוכרים שבסוף ההגדה, "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", נועדו ליצור אווירה של יראת שמים, מכיוון ששירים אלו מזכירים את שלטונו המלא של הקב"ה בעולם שהוא האלוהים היחיד בעולם ("אחד מי יודע"), ואת השמירה על עם ישראל מפני אויביו על ידי הקב"ה ("חד גדיא" - השיר ממשיל את ישראל לגדי ואת אויביו ושונאיו לחתול, כלב, מקל, אש מים, פר, שוחט, ומלאך המוות).

סימני ההגדה [עריכה]

לסדר ההגדה נוצרו עם הזמן כמה וכמה סימנים לזכירה. ר' מנחם מנדל כשר בספרו "הגדה שלמה" (עמ' 82-77) מנה ארבעה עשר כאלה, אך הידוע הוא הסדר הבא:

  • קַדֵּשׁ: קידוש לכבוד יום טוב.
  • וּרְחַץ: נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס. ליל הסדר הוא ההזדמנות היחידה שבה נהוג ליטול ידיים לפני אכילת ירק, ומכיוון שזו אינה הלכה, נוטלים ידיים מבלי לברך.
  • כַּרְפַּס: אכילת ירק טבול במלח.
  • יַחַץ: חציית אחת משלוש מצות המונחות על השולחן, והחבאת אחד מהחצאים כאפיקומן.
  • מגִּיד: החלק העיקרי של ליל הסדר, בו נקראים שלל מדרשים על סיפור יציאת מצרים.
  • רַחְצָה[2]: נטילת ידיים לפני אכילת המצה.
  • מוֹצִיא מַצָּה: קיום מצוות אכילת מצה.
  • מָרוֹר: קיום מצוות אכילת מרור.
  • כּוֹרֵךְ: אכילת מצה, מרור וחרוסת כרוכים יחד, כזכר למנהגו של הלל בימי בית המקדש.
  • שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ: סעודת החג.
  • צָפוּן: אכילת האפיקומן.
  • בָּרֵךְ: ברכת המזון.
  • הַלֵּל: אמירת תפילת ההלל.
  • נִרְצָה: סיום הסדר ושירת פיוטים שונים.

יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, הרי שמחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות. יש המקפידים לקרוא בפה כל סימן במקומו, מתוך אמונה שיש בכך סודות עמוקים.

קריאת ההגדה [עריכה]

ישנם מנהגים שבהם עורך הסדר קורא את כל הטקסטים, וישנם מנהגים שבהם כל משתתף בסדר קורא קטע בתורו, וחלק מהקטעים אף מושרים במנגינה.

על פי ההלכה, בזמן אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות של יין יש להסב על צד שמאל כמנהג בני החורין בתקופה הרומית, אך אין להסב בזמן קריאת ההגדה עצמה. גם שתיית ארבע כוסות נתקנה משום 'דרך חירות', ומספרן מרמז גם לארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי" (ספר שמות, פרק ו, ו-ז).

ההגדה מיועדת לכל הגילאים, אולם מפני הדגש המיוחד שיש בחינוך הילדים ובמיוחד במצווה זו, מכוונת היא במידה רבה לילדים. רבים מהמעשים הנהוגים בליל הסדר נועדו לעורר עניין וערנות אצלם, כדי שישאלו במה שונה הלילה משאר הלילות. כגון: אכילת כרפס בתחילת הסדר וסילוק המאכלים מהשולחן בטרם האכילה. נהוג שהילד הקטן קורא את נוסח ה"מה נשתנה", שבו ארבע שאלות על השינויים שבין ליל הסדר ללילות רגילים, וגם מנהג גניבת האפיקומן הונהג על מנת להשאיר את הילדים ערים. יש הנוהגים להציג את עצמם כבאים מארץ רחוקה, וגם המנהג להשאיר כיסא לאליהו הנביא, כמו המנהג לפתוח לו את הדלת, מיועד לגרום להתעוררות אצל הילדים. בנוסף נוהגים לחלק לילדים אגוזים, על-מנת לגרום לילדים להישאר ערים עד סוף הסדר.

התפתחות ההגדה [עריכה]

לא ידוע מתי בדיוק התגבשה ההגדה לנוסח הנוכחי. אחת הסברות מעלה כי הנוסח הנהוג בימינו התגבש ככל הנראה בתקופת בית שני, מלבד הפיוטים והפזמונים שצורפו בימי הביניים. הנוסח הקדום ביותר מופיע בחיבורו של רב סעדיה גאון, סידור רב סעדיה גאון, מהמאה העשירית. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו עליה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמנינו. בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 גרסאות של ההגדה. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה, בעריכת יצחק יודלוב, נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960. כגון הגדת הגדת ראשי הציפורים, שנדפסה בגרמניה. הגדת סראייבו בספרד, שניהם במאה ה-13. או הגדת רוטשילד מהמאה ה-14, הגדת פראג משנת 1526 והגדת אמסטרדם משנת 1695 שכללה מפת ארץ ישראל שצוירה על ידי אברהם בר יעקב.

ליל הסדר הוא טקס מרכזי ביהדות, וההגדה התפתחה בשני ז'אנרים המשקפים זאת:

  • הגדה מעוטרת, מצוירת ומהודרת.
  • הגדה שבה משולבים פירושים לטקסט.

בנוסף לנוסחים המסורתיים של ההגדה, התפתחו במאה ה-20 נוסחים שונים של הגדה קיבוצית לפסח. הקיבוצים נהגו להכין הגדות משלהם, שסטו מעט או הרבה מהנוסח המסורתי, ושיקפו את האידאולוגיה של הקיבוץ.

בקרב יהודי תימן נהוג להוסיף את המא כ'בר, קטע הנאמר על ידי ילד שתוכנו קיצור ההגדה בשפה ערבית תימנית, על מנת שמשתתפי הסדר שאינם דוברי עברית יוכלו להבין ולקיים את מצוות ההגדה.

פירושים על ההגדה [עריכה]

ראשונים רבים כתבו פירושים על ההגדה, בהם רש"י, רשב"ם, ראב"ן, רבי יהודה בן יקר, רבי ישעיה די טראני, שבלי הלקט לרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא וממנו בתניא רבתי, ריטב"א, ארחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל וממנו בכלבו, אבודרהם, רשב"ץ, רבנו דוד הנגיד, רבנו יצחק ב"ר ישראל, רבנו אברהם חדידה, רבנו נתן ב"ר יוסף מקלמרון, רבנו יצחק ב"ר שלמה אלאחדב, רבנו שם טוב בן שם טוב ועוד.

גם אחרונים רבים כתבו לה פירושים, והבולטים שביניהם: זבח פסח לאברבנאל שעל פירושו נתחברו ארבעה קיצורים בשל אריכותו, מהר"ל בתוך ספרו "גבורות ה'", "חוקת הפסח" לרבי משה ב"ר חיים פיזאנטי ורבי שלמה ב"ר ברוך, הגר"א, "בנין אריאל" לרבי שאול לוונשטאם מאמסטרדם, כמה פירושים של רבי חיים יוסף דוד אזולאי, "מעשי ה'" לרבי אליעזר אשכנזי, "מעשה ניסים" לרבי יעקב מליסא, חתם סופר, רבי יעקב עמדין, "פרי עץ חיים" לרב יחיא צאלח, "לקוטי טעמים ומנהגים" לרבי מלובביץ', "מאיר עין" למאיר איש שלום, "מגדל עדר" - ליקוט ממאות מפרשים, הגדה שלמה בהוצאת הרב מנחם מנדל כשר, הסדר הערוך ועוד.
בשנת תשס"ז יצאה לראשונה לאור ה"הגדה לעם ישראל" על ידי תנועת "נס ציון" - ההגדה מלווה בהסבר רעיוני ערכי לאומי אוניברסלי שווה לכל נפש, שהוסכם על ידי רבנים ואנשי רוח בעלי השקפות שונות בחברה הישראלית, המסביר את מהלך הסדר כתהליך התפתחות לאומי אישי וקולקטיבי.
כמו כן נדפס חיבור על ההגדה בשם 'אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח', שערך רבי יהודה דוד איזנשטיין, יצא לאור בשנת תרע"ז (1917) ובתשל"ו (1975) בתל אביב.

בשנת תשס"ח יצאה בירושלים, על ידי מכון ירושלים, הגדה בשם אוצר מפרשי ההגדה - ליקוט מכל ספרות חז"ל והמפרשים אודות ההגדה.

ההגדה בראי הקבלה [עריכה]

לפי הקבלה, ההגדה אוצרת בתוכה סודות ורמזים לתהליכים רוחניים עמוקים שעובר האדם בדרכו לדבקות באל. ניתן לראות זאת בבירור בקטע: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם" לפי זה אין לראות ביציאת מצרים אירוע חד פעמי אלא אירוע מתמשך אשר הפרט או הכלל חווה בכניסתו לעולם הרוחני.

"כמו שאמרו חז"ל 'ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו' אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דווקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות".[3]

מבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, מייצג את השלבים אותם עובר האדם בדרכו הרוחנית, כאשר נקודת ההתחלה היא תחושת הריקנות והאפסיות:

"...הנה הטעם של 'להתחיל בגנות ולסיים בשבח' הוא עד"ה 'כיתרון האור מן החושך' וע"כ צריך לזכור עניין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה ".[4]

תחושת ההעדר הקודמת להויה, קרי לגילוי העולם הנסתר, מתבטאת בשיר הפותח את ליל הסדר מה נשתנה. ארבע הקושיות מייצגות את הקשיים והשאלות, אותם מעלה האדם בדרכו הרוחנית, ובלעדיהם אינו יכול להשתחרר מכבלי האגו ולהגיע לחירות אמיתית.

התהליך הרוחני בקבלה מורכב מארבעה שלבים, הנקראים: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. המספר ארבע הוא מוטיב מרכזי בהגדה, למשל שתיית ארבע כוסות יין, המקבילות לארבע לשונות גאולה, ועל כך אומר האר"י: "ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות...כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה,.. כוס ג' בברכת המזון בבריאה... כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות... ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה'".[5]

פירושים רבים נכתבו בידי המקובלים על ההגדה, וזאת מאחר שראו ביציאת מצרים יסוד ועיקר בעבודה הרוחנית, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "יסוד יציאת מצרים: להלחם בטבע הגס של החיים כדי שיחול בקרבו אותו מאור של טבע הקודש".[6]

ראו גם [עריכה]

לקריאה נוספת [עריכה]

ביבליוגרפיה
  • אברהם יערי, ביבליוגרפיה של הגדות פסח: מראשית הדפוס ועד היום, הוצאת במברגר את ואהרמן, תשכ"א-1960.
  • אוצר ההגדות : ביבליוגרפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש"ך, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז-1987.

קישורים חיצוניים [עריכה]

הגדות

פרשנויות ומאמרים

הערות שוליים [עריכה]

  1. ^ ניתן גם לומר "אגדה של פסח", כדברי ד"ר גבריאל בירנבאום: "אין בין אגדה להגדה אלא שינוי צורה בלבד ללא כל הבדל במשמעות. כך במקורו של דבר, אולם ברבות הימים גברה הצורה אגדה ודחקה את הגדה". (ד"ר גבריאל בירנבאום, "אגדה והגדה, אגדות ומעשיות", לשוננו לעם (מחזור מ"ה חוברת ג') ניסן - סיוון ה'תשנ"ד, 1994, האקדמיה ללשון העברית).
  2. ^ הגרסה 'רַחְצָה' מצויה בכל כתבי היד (או 'רָחְצָה' בהגייה ספרדית, הר' בקמץ קטן), ואולם וולף היידנהיים תיקן "רַחַץ", כדי שצורת החריזה תהייה מתאימה יותר, במשקל: חץ - חץ - חץ - צה / רך - רך - רך - צה.
  3. ^ הרב ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, מהו מסרת גבורים ביד חלשים בעבודה
  4. ^ יהודה לייב הלוי אשלג "וזאת ליהודה"
  5. ^ האר"י, פרי עץ חיים, שער חג המצות פרק ז
  6. ^ אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה חלק א, ל"ו-מ"ב
  7. ^ חיים לשם, מחקר חדש בהגדת פסח, דבר, 6 במאי 1960.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.