הארכיון הציוני המרכזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°47′12.57″N 35°12′3.44″E / 31.7868250°N 35.2009556°E / 31.7868250; 35.2009556

Logo cza.jpg

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מכס בודנהיימר, הנריטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

היסטוריה של הארכיון הציוני המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה מאוסף הכרזות של הארכיון הציוני תיאודור הרצל. תמונה מאוסף הצילומים של הארכיון המרכזי
מאוסף התמונות והכרזות של הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון נוסד בשנת 1919 בברלין, על ידי ההיסטוריון גיאורג הרליץ שמונה לתפקיד הארכיונאי של ההנהלה הציונית, על ידי חבר ההנהלה ארתור הנטקה. תחילה הועברו למוסד החדש תיקים של המשרדים הציוניים המרכזיים בווינה ובקלן, ואחר כך גם תיקים של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת והמשרד הציוני המרכזי בלונדון. בו בזמן החל הארכיון באיסוף שיטתי של ספרים, כתבי עת ותצלומים המתעדים את תולדות הציונות ואת ארץ ישראל בזמן החדש.

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ביקש ד"ר הרליץ היתר מן המשטרה להוצאת הארכיון מגרמניה, וכאשר ההיתר ניתן נארז החומר בארגזים והועבר לירושלים. הארכיון שוכן במרתף בבניין של המוסדות הלאומיים בירושלים ונפתח לקהל בסתיו 1934.

עם העברתו של הארכיון לירושלים התרחב מאוד תחום פעילותו. בנוסף לשמירת החומר הארכיוני של המוסדות הציוניים, קיבל על עצמו גם תפקיד של ארכיון היסטורי של מוסדות היישוב היהודי החדש בארץ ישראל. במקביל החל איסוף שיטתי של ארכיונים אישיים של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב. לאחר שנות מלחמת העולם השנייה נעשה מאמץ מוגבר להביא לארץ את מעט החומר הארכיוני ששרד את המלחמה.

ציוני דרך בתולדות הארכיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה החדש של הארכיון הציוני המרכזי. אדריכל: משה זרחי

1937: הארכיון האישי של תיאודור הרצל הועבר מווינה לארץ ישראל.

1948: עם הקמת המדינה הכפיל הארכיון הציוני את תכולת אוספיו. תיקים רבים של הוועד הלאומי ושל מחלקות שונות של הסוכנות היהודית הופקדו בו ובכללן תיקי ארכיון המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

1955: ד"ר אלכס ביין התמנה למנהל הארכיון הציוני. בין המטרות שהציב לעצמו, היו איתור ארכיונים של אישים ושל ארגונים ציוניים, ששרדו באירופה שלאחר השואה וביניהם ארכיוניהם של מכס נורדאו ושל נחום סוקולוב, והעברתם ארצה.

1956: הקונגרס הציוני הכ"ד, שהתכנס בירושלים, הגדיר את הארכיון הציוני המרכזי כ"ארכיונה ההיסטורי של התנועה וההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית", והחליט שכל משרדיה ומוסדותיה של הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית יעמידו לרשות הארכיון את כל התיקים שאין בהם צורך.

1985: הוחל בהקמת בניין חדש לארכיון הציוני המרכזי בסמוך לבנייני האומה בירושלים. האדריכל משה זרחי תכנן את הבניין הכולל שש קומות: שתי הקומות העליונות בהן נמצאים אולם הקריאה, אולם ההרצאות, אכסדרה לתערוכות ומשרדי הארכיון, וארבע קומות תת-קרקעיות בהן שמורים האוספים השונים.

1987: נחנך הבניין של הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

שנות ה-2000: התרחב מפעל הדיגיטציה והקטלוג הממוחשב של חומרי הארכיון השונים. המערכת הממוחשבת מכילה כ- 2,876,000 רשומות, וכ-12,518,000 מיליון מסמכים, תצלומים, מפות, כרזות וכרוזים סרוקים.

מנהליו של הארכיון הציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יורם מיורק, רכישות חשובות בארכיון הציוני המרכזי 1979-1978, יד לקורא 19, 1980, עמ' 191-190.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]