חכם באשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב הראשי יעקב שאול דוויק, החכם באשי של העיר חאלב בסוריה, 1908

החכם באשיטורקית: hahambaşı, ‏ תעתיק טורקי: הָהָמְבָּשִׁי; baş ראש או מנהיג; "ראש החכמים") היה התואר שניתן לרב הראשי של קהילה יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. ה"חכם באשי" של קושטא (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון ובאמצעותו העביר השלטון את בקשותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.

להוציא חריג אחד, בדמותה של קהילת איסטנבול, לא הייתה משרת חכם באשי, כמוסד רשמי שהשלטונות אשרו את מינויו, עד המאה ה-19. החריג לכך היא משרת החכם באשי ביאשי החל משנת 1719‏[1]. במשרה זו אחזו רבנים בני אותה משפחה: הרב נפתלי הכהן, הרב ישעיהו הכהן והרב בצלאל הכהן. המשרה התבטלה בשנת 1834.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרת החכם באשי, כמשרה רשמית באישור השלטונות, נוסדה ב-1835. על הקמת מוסד החכם באשי בקושטא החליט הסולטאן מהמוט השני ב-1826, והוא בא לידי מימוש בשנת 1835, בעת שהרב הראשי של קהילת יהודי קושטא, הרב אברהם הלוי, מונה לחכם באשי הראשון של יהודי האימפריה העות'מאנית. כוונת השלטונות העות'מאניים הייתה להחיל את הדגם הנוצרי באימפריה - לכל כנסייה הייתה הנהגה כלל-אמפריאלית, שפעלה בחסות השלטון - על הקהילות היהודיות. שני ועדים נקבעו לעמוד ליד החכם באשי - ועד גשמי וועד רוחני. הראשון היה הגוף העיקרי, בעוד זה האחרון שימש כגוף מייעץ.

עם הזמן מונו רבני קהילות של ערי מחוז כחכמי באשי. כך למשל, בירושלים החל מ-1841, בקהיר ובאלכסנדריה ב-1854, בבגדאד ב-1849, במוצול ב-1864, בדמשק ובחאלב ב-1865, בחברון ב-1866, בצנעא ב-1878, בטבריה ב-1883 ובעכו ב-1889.

החכם באשי באיסטנבול נחשב לראש הקהילה היהודית של האימפריה העות'מאנית, וככזה הייתה שמורה לו הזכות להתערב בחיי הקהילות ברחבי האימפריה. כמו כן היה החכם באשי של איסטנבול מעורב במינוי החכם באשי בקהילות השונות. החכם באשי, בהיותו פקיד ממשלתי שיכול להיעזר בשלטונות, שימש כתובת חשובה עבור הקהילות ברחבי האימפריה, כאשר רצו לממש תוכניות שונות בתחומי החברה והחינוך. כך למשל, בעשור הראשון של המאה ה-20 פנו יהודי צנעא אל החכם באשי באיסטנבול, הרב חיים נחום, בבקשה שיסייע להם בהקמת בית ספר מודרני. בכך תרם מוסד החכם באשי לחיזוק הארגון הקהילתי של יהודי האימפריה העות'מאנית ולתחושת האחדות והמעורבות.

השלטונות העות'מאניים הגדירו את תפקיד החכם באשי ככזה המשלב בין הסמכות החילונית וזו הדתית. איחוד שתי פונקציות ההנהגה במשרה זו גרם לכך שמהר מאוד איבד מוסד החכם באשי את מקומו בהיררכיה הדתית, מאחר שהתככנות של המינויים הפוליטיים במסגרת מוסד זה העיבו על הסמכות הרוחנית. לכן קרה, לא אחת, שמי שנבחר לתפקיד החכם באשי לא היה הגדול בתורה בקרב הקהילה, ואף לעתים כלל לא השתייך לשורה הראשונה של תלמידי החכמים באותו מקום. כתוצאה מכך נוצר לעתים מתח רב בין מוסד החכם באשי ובין ההנהגה הדתית המסורתית. ישנה גישה שטוענת כי מלכתחילה תפקידו של החכם באשי היה חילוני-פוליטי-מנהלי מובהק ולא רוחני-למדני-מוסרי.

לעתים מונה בקהילות השונות חכם באשי שהגיע מקהילות אחרות. כך למשל, ב-1876 הגיע הרב יצחק שאול מאיסטנבול למלא את תפקיד חכם באשי בצנעא, והרב רפאל קצין מחאלב מונה ב-1847 לחכם באשי בבגדד. היו רבנים ששימשו כחכם באשי ביותר מקהילה אחת. כך היה הרב אליהו בכור חזן שהיה ירושלמי במקורו, ושימש כחכם באשי בטריפולי (1875 - 1888) ולאחר מכן באלכסנדריה (1889 - 1908). לעתים הייתה פעולת החכמים ה"מיובאים" מוצלחת, ולעתים עוררו קשיים ופולמוס רב. כך היה המקרה של הרב יצחק שאול, שבא לצנעא ביוזמת הקהילה, אך לא הצליח בתפקידו, ומינויו של הרב רפאל קצין שמינויו עורר פולמוס קשה בקרב הקהילה המארחת עוד מראשית המינוי. גם פעולותיהם של ארבעת הרבנים שכיהנו כחכם באשי בדמשק בשנים 1880 - 1920 והובאו מחוץ לעיר, לא צלחה. בהיעדר בסיס פוליטי יכולתם לחולל שינויים משמעותיים הייתה מוגבלת.

ב־1842 אוחדו תפקידי ה"חכם באשי", הרב הראשי לקושטא ונציגם הרשמי של היהודים בפני השלטון הטורקי, עם תפקידי "הראשון לציון", ששימש גם כמנהיג היהודי בארץ ישראל והוא נקרא בשני התארים. תפקיד זה הפך מאוחר יותר למשרת הרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל. הראשון שנשא את שני התארים היה הרב חיים אברהם גאגין (אג"ן). אחריו כונו כל הרבנים הראשיים בירושלים בשני התארים. אין לקשר את מינוי ה"חכם באשי" בירושלים לתואר "ראשון לציון" שקדם לו בכמאה שנה.

רבנים נוספים שהחזיקו בתואר זה: הרב אברהם אשכנזי, הרב רפאל מאיר פאניז'ל (המרפ"א); הרב יעקב שאול אלישר ("יש"א ברכה"), שעל שמו שכונת גבעת שאול בירושלים; הרב בצלאל הכהן שימש בתפקיד ה"חכם באשי" של יאשי ובהמשך ירשו אותו בתפקידו צאצאיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר משרד התרבות והדתות של רומניה.