הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (ובקיצור: הרשות השנייה) היא גוף ציבורי האחראי לקיום שידורי טלוויזיה ורדיו מסחריים בישראל, בתחנות טלוויזיה ארציות ובתחנות רדיו אזוריות, ועל הפיקוח עליהם‏‏‏[1]. הרשות החלה לפעול ב-1 בספטמבר 1991. החל משנת 2008 הרשות השנייה אחראית גם על שידורי עידן+ (שידור טלוויזיה דיגיטלי קרקעי) לערוצים הציבוריים.

בראש הרשות עומדת מועצה ציבורית. המועצה קובעת את מדיניות הרשות וממנה את מנכ"ל הרשות. כמו כן, מקיימת הרשות מכרזים ומעניקה זיכיונות שידור. עוד אחראית הרשות לבדיקת לוח המשדרים של הזכיינים בטלוויזיה וברדיו‏‏‏[2]. הרשות היא תאגיד הממוקם יחד עם מוסדותיו וחברת החדשות בירושלים‏‏‏[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכיון לשידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדרי השידור הם משאב מוגבל, ולכן מדינות מסוימות מקצות אותם ליזמים פרטיים בצורת "מכרז". הזוכה ב"מכרז" - מקבל הזיכיון (לעתים בלעדי) לפרק זמן מוגבל, בתדר אשר הוקצה לו. מתן זיכיון הוא בין השיטות המקובלות למתן היתר להפעלת תחנות רדיו. שיטה אחרת למתן היתר הפעלת תחנות רדיו וטלוויזיה היא באמצעות - "רישיון לשידור"‏‏‏[2]. זיכיון תקף לארבע שנות שידורים. למעט זיכיון שניתן לראשונה ליחידת שידור והוא יינתן לתקופה של שש שנים‏‏‏[1].

רישיון לשידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישיון מוענק לכל מי שעומד בתנאי סף מסוימים. הרישיון תקף כל עוד לא הופרו תנאי הסף והוא רשאי להחזיק בו‏‏‏[2].

ועדת קוברסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדה בראשותו של חיים קוברסקי. מכונה גם כוועדה לבירור נושא הערוץ השני בטלוויזיה בישראל. הוועדה הוקמה בשנת 1978 על ידי שרי החינוך והתקשורת (זבולון המר ויצחק מודעי). ועדה זו הניחה את היסודות להקמת ערוץ טלוויזיה מסחרי בישראל. כדי לספק את מגוון הצרכים אשר גברו והתרבו בקרב האוכלוסייה בארץ. הצימאון לערוץ נוסף. תפקידה העיקרי של הוועדה היה לבחון שתי סוגיות: א. האם קיים צורך בערוץ מסחרי ; ב. האם תידרש חקיקה מיוחדת להקמת הערוץ החדש או שיפעל המסגרת רשות השידור. הוועדה המליצה במסקנותיה כי יש להקים ערוץ נוסף, שכן שאין הצדקה לקיום מונופול של רשות השידור וערוץ נוסף יחזק ויתרום לטלוויזיה. ממועד הגשת הדו"ח ועד אישור חוק הרשות השנייה בכנסת בשנת 1990 חלפו כ-11 שנים.‏‏[2]

חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק המסדיר את פעילותם של הערוצים המסחריים בטלוויזיה (ערוץ 2 וערוץ 10). ואת פעילותן של תחנות הרדיו האזוריות. העיכובים בחקיקה החוק נבעו ממחלוקות פוליטיות ובעיקרן המאבק על השליטה ברשות‏‏‏[1].

תפקידי הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיום שידורים ופיקוח עליהם. בתחומי: הלימוד, חינוך, בידור. מידע בנושא: מדיניות, חברה, כלכלה, משק, תרבות, מדע, אמנות וספורט.

מגמותיה של הרשות על פי החוק‏‏‏[1]:

  • קידום היצירה העברית הישראלית.
  • טיפוח אזרחות טובה ולחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם.
  • מתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות.
  • מתן ביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציוויליזציה לדורותיה.
  • קיום שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, ולקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה.
  • מתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית ולהשקפות השונות הרווחות בציבור.
  • שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן.
  • קיום שידורים להקניית השכלה לכלל הציבור ולאוכלוסיות מוגדרות.
  • קיום שידורים בשפות זרות לעולים חדשים ולתיירים.
  • מניעת שידורים אסורים על פי חוק זה.

מועצת הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מתמנית על פי חוק, בידי הממשלה ועל פי המלצתו של שר החינוך התרבות והספורט, לתקופה של 4 שנים. במועצה 15 חברים, כאשר אחד מהם ממונה על ידי הממשלה ליו"ר‏‏‏[3].

מבנה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

תפקידי המועצה וסמכויותיה‏‏‏[1]:

  • התווית קווי הפעולה של הרשות.
  • פיקוח שוטף על ביצוע השידורים על יד בעלי הזכיינות וקיום השירותים שהם נותנים.
  • דיון בכל הצעת תקציב של הרשות לכל שנת כספים ואישורה כפי שהוצעה או בשינויים הנכונים לדעתה.
  • מינוי נציגי הרשות במועצת המנהלים של החברה על פי המלצתו של מנהלה.
  • קביעת לוח המשדרים העונתיים של בעלי הזיכיונות לפי הצעה שהוגשה לה על ידי המנהל.
  • קביעת האזורים לזיכיון לשידורי רדיו (באישור השר).
  • תדון בדוחות אשר יגיש לה מבקר מנהל וועדות המשנה של הרשות ותקבע את מסקנותיה.
  • תגיש לשר כל דו"ח שידרוש.
  • תדון ותחליט בכל עניין שנמצא בעיניה נכון לביצוע תפקידה.

יושבי ראש מועצת הרשות לאורך השנים‏‏‏[2]:

הנהלת הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה ממנה את המנכ"ל לתקופה של חמש שנים. בתום תקופה זו היא רשאית להאריך את כהונתו. המינוי באישורם של השר והממשלה‏‏‏[1].

תפקידי המנהל הכללי‏‏‏[1]:

  • הצעת חלוקת יחידות השידור בין בעלי הזיכיון ואישורה מול המועצה.
  • דרישה וקבלת לוח המישדרים מבעלי הזיכיונות. הכנת לוח מישדרים כללי והגשתו למועצה.
  • פיקוח על קיום השידורים על פי חוק.
  • הכנת תקציב לכל שנת כספים והגשתה למועצה.
  • הכנת דוח שנתי על פעולות הרשות והזכיינים למועצה.
  • ייעוץ לבעלי הזיכיונות בכל הקשור לשידורים.
  • קיום סקרים והאזנות על פי מועד ופרסום תוצאותיהם.

המנהל אחראי על הניהול השוטף ולו כל הסמכויות הדרושות לניהול הרשות וליצוגה.

מנכ"לי הרשות לאורך השנים‏‏‏[2]:

בעלי זיכיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף בעלי זיכיון של הרשות השנייה

ערוץ 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 החל משרד התקשורת בשידורי ניסיון של ערוץ 2 בכל יום למספר שעות, במקביל לחקיקת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. שידורי הערוץ החלו בשנת 1993 וערוץ 2 הפך לערוץ הטלוויזיה המסחרי הראשון שהופעל בישראל. הרשות השנייה החליטה להעניק זיכיון לשידורים לשלוש זכייניות: א. טלעד ב. קשת ג. רשת. עם הקמת הערוץ השני קמה גם חברת החדשות של הערוץ השני ומומנה על ידי הזכייניות. בשנת 2005 תמה תקופת הזיכיון בת שש השנים והוחלט על מכרז חדש לשתי זכייניות בלבד. הזוכות במכרז היו: רשת וקשת‏‏‏[2].

  • טלעד - נוסדה בשנת 1973 על ידי עוזי פלד וחברת דיסקונט ופעלה כחברת הפקות כ 20 שנה. ביולי 1993 קיבלה טלעד זיכיון בערוץ 2. פעילותה כזכיינית בערוץ 2 נמשכה כ 12 שנים, בשנת 2000 טלעד התרחבה ונכנסה לפעילות של שידור רב-ערוצי בכבלים ובלוויין וכיום היא מפיקה 8 ערוצים – 5 מקומיים ו-3 בינלאומיים. בראש בעלי המניות בטלעד הם קבוצת גאון אחזקות, מגוויץ' ישראל בע"מ ועוזי פלד-בע"מ‏‏‏[4].
  • רשת - בנובמבר 1993 הוקמה רשת והחלה להפעיל שידורים בערוץ השני במסגרת זיכיון שניתן לה‏‏‏[5]. בשנת 2005 הוצא מכרז חדש להפעלת הערוץ לתקופה של 10 שנים ונקבע שהוא יופעל על ידי שתי זכייניות ורשת נבחרה להיות אחת מהן. הבעלים העיקריים של רשת (נכון לשנת 2007): פולאר תקשורת, אביב גלעדי, בינו אחזקות וקבוצת שטראוס-עלית‏‏‏[2].
  • קשת - זכיינית ערוץ 2 מראשיתו בשנת 1993. בשנת 2005 הוצא מכרז חדש להפעלת הערוץ לתקופה של 10 שנים ונקבע שהוא יופעל על ידי שתי זכייניות, קשת אחת מהן. הבעלים העיקריים של קשת (נכון לשנת 2005): משה (מוזי) ורטהיים, חיים סבן, שלמה אליהו, מרדכי יונה ואחרים‏‏‏[2].

ערוץ 10[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ 10

"ערוץ 10" (שמו הקודם "ישראל 10") הוקם כערוץ מסחרי והחל לשדר בשנת 2002, בד בבד עם תחילת פעילותה של חברת החדשות של ערוץ 10. הערוץ היה אמור להיות מופעל באמצעות שתי זכייניות אך בשל קשיים אוחדו "ישראל 10" ושידורי עדן. כיום נמצא הערוץ בבעלות אנשי העסקים יוסי מימן (51%) ורון לאודר (25%). הערוץ אמור לממן את פעילותו באמצעות שידור פרסומות אך לאחר שנתו הראשונה נקלע לקשיים כלכליים, עקב "רייטינג" ופרסומות שהיו נמוכים מהצפי. כדי למנוע את התמוטטותו הוכנס הערוץ למצב משפטי של הקפאת הליכים ובוצעו תיקוני חקיקה כדי לאפשר את המשך פעילותו, ואף נמחקו חלק מחובותיו למדינה. ערוץ 10 הביא לגיוון בערוצי הטלוויזיה ואף עזר בהורדת מחירי הפרסומות‏‏‏[2]. הערוץ נקלט בבתי הצופים באמצעות חברת הכבלים ("HOT"), חברת הלוויין ("yes") או באמצעות שידור דיגיטלי‎ קרקעי באנטנה. הערוץ מועבר באופן חופשי גם באמצעות הלוויין עמוס. הערוץ ממשיך לשאת בהפסדים שוטפים (מאז הקמתו) ונכון ל-2012, חובותיו עומדים על סך של 60 מיליון שקל למדינת ישראל, בנוסף לחובות אחרים (המובטחים בערבות אישית של מימן) לקרן אוריגו (30 מיליון שקל) ולקרן לקולנוע (20 מיליון שקל)‏[6]. הפסדים וחובות אלה עלולים להביא לסגירתו.

הרדיו האזורי‏‏[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת התחנות הפועלות בישראל‏[7]:

נציב תלונות הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה מטפל בתלונות ופניות של הצופים בערוץ 2 ובערוץ 10, ושל המאזינים לרדיו האזורי, בכל הנוגע לשידורי הטלוויזיה או הרדיו האזורי אשר כפופים לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. נציב התלונות נחשב לבלתי תלוי. הוא אינו כפוף לאף גורם ברשות השנייה ופועל ללא כל תלות בגורם מוסדי כלשהו. זאת, לצורך שמירה על מעמדו, הערכתו ויוזמותיו האובייקטיביות. הוא רשאי לבצע חקירות כרצונו ועמדותיו נקבעות על פי שיקול דעתו, בסיוע יועצים. הנציב רשאי לשתף בשיקול הדעת את שר התקשורת בעת טיפול בפניות-ציבור המוגדרות כהפרה יוצאת דופן של החוק או של האתיקה‏‏‏[8].

הציבור מוזמן להפנות תלונות לנציב תלונות הציבור באמצעות הטופס הקיים לשם כך באתר האינטרנט של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

כללי האתיקה של הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סדרות של כללי אתיקה, כשכל אחת מתמקדת בתחום אחר של העשייה התקשורתית. כללי האתיקה עוסקים בשידורי התוכן בערוצי הטלוויזיה המסחרית (ערוץ 2 וערוץ 10) והרדיו האזורי. כללי האתיקה נקבעו על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו - על פי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו משנת 1990.

מספר כללי אתיקה‏‏‏[2]:

מנהל הרשות או מי שמונה על ידו הם אלו המופקדים על פיקוח ושמירת כללי האתיקה. על הזכיינים להיוועץ במנהל הרשות ולפעול על פי הנחיותיו. המנהל רשאי לזמן את בעלי הזיכיון לבירור והנחייה לצורך מילויים של הכללים. כל בעל זיכיון מחויב להעביר העתק של הפניות שהגיעו אליו מן הציבור והעתק של תגובותיו לציבור. הפרה של כללי האתיקה היא הפרה של הזיכיון‏‏‏[9].

אכיפת כללי האתיקה על ידי הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות דו"ח מבקר המדינה בשנים 2010 ו-2011, שמצא בין היתר, כי נושא הטלת הקנסות על הזכיינים על ידי הרשות השנייה במקרים של הפרות הכללים הנו אות מתה, הגבירה הרשות בשנת 2012 את פעילותה לאכיפת כללי האתיקה. ביולי 2012 קנסה הרשות השנייה את זכייניות ערוץ 2 ("קשת" - 480,000 ש"ח, ו"רשת" - 540,000 ש"ח) ואת ערוץ 10 (540,000 ש"ח) והחליטה על הורדתן משידור של ארבע תוכניות בגין תוכן שיווקי ואייטמים ששודרו בהן תמורת תשלום, ללא ידיעת הצופים ותוך הטעייתם: (1) "יופי של יום" בהנחיית קרין מגריזו (משודרת על ידי "קשת" בשידורים חוזרים). (2) "בריאות 10" בהנחיית פרופ' רפי קרסו (משודרת בערוץ 10). (3) "משפחה 10" בהנחיית רונית יודקביץ' (שידורים חוזרים בערוץ 10 שתכנן להעלותה מחדש בספטמבר 2012). (4) "לחיות טוב" בהנחיית קובי מחט וקרין מגריזו (משודרת על ידי "רשת").

בכך נחשפה לציבור תופעה שהפכה להיות נהוגה בשנים האחרונות, לפיה המרואיינים בתוכניות טלוויזיה קונים את מקומם תמורת תשלום כספי, בעיקר בתוכניות הבוקר. התשלום מועבר למפיקי התוכנית ואלה מזמינים את המשלם להופיע ולדבר בתוכנית, מבלי שהצופה מודע לכך וסבור כי אותו אדם הוא מומחה בנושא שנבחר והוזמן להופיע בגין כישוריו בלבד. לחקירת התופעה מונה צוות מיוחד על ידי הרשות השנייה, בראשות אילת מצגר, המנהלת הכללית בפועל של הרשות. לאחר שהנושא נבדק במשך חודשיים, הוחלט לנקוט בצעדי הענישה של הורדת התוכניות משידור והטלת קנסות בגין הפרות כללי האתיקה‏[10].

הרשות - אינטרסים, כלכלה ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חקיקתו של חוק הרשות השנייה חלו שינויים בנוף הישראלי. עקב כך ובהתאם לזאת, החוק אינו תוצר בלעדי של פשרות פוליטיות וגם משקף את הצלחתן של קבוצות לחץ, בעלי אינטרסים וכוח מעולם התקשורת. כמו כן גם השפעה על פוליטיקאים. הגדרת תפקידה של הרשות השנייה הועתקה כמעט במדויק מחוק רשות השידור. ומדיניותה התרבותית והחברתית עוצבה לאורו של אידאל כור ההיתוך. החוק לא לקח בחשבון את השינויים שחלו בתרבות ובתחום התקשורת ב 30 השנים שחלפו‏‏‏[11]. טלוויזיה מסחרית בפיקוח מסחרי החלה כחידוש מבורך. עם זאת קמות שאלות וסוגיות רבות שמתעוררות יחד עם תחילת פעילותה. כגון: היחס בין מימון מסחרי ואיכות השידורים, מתח ויחסי גומלין בין שיקולים כלכליים ומקצועיים, המעמד וההשלכות של הפרסומת, השלכות ההיבטים הכלכליים של השידור המסחרי‏‏‏[12]. במודל הרשות השנייה יש מערכת בקרה ומעקב שקבע החוק. זו מלווה את השידור מתחילתו ועד סופו. החיבור בין המערכת הציבורית מול הפרטית מסחרית מוליד מערכת לא ברורה. הציפייה לפופולריות מול הציפייה לאיכות מבלבלת. מערכת הבקרה והשידורים מתסכלת. שכן אין בידי הרשות אמצעים לאכוף על הזכיינים ולדרוש מהם לבצע את מה שנדרש במלואו‏‏‏[13]. בכל הקשור לתקשורת דמותו של הגורם הכלכלי נתפסת כשלילית. למרות שהתפתחות השוק החופשי והכלכלה יכולה להעלות את התקשורת. התחרות שומרת שלא יגרם נזק ופועלת גם למען הציבור‏‏‏[14]. עם זאת האם יוכלו בעלי כלי תקשורת פרטי להחליט לסייע למועמד פוליטי מטעמים אישיים? האם קרטל התקשורת יוכל להריץ מועמד לכנסת?‏‏‏[15] נוצר מצב של תלות הדדית של התקשורת בפוליטיקאים ולהיפך. מצב אשר דורש מן הפוליטיקאי התעסקות בתקשורת אשר מונעת מהם לבצע את תפקידם בצורה הטובה ביותר. שכן אם לא ישקיעו בתקשורת לא יבחרו שוב לתפקיד. הפתרון המוצע הוא ריסון עצמי הדדי, הפעלת שיקול דעת או יצירת אמנה בין התקשורת לנבחרים‏‏‏[16]

ביקורת ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר ביקורת התקשורת לאטמה נמתחה ביקורת נוקבת על כך שלצורך הגברת הרייטינג, משדרים הערוצים המסחריים תוכן בלתי הולם בשעות שבהן נוהגים גם ילדים לצפות בשידורים, כגון שידור הוצאה להורג ללא משפט בערוץ 10 בשעה חמש אחר הצהריים, וכל זאת מבלי שחברי מועצת הרשות השנייה מבצעים את מלאכת הפיקוח הראויה, משום שהם "מקושרים לבעלי ההון ולא לציבור עליו הם אמורים לשמור"‏[17].

הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 הוחלט להקים תחנת רדיו אזורי ביהודה ושומרון. תנועת גוש שלום הגישה עתירה לבג"ץ נגד הכוונה להקים את התחנה, בטענה שאין זה מסמכותה של הרשות השנייה, הואיל והחוק הישראלי אינו חל בשטחים אלה. בעקבות העתירה, הכריז אלוף פיקוד המרכז בשנת 2008 על הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש. גוף זה העניק בפברואר 2009 זיכיון לחברת רדיו"ש שהחלה להפעיל מאז את תחנת הרדיו גלי ישראל.‏‏‏[18]

דוח מבקר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח מבקר המדינה שפורסם במאי 2011 אודות הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מצא אי הקפדה על החוק בעניין הארכת הזיכיון של ערוץ 10, אכיפה לא אפקטיבית של הפרות על ידי הזכיינים וניהול בעייתי של כספי התמלוגים. עוד מצא הדו"ח כי נושא הטלת קנסות על ידי הרשות הינו אות מתה.‏[19]

נושאים נוספים שנבדקו בתקופת הביקורת, ממרץ עד אוגוסט 2010, הם הליכי האיתור והמינוי של חברי המועצה ויושב ראשה ושל דירקטורים מטעם הרשות בחברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה, בהם נמצאו ליקויים. בנוסף, המבקר העיר לרשות על ניהול כספי התמלוגים שמשלמים למדינה בעלי הזיכיון.‏[19]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 ‏חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו-התש"ן-1990‏
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 ‏יחיאל . ל, אדוני, ח. ומן, ר.(2007). לקסיקון לתקשורת. תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.‏
  3. ^ ‏מבקר המדינה - דו"ח שנתי 49 לשנת 1998 ולחשבונות שנת הכספים 1997: "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו-מועצת הרשות וועדותיה". כתובת האתר: http://www.mevaker.gov.il
  4. ^ ‏אתר טלעד
  5. ^ ‏‏‏אתר רשת
  6. ^ נתי טוקר ואמיר טייג, לאודר שוקל למנות עורך מטעמו לערוץ 10 ולקצץ בשכר, דה מרקר, 1 באוגוסט 2012
  7. ^ מבנה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
  8. ^ נציב תלונות הציבור באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
  9. ^ ‏שפירא, ע. (1994). "אתיקה עיתונאית בערוץ 2". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 79-82). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.‏
  10. ^ ערן סוויסה, נפסלו תוכניות בערוצים 2 ו־10, ישראל היום, 31 ביולי 2012
  11. ^ ‏גורן, ד. (1994) השילוב בין "טלוויזיה מסחרית לבין פיקוח ציבורי". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 52-55). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.‏
  12. ^ ‏לאל, ר. (1994) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.‏
  13. ^ ‏שי, נ. (1994). "ערוץ 2-עד לכאן ומכאן". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 38-51). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.‏
  14. ^ ‏תדמור, ד. (1994). "דיון". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 82). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.‏
  15. ^ ‏בגין, ב. (1994) "פאנל". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 131-134). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.‏
  16. ^ ‏ חזן, נ. (1994) "הפוליטיקאים והעשיה הפוליטית בעידן של תחרות תקשורתית ובחירות מקדימות". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 135-137). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.‏
  17. ^ יוסי דורפמן, רצח בחמש בערב: הרגולטור ישן והערוצים המסחריים סוחרים במוות, באתר לאטמה, 15 באוגוסט 2012
  18. ^ כתבה באתר הארץ 23.2.2010‏
  19. ^ 19.0 19.1 דוד אברהם, דוח המבקר על הרשות השנייה: "השירות שקיבל הציבור נפגע באורח משמעותי", נענע10, 17/05/2011