גירוש יהודי אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גירוש יהודים מאירופה, בין השנים 1100-1600

גירוש יהודי אנגליה הוא הכינוי לצו שפורסם בשנת 1290 על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, ובו נאסר על יהודים לשהות בתחומי הממלכה האנגלית.

רקע לגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות לגירוש יהודי אנגליה נבעו בחלקן, ככל הנראה, מעמדות אנטישמיות שונות. לגירוש קדמו שנים של עוינות, שכללו עלילות דם וגזירות כלכליות קשות שבמשך השנים פגעו במעמדם הכלכלי של היהודים והביאו להתרוששותם ולאובדן מקומם המרכזי בחיי המסחר והכלכלה באנגליה. בין האירועים המרכזייםשקדמו לגירוש ניתן למנות את האירועים הבאים:

  • בשנת 1144, בתקופתו של סטפן מלך אנגליה אירעה עלילת הדם הראשונה במדינה, עלילת הדם בנוריץ', לאחר היעלמותו של נער נוצרי בשם ויליאם שעבד עם יהודים במסגרת עבודתו.
  • בשנת 1168 נשלחו יהודים רבים לנורמנדי כחלק מהסכם בין הנרי השני מלך אנגליה לפרידריך הראשון ויהודים אחרים חויבו בתשלום מיסים. על היהודים שנותרו באנגליה הוטלו גזירות שונות. לדוגמה: עד לשנת 1177 לא הורשו היהודים לקבור את מתיהם באף מקום למעט לונדון. משנה זו שונה החוק והם הורשו לחזור לקברם ברחבי המדינה.
  • בשנת 1182, התקיימה הגירה המונית של היהודים לאנגליה מצרפת, לאחר שגורשו על ידי פיליפ השני. מספר שנים אחר כך, בשנת 1189, בוצע פוגרום ביהודי לונדון ורבים מהם נטבחו, ובשנת 1190 התבצע הטבח ביהודי יורק.
  • ב"עלילת לינקולן" בשנת 1255 נתגלתה גופת ילד נוצרי בבאר בעיירה לינקולן. היהודים היו החשודים המידיים ברצח הילד למטרות פולחן, ולאחר חקירתם בעינויים הועלו שמונה עשר יהודים לגרדום.
  • בשנת 1278 התקיימה עלילת זיוף המטבעות, שבמהלכה הושלכו כשלוש מאות יהודים לבתי כלא, ורבים מהם נדונו למוות. מאותה תקופה ועד לגירושם חויבו יהודי אנגליה לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית. במגדל לונדון מצוין שהסיבה שיהודי אנגליה גורשו היא עיגול המטבעות הכסף שהיו מכסף והופעת תחשיטים וכלי כסף בקהילה היהודית. עיגול כלי הכסיף הכוונה כשהטביעו מטבעות החותם היה עגול אבל החתיכה הייתה צורה לא מוגדרת. החותם הופיע רק על חלק מהמטבע והיהודים גזרו את החתיכות שלא הוחתמו ובכך שינו את משקל המטבע ללא רשות או סמכות.

הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 ביולי 1290, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, שיגר המלך אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה. בצווים נכתב כי על כל היהודים לעזוב את המדינה עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290; עוד נכתב כי היהודים שיישארו בה לאחר תאריך זה יוצאו להורג. בעקבות הוראת המלך גורשו באותה שנה 16,000 יהודי אנגליה. היהודים שהיגרו בעיקר להולנד ולצרפת הסמוכות, הורשו אמנם לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לפי צו ממלכתי לרכוש המלך.

אחד הסיפורים הטרגיים שנקשרו לגירוש, הוא סיפורה של אחת האניות אשר הובילה יהודים מאנגליה לצרפת ובשל השפל נתקעה על שרטון בלב ים. רב החובל הציע לכלל הנוסעים היהודים לרדת אל השרטון כדי "למתוח שם רגלים" עד לבוא הגאות. כשהגיעה הגאות והמים התחילו לעלות, ביקשו היהודים לעלות מיד על האניה, אך רב החובל השאיר אותם על השרטון והפליג משם שהוא מכריז בלעג: "קראו עכשיו למשה שלכם, שיקרע לפניכם את הים ויובילכם ביבשה". כך השאיר רב החובל את הנוסעים היהודים בלב ים והניח להם לטבוע במים הגואים‏[1].

לאחר שנת 1290 אין עדות רשמית בדבר קיומם של יהודים בממלכת אנגליה והאפשרות הפורמלית היחידה להישאר באנגליה הייתה להתגורר בבית המומרים (The Domus Conversorum) - מוסד ששכן בלונדון ובעת הגירוש איחסן כ-80 יהודים מומרים אשר גרו שם ללא תשלום ובתנאים קהילתיים.

היותה של אנגליה אי ללא גבולות יבשתיים עם מדינות אחרות איפשרה פיקוח הדוק יחסית על ההגירה ומנעה מיהודים לשוב למקום במשך כ-350 שנה.

חזרת היהודים לאנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 של המאה ה-17 ניהל מנשה בן ישראל, רב מהולנד, מגעים לביטול צו הגירוש עם אוליבר קרומוול, שהיה שליט אנגליה לאחר ניצחון תומכי הפרלמנט במלחמת האזרחים האנגלית והוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649. לאחר דיונים ארוכים הצליח מנשה בן ישראל לשכנע את קרומוול להתיר חזרת יהודים לאנגליה. אך "הוועד המדיני" לא ביטל פורמלית את הצו. בפועל התקבלה הסכמה שבשתיקה, וכבר בשנת 1655 היגרו לאנגליה כ-300 יהודים ספרדים. יהודים אשכנזים החלו להתיישב מחדש באנגליה רק לקראת סוף המאה, ובשנת 1690 הוקם בית הכנסת האשכנזי הראשון בלונדון.

בניגוד לספרד, שממשלתה ביטלה רשמית את צו הגירוש בשנת 1968, אנגליה מעולם לא ביטלה את צו הגירוש באופן רשמי.

למרות שהצו משנת 1290 לא בוטל באופן פורמלי, לאחר שהאמנציפציה ו-Jewish Relief Act 1858 ביטלו כל אפליה בין אנגליקנים לשאר אזרחי אנגליה, אין משמעות מעשית לצו זה.

יש המסבירים את מצבם המשפטי הפורמלי של היהודים באנגליה, בתקדים "משפט רובלס", משפט שהתנהל בתביעתו של יהודי מאנוסי פורטוגל בשם דון אנטוניו די דייגו רובלס. הלה החזיק באזרחות ספרדית, וככזה הוחרם כל רכושו כשלל מלחמה, מאחר שספרד עמדה במצב מלחמה עם אנגליה. בתחילה טען רובלס במשפטו שהוא במקורו אזרח פורטוגל ולא אזרח ספרד, וככזה אין עילה להחרמת רכושו. בהמשך שינה את טענתו וטען כי אינו ספרדי או פורטוגזי, אלא יהודי. ב-16 במאי 1656, הודיע "הוועד המדיני" לקרומוול שלא עלה בידו להכריע בשאלת אזרחותו של רובלס, ולמעשה הורה להחזיר לו את רכושו. בעצם הדיון בשאלת האזרחות, מאחר שהחוק להחרמת רכוש יהודי קדם ביותר מ-350 שנה לחוק להחרמת רכוש ספרדי, הניח הוועד המדיני את היסוד להכרה באי-תקפותו של חוק הגירוש.‏[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופסור אלינער ברקת, גיבורי מצודת יורק, 28.3.2014, באתר חכמות בנתה ביתה
  2. ^ י.ל. רבינוביץ', פרשת רובלס, בתוך: מחניים, קי, גיליון נושא על עלילות ומשפטי ראווה נגד יהודים, עמ' יח ואילך.