דירה עם כניסה בחצר

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דירה עם כניסה בחצר
מידע כללי
מאת יהושע קנז
שפת המקור עברית
סוגה סיפורים קצרים
הוצאה
הוצאה הוצאת עם עובד (הספרייה לעם)
תאריך הוצאה 2008
מספר עמודים 211

"דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים" הוא ספר מאת יהושע קנז שיצא לאור בשנת 2008 בהוצאת עם עובד. הספר כולל תשעה סיפורים קצרים. אחדים מהסיפורים התפרסמו לפני כן בכתבי עת.[1] החוקר אבנר הולצמן מתאר את הספר: "סיפורים המעוגנים ברובם באגפים המוכרים של עולמו הסיפורי: המושבה, השירות בצבא, הוויית הבית המשותף. כולם כתובים באותו נוסח ריאליסטי צלול, מגובש ומאופק. עם זאת ניכר בהם, כל אחד בדרכו, המתח בין חיי שגרה אפרוריים לבין יסודות של רוע ואימה, טירוף ובלהה הרוחשים מתחת לפני השטח ולעיתים פורצים ונגלים בעוצמה גרוטסקית.".[2]

הסיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשר פרא, בשר זר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספרת, צופיה, היא צברית ופלמ"חניקית לשעבר וכעת מורה למוזיקה במושבה. בביתה מתגוררת באופן זמני פליטת השואה, קלרה, בת־דודה של בעלה יהודה, שהיא מושלמת במראה ובמעלותיה, אך יש לה שיגעון שאינה יכולה להיפטר ממנו: היא רואה גבשושיות עור באצבעותיה וטוענת שזה בשר של מכונה שהגרמנים השתילו בגופה, ועד שלא תיפטר מהבשר הזר היא לא תוכל לשקם את חייה. השקפת חייה של צופיה שונה בתכלית מהדימוי הפלמ"חניקי והיא בורגנית ושואפת לתקינות מוחלטת של כל סביבתה, שאיפה המתנגשת עם המציאותיות של יהודה ושל בנם הצעיר יאיר. צופיה מתארת את חוג חבריה הבורגנים, שהבולטים בהם: שולה ברמן והקפטן (סרן בצה"ל) ופנינה הרשלג ובעלה הדוקטור. אל המעגל הבורגני מתפרץ יואב חסר העכבות, המחזר אחר קלרה ואולי יגאל אותה משגעונה.

ביקורת: נעמה צאל עוסקת במקרי ההקאה החוזרים במספר סיפורים בספר ורואה בנטייתה של קלרה לשתף את כל מי שהיא פוגשת בו בבעייתה עם הבשר הזר, כסוג של "קיא מילולי שהוא תוצר של בחילה פנימית שאין לה הפוגה ממנה.". צאל גם מוצאת עימות בין שאיפת המספרת המארחת לנורמליות ובין התנהגותה של קלרה ש"כאילו מודיעה למארחת שלה, לבאי ביתה האחרים וגם לקוראים על כך שהשיגעון יתרוצץ כאן ולא ירפה:".[3]
אהוד בן עזר משייך סיפור זה לסיפור "מומנט מוסיקלי" וכותב: "שני הסיפורים מתקבלים כסיפורי התבגרות וחניכה, על רקע אירוטי או אנטי-אירוטי עז ונסתר, והם אולי גם מן הסיפורים החושפניים ביותר של קנז עצמו, שבנעוריו במושבה ניגן בכינור. ואפשר ללמוד מהם גם על הרתיעה מהשואה, שהיא בסיפור כמחלה מדבקת מגעילה".[4]

רגע מת בזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחבר אינו בטוח אם אירוע בילדותו היה מציאות או חלום. הסיפור מתרחש במושבה, כשהחוט המקשר לסיפור הראשון הוא הילד יאיר והצעקות האלימות של השכנה על בנה אביהו. הילדים: צביקה המנהיג, פיני הדתי, אבשלום הגדול ומוגבל בשכלו, ויאיר שצעיר מהם בגילו, יוצאים לחפש את דאסה אליהו המשוגע בפרדסים שליד המושבה.[5] מצד אחד דאסה אליהו מטיל עליהם אימה ומאידך, הם נמשכים לפגוש אותו. הם מוצאים אותו והוא מראה להם גווייה מרקיבה של ערבי ומשביע אותם לשמור על הסוד.

ביקורת: לדעת אריק גלסנר, זהו אחד מהסיפורים הטובים בספר. הוא מוצא כי "הסיפור על הילדים שנכנסו ל"פרדס" (רמז לביטוי המשנאי על עיסוק מסוכן בתורת הנסתר),". אולם לדעתו, "הגילוי המזעזע באמת שמציע הסיפור, הסוד הנורא מכל שנחשף לחבורת הילדים מגלי הארצות, הוא שבעצם אין סודות בעולם כלל, הכל רציונלי ומוסבר עד מחנק.".[6]
אהוד בן עזר כותב: "הסיפור ממש מפחיד. אולי גם מרוב תרגומים של ספרי סימנון, קנז מצליח ליצור אווירה של אימה וחרדה על רקע כאילו אידילי ופסטוראלי של הפרדסים.".[4]
יוסף אורן משייך סיפור זה למה שהוא מכנה אצל קנז, "הסדרה הביוגרפית". הוא מסיים את ביקורתו בפירוש הכללת המילה מת בשם הסיפור: "מת במשמעות כפולה: הן כסיפור על הפעם הראשונה שילדי המושבה (ובכללם יאיר, בן–דמותו של קנז בסיפור) ראו שלד של אדם מת, והן כרגע שנחקק בזכרונם מפגישתם עם דאסה, הפגישה שבה נחשפו לאמת קיומית, שמבוגרים אחרים התאמצו להעלים מידיעתם, שאין לשום יצור מפלט מהמוות".[7]

עמרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתרחש במושבה. הילד והוריו חסרי השם מתגוררים בקצה הרחוב. הילד העומד בפני "ראשית המעבר אל עולמם של הגדולים", מאכיל את התרנגולות והאווזים שבחצר הבית ומחליף בספרייה את "הלב" כדי להרגיז את הספרנית. הוא מתוודע לעמרם. שניהם נולדו באותו יום ושושנה, אמו של עמרם, הייתה מינקת של הילד, עקב חוסר בחלב אצל אם הילד. עתה מבקשת שושנה מהאם שהילד יסייע לעמרם המתקשה בלימודיו. עמרם מציע לילד שיילמד אותו ללכת מכות. אולם הילד לא רוצה ללכת מכות, לא עכשיו ולא בכלל. הילד גורם להשפלתו של עמרם כשזה מגיע בפעם הראשונה לקן הצופים של הילד. כשהילד שב מהפעולה בקן הצופים, מחכה לו עמרם בקצה הרחוב ומכה אותו באגרוף אחד בבטנו.

כתיבה: הסיפור התפרסם לפני יציאת הספר לאור באתר Ynet, ב-6 באפריל 2007.[8]

ביקורת: אהוד בן עזר רואה גם בסיפור זה כאחד מסיפורי הילדות במושבה, ש"הם אולי המפתח הגלוי ביותר, המפורש, לסיפור חיים אפשרי של הסופר-עצמו". הוא מפרט: אפשר ללמוד מהם גם על הרתיעה ... מהבובקעס והציורים הגסים על דפי הספרים הנשאלים מהספרייה שבמושבה, וכל זה חלק מן הרצון שלו שלא לקחת חלק בצד האפל והמגעיל שבחיים, הצד המאקאברי, אם כי הוא נמשך אליו בעבותות של סקרנות וחרדה.[4]

חדר מספר 10[עריכת קוד מקור | עריכה]

האב,[9] מקבל אירוע מוחי קל. מתוארת נסיעת האב והבן המתלווה אליו לנוירולוג בקופת חולים. התור נקבע לחדר מס' 10. אך החדר ואזור ההמתנה שסביבו נראים נטושים. לבסוף, באיחור גדול, מגיע הנוירולוג ומתנהג בחוסר סבלנות אל האב ובנו. בשובם, האב הנוהג במכונית, אולי בהיסח הדעת, פונה ונכנס למושבה. הם מגיעים ליד בית החולים השרון הישן (לשעבר בית היולדות של ד"ר רֶמֶן) והאב מספר לבן שבית החולים מזכיר לו כיצד הבן נולד שם והוא בא לראותו לראשונה. הסיפור מסתיים במשפט המיידע אותנו כי האב נפטר בבית החולים השרון לאחר מספר חודשים.[10]

כתיבה: הסיפור התפרסם לראשונה בתחילת שנות האלפיים, ברבעון לספרות "קשת החדשה".[11] לאחר מכן, באתר Ynet, ב-18 באפריל 2006.[12] הסיפור הוא אוטוביוגרפי. בראיון התייחס קנז לסיפור ואמר: "הסיפור 'חדר מספר 10' הוא כמעט דיווח תיעודי. התפרצותו של הרופא על אבי היתה בדיוק כמו שהיא מתוארת בסיפור, ואני עדיין לא יכול להשתחרר מכאב העלבון ההוא, שהוטח באבי. הוא צורב בלבי עד היום".[13]

ביקורת: אריק גלסנר מוצא כי כמו בחלק מהסיפורים האחרים בספר, "הקונקרטי הופך סימבולי, והאב, המתקשה לתלות כהרגלו את דגל יום העצמאות, מסמל את המרקם החברתי-תרבותי שהוא היה שייך אליו ושנמוג אט-אט: "הדגל דהה כל-כך שנהיה לבן כולו. כמו דגל של כניעה".[6] אולם קנז, בערב ספרותי בו השתתף, סירב להתייחס לניסיון הכושל לקשירת הדגל הדהוי ולהיבט הסמלי שהפרשנים ראו בו וראה בכך תיאור ריאליסטי בלבד.[14]
במאמרה ב"הארץ", הבודק בסיפור את כל חטאי המערכת הרפואית וכל העקרונות המופרים בסיפור, כותבת הפסיכולוגית הקלינית, דנה בלאנדר: "גדולתו של הסיפור היא בהעדר תיאור של הבדיקה הרפואית. הסיפור מתאר את ה"לפני" ו"האחרי" ובכך מתחוור לנו שהטיפול הרפואי כשלעצמו אינו שווה דבר, חסר משמעות וחשיבות אם אין בו קשר אנושי,".[13]

התיק השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתרחש בזמן שכבר יש שימוש נרחב בטלפון נייד. בן, אולי בגיל קרוב לנעורים, ואב אוכלים חומוס במסעדה. נראה כי זה אירוע שאינו שגרתי והאב בדרך כלל אינו מבלה זמן רב עם בנו. הבן לא אוהב חומוס אך אוכל בלחץ האב. האב לא ממש מתייחס אל בנו ושקוע בקריאת עיתון. הוא ממהר לסיים, אולי בעקבות שיחת טלפון מאשה. הבן שאינו מרגיש טוב שב לבד לבית ומקיא ליד בית השכנים, שם מושיטה לו יד מנחמת השכנה שהייתה קודם במסעדה והאב כלל לא הכירה.

כתיבה: קנז העיד בראיון עם שירי לב-ארי כי כתב את הסיפור בעקבות כך שראה התרחשות דומה בעת שסעד במסעדה מזרחית. לדבריו: "ישבנו סמוך לשולחנם. אמרתי לחברי שזה ממש סיפור מוכן לכתיבה".".הסיפור התפרסם לראשונה ב"הארץ" ב-12 בספטמבר 2007.[15]

ביקורת: מתי שמואלוף מזהה בסיפור יחס של קנז למעמדות הנמוכים בכך שהוא עוסק בחומוס, שמואלוף מצטט את יונתן סואן הטוען כי באופן כללי, שימוש בחומוס ביצירה הוא סוג של קידוד גזעי. כמו כן טוען שמואלוף כי הסיטואציה בתוך המסעדה אינה ברורה לקורא. "ואם הסיפור לא ריאליסטי, אלא רק מטפורה על ילד שלא הולך לבית ספר ונמצא במסעדה מזרחית, מדוע הוא מקיא את האוכל בסיום הסיפור?".[16] גם אריק גלסנר רואה סיפור זה כחלש ואינו מבין איזו חוויה מעצבת מסתתרת בסיפור.[6]
אהוד בן עזר מוצא דימיון לסיפורה של דליה רביקוביץ', "הטריבונל של החופש הגדול". אצל קנז ילד, אצל רביקוביץ' ילדה – שניהם דחויים, כל אחד בסביבתו, ושני הסיפורים מסתיימים בהתייחסות חומלת של מבוגר, של זר, שמשחרר את הבכי בילדה ובילד, האוצרים בתוכם את האנרגיה השלילית, הגאה, של גורלם המר.".[4]
נעמי שני, מנתחת את הסיפור ורואה בו שני מוטיבים מרכזיים: התיק השחור וחלונות המסעדה. היא טוענת: "האב, בצאתו לרגעים על מנת לקבל שיחת טלפון, מפקיד את הילד על התיק השחור שלו. ההתבוננות של הילד בתיק היא בתחילה ריאליסטית, כחפץ הקשור לעבודת האב, אך בהדרגה הולך התיק ומקבל ממדים מאיימים". ובהמשך: "החשכה בחוץ כבר התגברה. השמשה, שהיתה קודם לכן כפולת מראות, משקפת רק ממד אחד. עולם הפנים של המסעדה משתלט על עולם החוץ, שנעלם ואינו משתקף כבר בשמשה. באופן סמלי,", משל שבשעה שהאב עסוק בעולם החיצוני, הילד עסוק בעולמו הפנימי. היא מפרשת כי ""התיק השחור" הוא סמל לבעיה המשפחתית שהילד נושא בנפשו. זוהי כל מערכת היחסים המנוכרת, לא רק בין האב והאם אלא גם בין האב לבנו.". בסיום היא מזכירה את סיפורה של דבורה בארון, "שברירים", כדוגמא לתיאור "חסד חמימות כזו, הבאה ממקור בלתי צפוי וממלאת את החסר הרגשי הנורא.".[17]

מקרה שיזף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שירותו הצבאי הסדיר ביחידת מודיעין של הגיבור, טוראי מ', שירות בנגב במחנה אוהלים הנקרא שיזף, חיילי היחידה אוכלים בכר גמל שנגנב ומהבדואים ונשחט על ידי חיילי יחידת האבטחה של המחנה. בעקבות האכילה רוב החיילים סובלים מקלקול קיבה ומקיאים. מ' מתבקש על ידי מפקדו לקחת על עצמו עבירת ביטחון קשר שביצע מפקד אחר. מ' מתלבט, אך מפקדו כבר מריץ את ההליכים ומ' מוזמן לבירור שבעקבותיו הוא מועבר ליחידת מודיעין הממוקמת בדירה בלב ירושלים. לכאורה, מ' מבליג על הרחקתו מחבריו ומהמחנה המרוחק ללא בעיה, ונהנה גם משירותו בירושלים, אך מתברר לו שגם כעבור שנים, כשהוא נתקל במקרה בדרור, החייל שהיה אתו במשמרת והיה יכול להעיד לטובתו (וכנראה לא עשה זאת), הוא נוטר על העוול שנעשה לו.

ביקורת: יפתח אשכנזי מאתר בסיפור הברקה ספרותית של קנז, כאשר בן דמותו, מ', עובר ליד בניין טרה סנטה (עמ' 124-123), הוא צופה בזוג צעיר אלמוני המנהל דו־שיח. על פי תיאור הבחורה ועל פי משפטיו הנרגשים של הבחור, מזהה אשכנזי את "אחת התמונות העוצמתיות ביותר בספרות העברית - השיחה הטעונה בין אבנר לזיוה", המתוארת בספרו המוקדם (1986) של קנז, "התגנבות יחידים", כשאבנר אומר את אותם משפטים בדיוק (עמ' 324-323). תגובתו הפנימית של מ', של שמחה לאיד לאהבתו הנכזבת של הצעיר האלמוני (אבנר), מעידה לדעת אשכנזי, על כך שקנז לא בוחל ב"זדון" וב"אכזריות" כחלק אינטגרלי מהיצירה: "הרוע אצל קנז זוכה לטיפול מדויק ומרהיב".[18]
מתי שמואלוף נדרש לסוגיה של "קבוצת חיילים פושעת במדבר בגזל של גמל ואכילתו." לדעתו, "שם נקודת המבט הס' יזהרית הזו פוגעת בעיצוב הדמות הראשית ולא מוסיפה לה.[16]
דורון קורן רואה בדמותו של דרור כאחד מגיבורי הסיפור: "חייל שתקן וכמדומה אנטיפט, שרק כעבור שנים נחשף בו צד נדיב ומכאיב".[16]
יוסף אורן רואה בסיפור זה כטוב בקובץ הסיפורים. הוא נדרש לסוגיית ההסתכלות על דמותו של דרור - העד ששתק ומצטייר כמי שכלל אינו זוכר את האירוע, מול דמות מ' (המספר יודע הכל). אורן מפליג בפרשנותו ומפתח נקודת ראיה שלפיה כיפר דרור בהמשך חייו על החולשה שגילה בהיותו חייל בשירות סדיר בפרשת שיזף. לטענתו, בחלקו הראשון של הסיפור הקורא מקבל את עמדתו של מ' ומתייחס אל דרור כאל אשם בסילוקו של מ' מהבסיס ומחבריו, אולם הסצנה בסוף הסיפור, בה: "מ' הוא נוסע מכובד הממתין לרכבת שלו. דרור לעומתו מצטייר כאדם משולי החברה: כולו שיבה, פניו פני זקן ופרנסתו מקבצנות. איך נוצר הפער העצום במצבם החברתי והכלכלי כעשור או שניים אחרי שסיימו אותו קורס בצבא וביצעו שם אותה עבודה ובהצלחה דומה?". הפתרון, אליבא דאורן: "דרור העניש את עצמו על מעידתו כחייל צעיר במקרה שאירע בשיזף. כמו מ' לא חשף את האשם בשיחה האסורה, אך מ' עיטר את עצמו בזכות זאת בעיטור הקורבן ומיצה מהמקרה את התועלת החברתית בכל הזדמנות. צביעותו של מ' נחשפה אחרי שנים, כאשר דרור הגיע לביתו לביצוע עבודת כפיים פשוטה והוא ניצל את המעמד להשפלתו: הזמין אותו לשתיית קפה כדי שיוכל להאשים אותו על עוול שלא שיבש כלל את המשך חייו, עוול שבמידה רבה הוא עצמו איפשר אותו אז, בהיותם בצבא. מ' סלח לעצמו בחלוף השנים, אך לא סלח לדרור. ... ואילו דרור, שכלל איננו “מכונה" ולא “גולם", לא סלח לעצמו. אף שלא למד באוניברסיטה את תורות המוסר לא של הדתות ולא של הפילוסופים, העניש את עצמו על חלקו בפרשת שיזף. משום שלא דיבר כאשר היה עליו לדבר, ... נאמן למידותיו המוסריות, העניש את עצמו על המקרה בשיזף בחומרה המרבית, בכך שמנע מעצמו את שיכחת המעידה שמעד בהיותו חייל בשירות סדיר. בגילוי נדיר של מוסריות אישית מנע מעצמו את מיצוי ההזדמנויות הכלכליות והחברתיות שהיו מזומנות לו בחיים האזרחיים ובחר לחיות בשולי החברה.". אורן מסכם את ביקורתו במשפט: "הסיפור מציע להיזהר בשיפוט ולהעמיד בראש אמות–המידה השיפוטיות שלנו את ההבנה לזולת ואת החסד כלפי חולשותיו, הן הגלויות והן המוצפנות.".[7]
אהוד בן עזר מפרש את סיום הסיפור באופן הפוך מיוסף אורן. הוא כותב שלמרות הצלחת מ' בהמשך חייו, "בכל זאת יש לו מין הנאה שטנית, דמונית, על כך שמי שהיה אמור לעזור לו בצבא ובגד בו, מסיים את חייו כמלקט פחיות ריקות כדי לפדות את ערכן.".[4]

דירה עם כניסה בחצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ' הוא שוכר דירה בבית משותף בתל אביב. ברלינר הזקן ראש ועד הבית, מטריד אותו בקשר לדירה עם כניסה בחצר, שדיירה לא נראה זמן רב ואיש לא מרוקן את תיבת הדואר שלו. למרות ניסיונו להתחמק, מ' נשאב לסיפור הבלשי. הוא נוסע לבאר שבע ונפגש עם בעל הדירה, הפרופסור העיוור מירקין, ונפגש גם עם אסף השכן ומדבר בטלפון עם אחותו של הדייר. ברלינר מארגן פריצה לדירה ומתברר כי הדייר נמצא שם.

ביקורת: יוסף אורן טוען כי בסיפור זה "שתל קנז באופן מרומז את השקפתו על המגמה הרעיונית של כל יצירתו.". אורן מחלק את יצירתו של קנז לשתי סדרות: הסדרה הביוגרפית והסדרה הרעיונית. סיפור זה משתייך לסדרה הרעיונית וכמו בחלק גדול מסיפורי הסדרה הרעיונית, הוא מתרחש בבית משותף. לטענת אורן, הדילמה המועלית לבירור בסיפור היא: "האם דאגת שכן לאחרים בבניין, כדאגתו של ברלינר, היא ערך מיושן שצריך לנטוש אותו, משום שדאגת שכן כזו מהווה, כטענת מירקין, “פגיעה בפרטיות" של הזולת?". אורן מציין כי למרות האזהרות של מספר דמויות בסיפור לברלינר שיחדל מחיטוטיו אחרי הדייר הנעלם ושלא יזמין פריצה לדירה, אך היו"ר הקשיש של ועד הבית המשיך לטפל בנושא לבדו, וכאשר שמע בוקר אחד גניחות מדירתו של אילן, הזמין פריצה לדירה. בתגובה הודיע הדייר ואחותו עורכת הדין כי יתבעו את ברלינר על הפריצה לדירה. ברלינר עולה מובס לדירתו ומנתק קשר עם כל הדיירים האחרים. מ', שניסה בתחילה להתחמק מקשר עם ברלינר ועם הדיירים האחרים, בשאיפה לשמור על פרטיותו ובטענה של כיבוד פרטיותם, מנסה בסיום ליצור קשר עם ברלינר ומנסה להשפיע על האחות עורכת הדין לבטל את התביעה. אורן רואה בכך שינוי בעמדתו של מ' שפונה אל האחות ושואל אותה שאלה שהיא מרכזית בחיינו: "ומה עם האפשרות של סליחה?". מ' מייצג עתה, לטענת אורן את עמדתו של קנז: "שאין להשלים עם האדישות למצוקתו של הזולת, גם אם היא מתפרשת לפעמים כהתערבות בחייו הפרטיים, שאם לא כן תהפוך החברה לדה–הומנית, לחברה שבה כל אחד יופקר לגורלו וקורבנותיה הראשונים יהיו החלשים שבה: הזקנים, העניים, החולים והמעורערים בנפשם.".[7]

המסיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחבר (ללא שם) מוזמן למסיבה בדירה תל אביבית שנרכשה זה עתה על ידי חבר עבר. החבר מזמין את המחבר לראות את הדירה והם נוכחים בעת שמתקין הטלוויזיה מתקין אותה בדירה. במסיבה מתברר כי התקבצו בדירה שמונה אנשים שאינם מכירים איש את רעהו, אך כולם מכירים את בּוֹנַאוֶונְטוּרַה, סוג של מהפנט, שביקש מכל אחד לחוד לבוא למסיבה, ובעצמו לא הגיע אליה. בזמן שבחוץ כל המדינה רתוקה לשידור הטלוויזיה של משחק גמר גביע אירופה בהשתתפות מכבי תל אביב, ובמקביל הכרזת רבין על התפטרותו בגין חשבון הדולרים, הטלוויזיה החדשה אינה פועלת ובה בעת, מתרחשות שורה של תקריות מוזרות במסיבה, המסתיימות בתקרית מוזרה ובלתי אפשרית עוד יותר.

ביקורת: נעמה צאל קראה למאמרה "אי אפשר להיכנס ואי אפשר לצאת", במשפט הלקוח מהסיפור, בשעה שמנעול הדלת המקולקל מונע ממשתתפי המסיבה לצאת מהדירה: "לא, לא צחוק, גברת שפיצר, אי אפשר להיכנס ואי אפשר לצאת, כמו בית סוהר!". צאל רואה בכלא ככלא פנימי של האדם, אשר מונע ממנו להיפטר באמת מהדברים המעיקים עליו.[3]

הצגה יומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורש - מנהל החברה, המחבר - עובד בחברה, קרינגל - מנהל התחזוקה ומשפחת קרינגל: האשה, הסבתא וילד בן 12, נאספים בדירת משפחת קרינגל לראות סרט כחול יפני אילם. הם מופרעים על ידי צמד שוטרים, סמל סרדינס וקצין הישן ללא הפסקה. בהקרנת הסרט חלות הפסקות תכופות היוצרות בלגן, כשמצטרף גם זוג אורחים לא קרואים. הסיפור הסוריאליסטי מסתיים בטרגדיה בלתי צפויה.

ביקורת: עמרי הרצוג מתאר את עלילת הסיפור:"מתחילה באופן ריאליסטי, כמו כל עלילת מסתורין, הופכת עד מהרה למחזה משולח רסן, אבסורדי ומצחיק - ומלותיו האחרונות חונקות את הצחוק הזה ומטילות מורא".[19]
אהוד בן עזר רואה בשני הסיפורים האחרונים כמשתייכים לסוגה נפרדת: ""המסיבה" ו"הצגה יומית" – הם חגיגה פרועה של מוזריות ואימה כאשר הכול מוגש כביכול בסגנון נקי וריאליסטי ביותר. וכמו בהצגה בורלסקית נותנת כל דמות בתורה, מאופיינת היטב – את חלקה; כל פעם נכנסת דמות מפריעה חדשה, ושני הסיומים – אָיוּמים.".[4]

ביקורת כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד בן עזר כותב: "סיפוריו של קנז טעונים אנרגיה כאילו חיברו אותם למטעֵן חשמלי לפני שיצאו לשוטט לבדם בעולם. האנרגיה הזו היא גם אנרגיה אפלה, מיסתורית, היא מתקיימת במחוזות הרמז, אבל היא המנוע, החלק המוביל, של עלילות הסיפורים גם כאשר המספר משחק עימה מחבואים וכאילו דוחק אותה מקדמת הבמה לירכתיה, שלא להראות את ה"מפלצת".". בן עזר מסכם את ביקורתו במילים: ""דירה עם כניסה בחצר" הוא אחד מספריו הטובים ביותר של קנז והוא מציב רף גבוה ביותר לדור הסופרים היוצרים בתקופתו.".[4]
נעמה צאל ראתה במקרי ההקאה החוזרים במספר סיפורים (רגע מת בזיכרון, התיק השחור, מקרה שיזף והמסיבה), כמייצג הניסיונות של הדמויות להיפטר ממשא המעיק עליהן. אבל לטענת צאל, "ההקאה לא מצליחה לשחרר מן הנטל ... משהו סתום, טורד מנוחה, נותר כלוא בפנים, לא בא על תיקונו". היא מסכמת את ביקורתה באומרה כי עוצמת הספר "טמונה בסירוב צנוע שניצב במרכזו: בסיפורים השקטים, מסמרי שיער או מצחיקים עד דמעות, מתעצבת העמדה הזאת בקווים עדינים אך בחריפות שאין לטעות בה: בכל אחד מהם, ויותר מכך בהצטברותם, משהו קשה-עורף נותר בעינו: מה שחשוך לא יואר כאן באמצעים מלאכותיים.".[3]
עמרי הרצוג כותב: "הסיפורים הפותחים את הספר, שכתובים בסגנונו המוכר והאהוב של קנז, אינם מבשרים את הבאות. אולם ככל שהספר מתקדם, הוא הופך למסוכן ולמסתורי יותר; הוא נפרד בהדרגה מהריאליזם, ופונה אל עבר הזיה אפלה, שהיא גם קומדיה מקאברית שחורה.". הרצוג טוען כי בסיפורים "נחשפת החרדה הישראלית לאור יום: החרדה מהאדם המתבודד, השתקן, יוצא הדופן; החרדה מפני מי שמוציא עצמו מהכלל, שאינו "אחד מהחבר'ה".".[19]
יוני ליבנה רואה מספר אלמנטים בולטים בקובץ הסיפורים: החזרה והקיבעון: גיבוריו של קנז נתפסים "למחשבה אחת, אדם, מנגינה, זיכרון או מראה מסוים שאין להשתחרר מהם.". מרכיב נוסף הוא "זירה שהולכת ונסגרת על הנפשות הפועלות, ולחלופין, חוסמת בפניהם את הגישה לתוכה.". ליבנה טוען כי "קשה להאמין שאוסף הסיפורים הזה יעורר הדים דומים לאלה שעוררו בעבר הרומנים הבולטים של קנז. גם ברמת המעורבות הרגשית, לא כל הסיפורים מותירים מאחוריהם רושם חי באמת.".[20]
דורון קורן מוצא כי חלק מהסיפורים הם עכשוויים ו"אולי אפילו ניסיוניים מבחינה ספרותית, עם התרחקות מסוימת מן הריאליזם האופייני של קנז". הוא משבח את יכולתו של קנז ל"כתיבה דייקנית, נטולת דימויים כמעט, המציגה את הדברים כנתינתם וכיופיים השבור והמטריד, בעברית פשוטה ומורכבת כאחד", ומסכם את רשימתו: "לא כל הסיפורים בקובץ שווים באיכותם, אבל כצפוי, קנז מפתיע כתמיד.".[16]
הפובליציסט והמשורר, מתי שמואלוף, סבור כי הספר כתוב בכישרון רב, אך לטעמו, קנז ביקש להקיף קשת רחבה של נושאים ואין זה ברור אם ניתן להקיף את כל החוויות בספר אחד. לדעתו, על הסופר להתמקד בעולם אותו הוא מכיר - מעמד הביניים המבוסס הציוני-אשכנזי, ואל לו לנסות להתמחות בכל העולמות החברתיים בישראל. הוא מסכם את ביקורתו בהכנסת משנתו כפעיל חברתי-ספרותי, "אנו זקוקים לספרות שתגדיל את הגבולות, שתאשים ולא תפחד לקרוע אמיתות.".[16]
יוסף אורן טוען שרמתם של הסיפורים אינה אחידה וכי את הסיפורים "בשר פרא, בשר זר", "המסיבה" ו"הצגה יומית" הייתה צריכה ההוצאה לאור להחזיר לסופר כדי שימקד ויבשיל אותם לפרסום. אורן טוען שסיפורי "הסדרה הביוגרפית" של קנז וסיפורי "הסדרה הרעיונית" שלו, משלימים זה את זה: "בשתי הסדרות הוא חותר לאותה מסקנה רעיונית–קיומית, המעידה על הזיקה האמיצה של יצירתו לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית: עלינו לגלות הבנה למגבלות האנושיות שלנו ולהטות חסד לאומללים שכוחם תש בהתמודדות עם גזרות הקיום המעיקות על כולנו.".[7]

עטיפת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעטיפת הספר מופיע פרט מתוך ציור של מיכל גולדמן,[21] מ-1991: "חצר בתל אביב".

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר תורגם לצרפתית ב-2011 על ידי רוזי פנחס-דלפואש ויצא לאור בהוצאת Actes Sud, תחת השם "Chair Sauvage" (בשר זר).[22] (בצרפתית)
הספר תורגם לאיטלקית ב-2011 על ידי אלנה לוונטל ויצא לאור בהוצאת Giuntina, תחת השם "Appartamento con ingresso nel cortile".[23] (באיטלקית)
הספר תורגם לגרמנית ב-2011 על ידי ברברה לינר (Barbara Linner) ויצא לאור בהוצאת Luchterhand.[24]

עיבודים לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-2012 יצא הסרט הקצר "התיק השחור" המבוסס על הסיפור בשם זה. ביים עמרי לוי.[25]
  • ב-2012 יצא הסרט הקצר "דירה עם כניסה בחצר" המבוסס על הסיפור בשם זה. ביים עמרי שנהר.[26]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן ורד, מופע האימים של קנז, Time Out תל אביב, גל׳ 308–309 (25 בספטמבר עד 8 באוקטובר 2008), עמ׳ 279.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: דירה עם כניסה בחצר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירה עם כניסה בחצר, באתר הוצאת עם עובד
  2. ^ דירה עם כניסה בחצר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
  3. ^ 1 2 3 נעמה צאל, אי אפשר להיכנס ואי אפשר לצאת, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2008
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 אהוד בן עזר, ‏קובץ מדהים ביופיו, על "דירה עם כניסה בחצר" מאת יהושע קנז., "חדשות בן עזר" 374, 1 בספטמבר 2008
  5. ^ אהוד בן עזר, יליד פתח תקוה שהיא המושבה המתוארת בסיפורין של קנז, משער כי "מדובר באיזור שבין קצה רחוב הרצל, שבו גרה משפחתו של יהושע ושבסמוך ניצב עד היום בית-הכנסת של סבו הרב הלר – והלאה מזרחה מעבר לרחוב של עין גנים בואכה הכפר הערבי פג'ה.". ראו הערת שוליים בפסקת הביקורת על הסיפור
  6. ^ 1 2 3 אריק גלסנר, ביקורת על "דירה עם כניסה בחצר", של יהושע קנז, בהוצאת "עם עובד", באתר "מבקר חופשי", 21 בספטמבר 2008
  7. ^ 1 2 3 4 יוסף אורן, דירה עם כניסה בחצר, באתר פרויקט בן יהודה, 2009
  8. ^ יהושע קנז, עמרם, באתר ynet, 6 באפריל 2007
  9. ^ על פי אהוד בן עזר, אביו של יהושע קנז, צבי הרמן גלס, ראו הערת שוליים מס' 4
  10. ^ הסיפור ניתן לקריאה בתוך קריאת כבוד - ארגון ופרט, משפט וכבוד, עמ' 106-99
  11. ^ יצחק מלר, חדרים ממוספרים – אושפיזין או כלואים, באתר "סלונה", 9 באוקטובר 2022
  12. ^ יהושע קנז, חדר מספר 10, באתר ynet, 18 באפריל 2006
  13. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד דנה בלאנדר, שנה למותו של יהושע קנז: "מה הולך פה!" צעק, "כמה זמן זה עוד יימשך?", באתר הארץ, 26 בספטמבר 2021
  14. ^ רן יגיל, אֲחֵרּות והומו־ארוטיות במדינת הצבא המתהווה, עתון 77, גיליון 415, אוקטובר-נובמבר 2020, עמ' 8–12
  15. ^ התיק השחור / יהושע קנז, באתר כפר הנוער אלוני יצחק
  16. ^ 1 2 3 4 5 דורון קורן, מתי שמואלוף, מרגש או מייבש, באתר ynet, 12 בספטמבר 2008
  17. ^ אתר למנויים בלבד נעמי שני, על סיפורו של יהושע קנז "התיק השחור", באתר הארץ, 26 בספטמבר 2021
  18. ^ יפתח אשכנזי, האור וההפקר, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2008
  19. ^ 1 2 עמרי הרצוג, מסתורין באור הבוהק, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2008
  20. ^ יוני ליבנה, יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר, באתר "מיטת סדום – יוני ליבנה", פורסם בידיעות אחרונות, 12 בספטמבר 2008, נדפס גם בתוך: יופיים של המנוצחים : ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז / חן שטרס וקרן דותן, עורכות (תל אביב: עם עובד, תשע״ז 2016), עמ׳ 130־131
  21. ^ מיכל גולדמן, במרכז המידע לאמנות ישראלית
  22. ^ Chair Sauvage, הוצאת הספרים Actes Sud
  23. ^ Appartamento con ingresso nel cortile, הוצאת הספרים Giuntina
  24. ^ Apartment with Garden Entrance & Other Stories, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
  25. ^ "התיק השחור", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  26. ^ "דירה עם כניסה בחצר", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דירה_עם_כניסה_בחצר&oldid=38701333"