ס. יזהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ס. יזהר (ח"כ)
S Yizhar.jpg
תאריך לידה 27 בספטמבר 1916
תאריך פטירה 21 באוגוסט 2006 (בגיל 89)
כנסות 16
סיעה מפא"י, רפ"י

ס. יזהר או יזהר סמילַנסקי (27 בספטמבר 1916 - 21 באוגוסט 2006) היה סופר עברי בולט, חבר כנסת וחתן פרס ישראל לספרות יפה וחתן פרס א.מ.ת לספרות.

את שם העט ס. יזהר נתן לו המשורר והעורך יצחק למדן כשפרסם את סיפורו הראשון של יזהר, "אפרים חוזר לאספסת", בכתב העת "גליונות" בשנת 1938, ומאז חתם יזהר על יצירותיו בשם העט הזה. נהוג לזהותו כחלק מסופרי דור תש"ח, אם כי הוא עצמו התנגד לזיהוי זה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יזהר נולד ברחובות למשפחה של סופרים: הוא בנו של זאב סמילנסקי (ז"ס) מראשי "הפועל הצעיר". דוד-אביו היה הסופר המפורסם משה סמילנסקי ועוד נמנים עם משפחת הסופרים סמילנסקי גם מאיר-סיקו ודוד.

יזהר סיים לימודי הוראה באוניברסיטה העברית, והיה מורה ביבנאל, בכפר הנוער בן שמן, בחולדה וברחובות. במלחמת השחרור לחם כקצין מודיעין בחטיבת גבעתי. לימים המשיך את לימודיו באוניברסיטה עד לתואר השלישי, ושימש כפרופסור לחינוך באוניברסיטת תל אביב וכמרצה במכללת לוינסקי לחינוך עד פרישתו.

יזהר היה חבר הכנסת מטעם מפא"י החל מהכנסת הראשונה. הוא נבחר כסופר צעיר ומבטיח, נגד הסופרים הצעירים של מפ"ם ושל "אחדות העבודה - פועלי ציון". לימים היה ממייסדי רפ"י, והתפרסם בעיקר בפעילותו למען חוקי שמירת הטבע. ס. יזהר כיהן בכנסת בין השנים 19491967, למעט הפסקה של כשנה ורבע בראשית ימי הכנסת השלישית, שאליה נכנס רק בסוף שנת 1956. הוא היה חבר בוועדת החינוך, התרבות והספורט, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת חוקה חוק ומשפט.

בכהונתו בכנסת עסק בנושאים הנוגעים לחינוך ולתרבות. למרות חברותו במפלגה השלטת לא היסס יזהר להביע ביקורת מסוימת על הטיפול של רשויות המדינה בנושא החינוך ועל ההזנחה של הדור הצעיר שכבר סיים את חוק לימודיו. בנאום שנשא במליאת הכנסת בדיון על תקציב משרד החינוך של שנת 1961 העביר ביקורת קשה על התנהלותו והתנהגותו של הדור הצעיר שזכה על ידו לתואר "דור האספרסו". לטענת יזהר, המדובר בדור "המבקש לו חוויית-מעט ובלבד שתהא חריפה, מהירה וזולה. ומונים כאן בנשימה אחת את תאוות המהירות, את ביטוי הזלזול, ה'סתם', ה'נמאס לנו', ומספרים מעשים ברדיפה אחר עינוגים של חטף חפוז, מקדירים עפעפיים של אובדן האמונה בכל אוטופיה שהיא, ועל הריצה 'להעביר את הזמן הפנוי', להתבדר, להשתעשע, ולהסתלק מנטילת אחריות, ולהשתמט מהליכה אנושית גדולה ומעפילה".‏[1]. ביולי 1964 הגיש את הצעת החוק ערכי טבע מוגנים, החוק התקבל בסוף שנת 1964.‏[2]

בשנת 1959 הוענק ליזהר פרס ישראל, והוא בן 43 בלבד, מצעירי הזוכים בפרס. לצד כתיבתו הספרותית, כתב כתיבה פובליציסטית עשירה, ומאמריו עשו להם שם בעיקר בעת מלחמת לבנון ואחריה.

נפטר ב-2006 ונקבר בבית העלמין של מועצה אזורית גדרות.

יחסו לערכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסתו המרכזית של יזהר סמילנסקי היא שחינוך לערכים הוא בלתי אפשרי, הן מפני שטבעם של ערכים הוא להשתנות עם רוח הזמן ולהתמודד תמיד עם הדילמות שהעמידה המציאות המשתנה והן מפני שאי אפשר לכפות על אדם לחיות לאורו של ערך מסוים בניגוד לרצונו. נגד דבריו יצאו רבים ובהם רוב המורים בעד לימוד וחינוך לערכים. בשלושה מקרים יש לערכים מקום ריאלי בחינוך. אחד שלילי: כשסוגרים את "קרבן" החינוך וכופים עליו לבלוע בלי להתנגד, אלא שאז אין זה עוד חינוך. ושניים חיובים: אחד, כשמציעים אותם בעקיפין כמעט בשתיקה, והשני על ידי הסכמה שמחייבת את המסכים, לאחר שהמסכים בחר להיות מסכים יזהר מגיע למסקנה ש"לא צריך לחנך לערכים וגם אי אפשר"‏[3].

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי ספרות רבים מעריכים כי הפרוזה של יזהר היא בין ההישגים הגדולים ביותר של הפרוזה העברית החדשה[דרוש מקור]. הוא שאב גם מיצירתו של אורי ניסן גנסין, והשפעתו בולטת ביצירתו המוקדמת. יזהר שאב גם ממקורות אחרים, וביניהם גם מן המדעים הקשורים בארץ ישראל, כמו הגאולוגיה של ישראל, הגאומורפולוגיה שלה, אקלימה, ובעיקר עולם הצומח שלה. יש האומרים שהיחס בין האדם למרחב, בין איש הארץ לארץ ישראל, בין האמן והנוף, הוא הלוז של יצירתו הספרותית.

כתיבתו מתאפיינת בלשון מיוחדת במינה. בניסוחיו הארוכים הוא גורר את הקורא אל תוך זרם התודעה של גיבוריו, ומשמשים אצלו בערבוביה גבהות לשון וציטוטי רחוב. יזהר החל לפרסם את יצירותיו בסוף שנות השלושים. פרסם מספר נובלות ובהן "אפרים חוזר לאספסת", "בפאתי נגב", "החורשה בגבעה", "לילה בלי יריות", "מסע אל גדות הערב", "שיירה של חצות", השבוי, חרבת חיזעה, וכן כמה קובצי סיפורים קצרים.

בסוף שנות החמישים, הופיעה יצירת הענק שלו "ימי צקלג" – יצירה בת שני כרכים ובהם למעלה מאלף עמודים, המספרת על מחלקה של חיילים במלחמת העצמאות הנערכת לקרב, ותיאור סיפור חייהם האישיים וכל המתרחש בלבם: אהבותיהם, פחדיהם ומצוקותיהם. יצירה זו שינתה לחלוטין את נוף הפרוזה העברית מחד, ואת "ספרות המלחמה" העברית מאידך.

על חייו ועל יצירתו של יזהר מוטל צל כבד: מותם של שני אנשים קרובים: אחיו, ישראל, וחברו האהוב מכולם, יחיעם ויץ. ישראל סמילנסקי, האח, נהרג בהתנגשות אופנועו ברכבת בחורף של שנת 1942. רק באיחור של כעשרים שנה, בשנת 1963, נעשה ניסיון ההתמודדות הממשי של ס. יזהר "עם מה שממתין בתחתית הלב ימים כה רבים", מות האח, בנובלה "סיפור שלא התחיל" שנכללה בקובץ הסיפורים האחרון שנדפס לפני שתיקתו הגדולה – "סיפורי מישור". דמות האח הופיעה עוד קודם לכן בסיפור "ערימת הדשן" שנדפס גם הוא באותו קובץ, והיא חוזרת ומופיעה גם בספריו המאוחרים כמו "מקדמות" או "צלהבים" ובסיפורים נוספים כמו "סעודה בפלוג'ה" בקובץ "צדדיים". מלבד סיפורים אלה, שבהם ההתייחסות הביוגרפית גלויה לגמרי, חוזרת ומופיעה דמות האח-האב הבוגר, איש המעשה הגברי, האקסטרוברט המובהק, כניגודו של האח הצעיר, הרך והמופנם, במיוחד בסיפוריו המוקדמים של ס. יזהר שנכללו בקובץ "החורשה בגבעה".
יחיעם ויץ, בן דודו של יזהר וחברו הטוב מילדות (אמו של יזהר, מרים לבית ויץ, הייתה אחותו של יוסף ויץ, אביו של יחיעם), נהרג בפעולת הפלמ"ח בגשר א-זיב (אכזיב) ב"ליל הגשרים" ביוני 1946. עוד קודם למותו של יחיעם כתב עליו יזהר מעין סיפור הומוריסטי בשם "הדוד יחיאל צד גנבים" שנכלל בקובץ סיפוריו לילדים "שישה סיפורי קיץ". כמעט מיד לאחר מות יחיעם הופיע סיפורו של יזהר, שלא כונס מאז, "דרך גשומה", ובשנת 1948 הופיע הקובץ "מכתבי יחיעם ויץ" בעריכת יזהר. הדמות של הרע האהוב חוזרת ומופיעה מאז בשורה ארוכה של סיפורים, כמעט לאורך חמישים שנה, ובסוגות שונות: מסיפור המלחמה "בטרם יציאה" (1948, נכלל בקובץ "ארבעה סיפורים"), בסיפור הילדים "טרזינות" (1959, נכלל בקובץ "ברגלים יחפות") ועד לספרו המאוחר "צלהבים" (1993), שבו חזר יזהר ועיצב במליאות אוהבת את דיוקנו של יחיעם בנעוריו.

יזהר כתב גם כמה סיפורי ילדים, ובהם התמודד עם נושאי ילדותו המובהקים, כגון "תפו ופוזה" על הפרדסנות הארצישראלית, "הכרכרה של הדוד משה", מעין זיכרון ילדות על דמותו של דוד אביו המפורסם משה סמילנסקי ועוד.

מראשית שנות השמונים פרסם מאמרים רבים שבהם נקט עמדה יונית וקרא לנסיגה מן השטחים ולהידברות עם אש"ף. כתיבתו עוררה לעתים התנגדות רבה בציבור הישראלי, שכן הציבה סימני שאלה בנוגע למיתוס הציוני ולמידת המוסריות של חיילי צה"ל. במיוחד עורר ויכוחים הסיפור חרבת חיזעה. מאמרים רבים נכתבו בעדו ומנגד נכתבו גם מאמרים רבים נגדו. בעקבות זאת קובצו יחדיו מאמרים אלו לספר.

הספר "מקדמות" יצא לאור לאחר למעלה משלושים שנות שתיקה ספרותית. ספרו האחרון, "גילוי אליהו", שעלילתו מתרחשת בזמן מלחמת יום כיפור, עורר גם הוא פולמוס בשעתו.

ספריו המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אצל הים : שלושה סיפורים, תל אביב: זמורה ביתן, 1996
  • גילוי אליהו : סיפור, תל אביב: זמורה ביתן, 1999
  • מַלְקוֹמִיָה יפהפייה: סיפור, תל אביב: זמורה ביתן, 1998
  • מקדמות : סיפור, תל אביב: זמורה ביתן, 1992
  • צדדיים : סיפורים, תל אביב: זמורה ביתן, 1996
  • צַלְהַבים : סיפור, תל אביב: זמורה ביתן, 1993

פרסים שזכה בהם על כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ את המונח "דור האספרסו" טבע לראשונה כבר בישיבת מפא"י בשנת 1960. תקוה ויינשטוקיזהר הגזים - או אמר את האמת: "דור האספרסו" - כולו חייב?, מעריב, 8 ביולי 1960
  2. ^ ס. יזהר, גם פרחי בר רוצים לחיות, דבר, 10 ביולי 1964
  3. ^ ראו גם הרצאת הפתיחה של כנס פורים שבו השתתפו 120 אמנים מהקיבוצים, שהתקיים בנתניה בשנת 1978, בניהול אהרון ברום מקיבוץ דביר ואוריאל זוהר, מקיבוץ תל יצחק
  4. ^ פרס למדן לספרות לסופר ס. יזהר, דבר, 24 בינואר 1960
  5. ^ פרס ברנר הוענק לס. יזהר, דבר, 26 בינואר 1959


הקודם:
ט. כרמי, פנחס שדה, נתן יונתן
פרס ביאליק לספרות יפה
1991
הבא:
גבריאל פרייל