זוגו הראשון, מלך אלבניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זוגו הראשון

זוגו הראשוןאלבנית: Zogu I, כתיב פונטי [ˈzɔɡu]; נולד בשם אהמט מוהטאר ביי זוגולי (Ahmet Muhtar Bej Zogolli) ובהמשך נקרא גם אהמט זוגו (Ahmet Zogu);‏ 8 באוקטובר 1895 - 9 באפריל 1961) היה פוליטיקאי אלבני שכיהן כראש ממשלת אלבניה, כנשיא אלבניה, ולבסוף כמלכהּ הראשון והיחיד של המדינה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהמט מוהטאר ביי זוגולי נולד בטירת בורגאייט בסמוך לעיירה בורל ב-1895. הוא היה בנו השני של מושל מחוז מאט, ג'מאל פאשה זוגולי. משפחתה של אמו, סאדייה טופטאני, טענה כי היא נצר לאחותו של סקנדרבג הגיבור הלאומי האלבני בן המאה ה-15. הוא למד בבית ספר גלאטסראיי באיסטנבול. עם מותו של אביו ב-1911, ירש אותו כמושל המחוז, אף שלא היה בנו הבכור, והוא בן 16 בלבד.

במהלך מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-1917 עבר להתגורר בווינה, ב-1918 עקר לרומא, ושב לאלבניה בשנה שלאחר מכן. עם שובו, החל לגלות מעורבות בפוליטיקה המקומית. הוא זכה לתמיכתן של משפחות האצולה מקומיות ושל הביים שחלשו על קרקעות רבות במהלך השלטון העות'מאני, לצד סוחרים, תעשיינים ואינטלקטואלים. מאז 1920 כיהן בשורה של תפקידים ציבוריים בכירים בהם מושל שקודרה (1921-1920), שר הפנים (1924-1921) ומפקד הצבא (1922-1921). ב-1922 שינה את שמו הטורקי זוגולי לזוגו (Zogu), שפירושו באלבנית "ציפור". ב-1923 נפצע במהלך נסיון התנקשות בחייו בפרלמנט האלבני. זוגו עצמו היה מעורב בהתנקשות באחד מיריביו הפוליטיים, אבני רוסטמי, ב-1924. בלחץ מפגינים מהשמאל עזב את המדינה, אך שב אליה בגיבוי כוחות יוגוסלביים ואנשי הצבא הלבן. לאחר שובו, מונה לראש הממשלה.

כנשיא אלבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בינואר 1925 בחרה האסיפה המכוננת של אלבניה בזוגו לנשיאה הראשון של המדינה, וב-1 בפברואר הוא נכנס לתפקידו. באותה העת היה המבנה הכלכלי-חברתי במדינה דומה למצב הנוהג בעת שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, כאשר הביים במדינה פועלים כפיאודלים. זוגו שאף להפוך את המדינה למודרנית יותר, בדומה למדינות אירופה. איטליה הייתה לבת בריתו העיקרית, ובתמורה נהנתה זו מהשפעה הולכת וגוברת על כלכלת המדינה. בנוסף, אסר על לבישת רעלות ויזם חוקים נגד התעללות בבעלי חיים.

כמלך אלבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1928 הכריז על עצמו זוגו כמלך האלבנים (Mbret i Shqiptarëve) וכפילדמרשל בצבא אלבניה. במקביל, הכריז על כינונה של מונרכיה חוקתית במבנה דומה למבנה הנוהג באיטליה באותה העת. אמו הוכתרה כ"מלכה האם" של אלבניה, וגם אחיו קיבלו תוארי אצולה. כן ניצל את ייחוסו המשפחתי כדי להכריז על עצמו כממשיכו של סקנדרבג.

כמלך, פעל זוגו הראשון לקידום מערכת החינוך ולבנייתו של צבא מודרני. ב-1929 ביטל חוקים אסלאמיים שהיו נהוגים במדינה והנהיג קודקס אזרחי דומה לזה של שווייץ. במהלך כהונתו ניצל מלא פחות מ-55 נסיונות התנקשות בחייו. באחד המקרים, שאירע בסמוך לבית האופרה של וינה ב-21 בפברואר 1931, ירה בעצמו לעבר המתנקשים מאקדח שנשא עמו. מחשש להרעלות, מינה את אמו לעמוד בראש צוות הטבחים.

משטרו של מוסוליני תמך בתחילה בזוגו הראשון, והיחסים בין המדינות היו הדוקים. המשבר הכלכלי הגדול בשנות ה-30 פגע קשות בכלכלת אלבניה, והיא הפכה תלויה במידה רבה באיטליה. אלבנים רבים עזבו את המדינה, ובמקביל הותר לאיטלקים רבים להתיישב במדינה. ב-1932, כשאלבניה לא הייתה מסוגלת לשלם את הריבית על הלוואות שנטלה, ניצלה זאת איטליה כדי להגביר את מעורבותה במדינה. היא דרשה לשלב איטלקים בפיקוד על הז'נדרמריה, לאחד מכסים בין המדינות, להעניק לאיטליה את כל הזכויות על הסוכר הגדל באלבניה ועל שירותי הטלגרף והחשמל, ולחייב לימוד איטלקית בבתי הספר. זוגו הראשון התנגד נחרצות לדרישותיה של איטליה, ובתגובה גירש מהמדינה את היועצים הצבאיים האיטלקיים והלאים בתי ספר קתוליים בניהול איטלקי. כדי להתמודד עם הקשיים הכלכליים, קיצץ 30% מתקציב המדינה. כתחליף לקשר עם איטליה ניסה לחזק את קשריו עם צרפת, גרמניה ומדינות הבלקן, אך ללא הצלחה.

ב-7 באפריל 1939 פלשה איטליה לאלבניה, וכבשה אותה כמעט ללא התנגדות מצד הצבא האלבני החלש. זוגו הראשון ובני משפחתו נמלטו מהמדינה עוד בטרם הספיקו החיילים האיטלקים להגיע לארמונו, ובכך הגיע שלטונו לקצו. מוסוליני הכריז על אלבניה כמדינת חסות איטלקית ששליטהּ הוא המלך ויטוריו אמנואלה השלישי.

הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת המלוכה מצאה מקלט באנגליה. בתחילה התגוררה במלון ריץ בלונדון, וב-1941 עקרה לפרמור בבקינגהאמשייר. גם לאחר תום השלטון האיטלקי באלבניה, במהלך מלחמת העולם השנייה, לא שב זוגו הראשון לארצו, שכן הקומוניסטים בהנהגתו של אנוור הוג'ה, שתפסו את השלטון במדינה, התנגדו לכך. ב-1946 עזבו זוגו הראשון ומשפחתו את אנגליה, ועברו להתגורר במצרים, בהזמנתו של המלך פארוק הראשון. ב-1955, שלוש שנים לאחר הדחתו של פארוק הראשון במהפכת הקצינים החופשיים, עזבה המשפחה לצרפת. ב-1961 מת זוגו הראשון בבית חולים בפריז.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוגו הראשון התארס ב-1922 עם בתו של שפצ'ט ביי ורלאצי, שכיהן כראש ממשלת אלבניה לפניו, אך הוא ביטל את האירוסין זמן קצר לאחר שהכתיר עצמו למלך. לפי המסורת המקובלת באלבניה באותה העת, ביטול האירוסין הקנה לורלאצי את הזכות להרגו כנקמת דם. ב-1938 נישא לג'ראלדין אפוני דה נג'אפוני, בת אצולה הונגרית-אמריקאית. שנה אחר כך נולד בנם היחיד, לקה.

המלכה ג'ראלדין שבה לאלבניה רק ב-2002, ומתה בטירנה חודשים ספורים אחר כך. לקה, שנולד יומיים לפני הפלישה האיטלקית לאלבניה, שב לביקור במולדתו ב-1993, זמן קצר לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי. הוא נשא עמו דרכון שהנפיק בעצמו כ"שליט בגלות", ובו נכתב כי מקצועו הוא "מלך". ב-1997 שב בשנית, לקראת משאל עם שנערך סביב השאלה האם להחזיר את המשטר המלוכני למדינה. ההצעה נדחתה ברוב של שני שלישים מהבוחרים, ולקה טען כי התוצאות זויפו. בעקבות עימותים אלימים שהתקיימו במדינה ונסובו סביב האשמותיו, הוא עזב אותה, ונדון שלא בפניו ל-3 שנות מאסר באשמת הסתה. ב-2002 קיבל חנינה ושב לאלבניה. ב-2006 הכריז כי אין לו עוד שאיפות פוליטיות. הוא נפטר בשנת 2011 בטירנה.