בוכנוואלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בוכנוואלדגרמנית: KZ Buchenwald, Konzentrationslager Buchenwald) היה מחנה ריכוז בגרמניה הנאצית, מהגדולים בגרמניה, אליו היו מסונפים כ־138 מחנות משנה. מחנה בוכנוואלד פעל החל בשנת 1937, ועד שחרורו בידי צבא ארצות הברית ב-11 באפריל 1945. בתקופה זו עברו בו כ-250,000 בני אדם. ההערכה היא כי בבוכנוואלד נרצחו כ-65,000 בני אדם, כולל האסירים שנרצחו בצעדות מוות עם ההודעה על התקרבות כוחות הברית, מעט לפני שחרור המחנה, ומבלי למנות את האסירים שנשלחו מבוכנוואלד למחנות ההשמדה ולמתקני תוכנית "T4" (מבצע אותנסיה), בטירת זוננשטיין ובאתרים אחרים‏[1].

מיקום ושם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה בוכנוואלד היה ממוקם במורד הצפוני של הר אטר (Ettersberg), כשמונה ק"מ צפונית לויימר וכחמישה עשר ק"מ צפונית מזרחית לארפורט, במדינת תורינגיה, בגרמניה. במקור נקבע שם מחנה הריכוז כמחנה הריכוז אטרסברג (Konzentrationslager Ettersberg), על שם ההר שעליו נבנה. בוועדת התרבות התורינגית של המפלגה הנאצית, ששכנה בויימאר, הייתה התנגדות רבה לשם "מחנה הריכוז אטרסברג" עקב העובדה ששם ההר קשור בגורמים תרבותיים גרמניים חשובים - הקיסרית אנה אמליה בילתה את חודשי הקיץ בטירת אטרסבורג שבמקום, והמשורר הגרמני המפורסם יוהאן וולפגנג פון גתה, בן המאה ה-19 היה קשור במיוחד ליער; שם נהג לטייל, ובאותה טירה עסק גתה בהפקת המחזה איפיגניה בטאוריס שאותו כתב. ועדת התרבות של הגאו שישבה בגאו פורום (מוסד שלטוני) בויימאר, התנגדה לשימוש בשם זה, עקב הזיהוי עם הערכים התרבותיים הקשורים בשם זה, הוחלט על שינוי שם המחנה ל"מחנה הריכוז בוכנוואלד" (Konzentrationslager Buchenwald) שהיה שם פחות מוכר למקום שהיה קיים עוד מלפני כן.‏[2].

רקע והקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער מחנה בוכנוואלד עם הקמתו. אגפי המבנה טרם הושלמו; בצד השמאלי ניתן לראות קבוצת אסירים בעבודה.

מחנות ריכוז ראשונים הוקמו בידי השלטון הנאצי עם עלייתו לשלטון ב-1933. המחנות הראשונים, שהוקמו בגרמניה עד 1936, היו מחנות קטנים (פרט למחנה הריכוז דכאו (Dachau) שהוקם כבר בשנת 1933), ובהם רק כמה מאות אסירים. ב-1936 הוחלט על שינוי המדיניות: המחנות הקטנים פורקו ובמקומם הוקמו מחנות גדולים יותר. ב-1936 הוקם מחנה זקסנהאוזן (Sachsenhausen), ב-1938מאוטהאוזן (Mauthausen) ופלוסנבירג (Flossenbürg), וב-1939 הוקם מחנה ראוונסבריק (Ravensbrück). לאחר תחילת המלחמה הוקמו מחנות נוספים במדינות שנכבשו על ידי גרמניה‏‏‏[3].

מחנה הריכוז בוכנוולד הוא המחנה הגדול השלישי שנבנה על אדמת גרמניה (אחרי דכאו וזקסנהאוזן). ב-3 ביוני 1936 הציע תיאודור אייקה, מפקד מחנות הריכוז, להעביר את אסירי מחנות הריכוז ליכטנבורג[4] וזקסנבורג‏‏‏[5] למחנה חדש, שייבנה בצלע הר האטר‏‏‏[6].

המחנה הוקם ב־16 ביולי 1937, כשהועברה אליו קבוצה בת 149 אסירים, רובם "פליליים" ומיעוטם מדיניים‏‏‏[7]. בשבועות הבאים פירקו רשויות האס אס את מחנות הריכוז זקסנבורג וליכטנבורג, והעבירו את האסירים לבוכנוואלד. בין האסירים שהועברו היו חברי מחתרת, עדי יהוה, פושעים פליליים מורשעים, והומוסקסואלים. האסירים הראשונים הועסקו בעבודות התשתית למחנה. כמפקד המחנה מונה קארל קוך, שלפני כן פיקד על מחנה זקסנהאוזן‏‏‏[8]. בסוף אותה שנה מנה המחנה 2,561 אסירים, ועד אותו תאריך מתו במחנה 43 אסירים. ב-28 ביולי 1937 הוסב שמו של המחנה מ"מחנה הריכוז אטרסברג" (K.L. Ettersberg) ל"מחנה הריכוז בוכנוואלד" (K.L. Buchenwald)‏‏‏[9].

אסירים במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב שנותיו של מחנה הריכוז הייתה אוכלוסייתו מורכבת בעיקר מגברים. נשים הובאו למחנה רק ב-16 ביולי 1943 כעובדות בבית הזונות. בימים הראשונים היו בבוכנוואלד בעיקר אסירים "פליליים" (הכוונה היא לאסירים פליליים לכאורה, שכן, לא בהכרח שפשעו כלל) ,ואולם בשבועות שלאחר מכן הובאו לשם אסירים פוליטיים רבים. באפריל 1938 נערך בגרמניה מבצע מאסרים נרחב כנגד משתמטי עבודה, חסרי בית, שיכורים, מהגרים‏‏ ועוד. בכלל מאסרים אלה נכלאו גם מי שהיו להם גם עברות קלות ומינהליות, כמו עברות חנייה, אי תשלום קנסות, ועוד‏‏‏[10]. יותר מאלף יהודים שוכנו בדיר ובשלד מבנה המטבח שהלך ונבנה, ללא מיטות, כיסאות ושולחנות. מחוץ למחנה זה בנו אנשי האס אס גן חיות‏‏‏[11].

במהלך הקיץ של 1938 גורשו למחנה עוד כ-2,400 יהודים מאוסטריה; חלקם גורשו מווינה לאחר סיפוחה לגרמניה, האנשלוס, שאירע במרץ אותה שנה. הם גורשו בתחילה לדכאו, ומשם הועברו לבוכנוואלד‏‏. לאחר ליל הבדולח גורשו 9,845 יהודים לבוכנוואלד, שם שוכנו בתנאים קשים מאד, ועונו. כ-250 מהם מתו בשל ההתעללויות והתנאים. חלק גדול מהאסירים היהודיים שוחררו במהלך השנה, לאחר שהובטח שיהגרו מגרמניה, ואולם בסוף אותה שנה שהו במחנה 11,028 אסירים. באותה שנה נרשמו 771 מקרי מוות במחנה, מתוכם 408 יהודים.‏[12].

שנות המלחמה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האורווה בבוכנוואלד, בה נרצחו שבויי מלחמה רוסיים. מתוך אוסף התמונות של אתר הזיכרון של בוכנוואלד.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועברו למחנה 8,500 איש, בהם כ-700 מצ'כוסלובקיה, מאות צוענים (ראו בהמשך) מאוסטריה, למעלה מ-2,200 מפולין, וכ-1,000 יהודים נוספים מווינה. באזור שהיה מגרש המסדרים של המחנה (ראו להלן) הוקם מחנה אוהלים, ובו נדחסו 3,000 יהודים ופולנים. באזור זה היו התנאים גרועים במיוחד, שכן האסירים בו הורעבו, עונו והוזנחו. (על מבנה המחנה ראו להלן). תנאי הצפיפות הקשים הביאו לפרוץ מגפות, כמו טיפוס ודיזנטריה, והדבר הכריח את שלטונות המחנה לסגור את המחנה הקטן ב-1940. עד אז מתו כמחצית מיושביו‏[13]. מעבר ליהודים ופולנים שגורשו למחנה, היה המקום גם מחנה מאסר לפקידים הולנדים שנעצרו עם כיבוש ארצם, ומאוחר יותר הובאו לשם גם פקידים ופוליטיקאים צרפתיים‏[14].

עם תחילת המערכה מול ברית המועצות, הובאו למחנה גם שבויי מלחמה סוביטיים; חלקם נורו באורוות המחנה מיד עם הגיעם למחנה, ואילו אחרים נכלאו במחנה מיוחד לשבויי מלחמה שנבנה בסמוך, שם הוחזקו בתנאים קשים‏‏‏[15].

קבוצות האסירים בבוכנוואלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר ליהודים ואסירים פוליטיים, הובאו לבוכנוואלד במשך שנות המלחמה אסירים ממקומות רבים ומקבוצות רבות ושונות, בהם עדי יהוה, הומוסקסואלים, "אנטי סוציאלים" (חסרי בית, משתמטי עבודה), משתמטים וסרבני גיוס לצבא הגרמני, שבויי מלחמה ממדינות שונות, לוחמי מחתרת, עובדי כפייה שהובאו מכל רחבי אירופה, ופקידי ממשלה ממדינות שנכבשו על ידי הגרמנים; בין המפורסמים שבהם היו אדואר דאלאדיה, ראש ממשלת צרפת בתחילת המלחמה, פול ריינו, ראש הממשלה האחרון בצרפת לפני עליית משטר וישי, ולאון בלום, מראשי ממשלת צרפת לפני המלחמות. בלום היה במחנה עד סוף המלחמה. קבוצה נוספת שהובאה לבוכנוואלד הייתה בני רומה (צוענים). כבר עם פתיחת המחנה גורשו אליו מאות מבני הרומא, שהוחזקו במחנה בתנאים קשים וסבלו עינויים והשפלות; רבים מהם מתו בתקופה זו‏‏‏[16]. בעת שחרור המחנה נמצאו בו אסירים מ-51 מדינות ולאומים, החל בשבויי מלחמה מארצות הברית, קנדה ובריטניה, עבור באסירים מכל מדינות אירופה, אסירים ממצרים ואף ממונגוליה, וכלה ביהודים וצוענים‏‏‏[17].

היחס לקבוצות השונות היה שונה. יהודים וצוענים הוחזקו בתנאים קשים מאד, וסבלו מהתעללויות. שבויי המלחמה הסובייטים הוצאו להורג בירייה בעורף לעתים קרובות מיד לאחר הגיעם למחנה; לעתים קרובות כלל לא נרשמו ברישומי המחנה‏‏‏[18]. אחוז התמותה בין אסירי המחנה הגרמניים היה 3.6% ב-1941, ו-5% ב-1942; לעומתם, 15.7% מבין אסירי המחנה הפולנים מתו ב-1941, ואחוז דומה ב-1942. האסירים היהודיים סבלו הרבה יותר, ועל פי רישומי המחנה מתו ב-1941 כרבע מהם, וב-1942 הגיע אחוז האסירים היהודיים שמתו ליותר מ-38%‏. אחוז התמותה אינו כולל אסירים שנשלחו להשמדה במחנות אחרים‏[19] לעתים קרובות שלח האס אס אסירים שהיו חלשים מכדי לעבוד למחנות אושוויץ ומאוטהאוזן ושם נרצחו. אחרים נרצחו בבוכנוואלד, בזריקות רעל‏ וזריקות אוויר‏[20]. בין קבוצות האסירים השונות הייתה היירארכיה, ומעמדם הוא שקבע את סיכוייהם לשרוד. כבמחנות אחרים, היו אסירים שמונו על ידי האס אס לתפקידי ניהול פנימיים במחנה: בראש האסירים עמד זקן המחנה (Lagerälteste) שהיה אחראי לסדר בצריפי האסירים; בכל צריף, בלוק, היה אסיר אחראי, זקן הבלוק (Blockälteste). על כל קבוצת עבודה היה אחראי קאפו, ותחתיו עבדו מנהלי עבודה. חלק מן האסירים המיוחסים יותר עבדו במערכת המינהל של המחנה, וכך היו יכולים להשפיע על עניינים רבים במחנה, עד כדי חיים ומוות. גם בבוכנוואלד סומנו האסירים באמצעות משולשים צבעוניים, שנתפרו על המעילים והמכנסיים: משולש אדום סימן אסיר פוליטי, ומשולש ירוק סימן אסיר פלילי. משולש שחור היה סמל לאסיר "א-סוציאלי" (כזה שסירב לעבוד, וכדומה) ומשולש צהוב סימן אסיר יהודי. על המשולש של מתנגדים פוליטיים (אדום) שלא מגיעים מגרמניה הוספה אות המייצגת את שם המדינה ממנה הם מגיעים.‏[21].

למרות ההבדלים בהתייחסות לקבוצות השונות, היה היחס לאסירים בכלל קשה ואכזרי. תליית אסירים שנחשדו בחבלה או בניסיונות בריחה מהמחנה, חשדות אמיתיים או מדומים, הייתה עניין יום-יומי במחנה. בשנים הראשונות לא ראה האס אס ערך בעבודת האסירים: הם הועסקו בעבודות שונות, כגון כריתת עצים, בניית חלקי המחנה השונים, ובפרט עבודה במחצבה שהייתה בסמוך, ואולם מטרת העבודה הייתה בעיקר "שחיקת" האסירים, והמתתם על ידי הבאתם לאפיסת כוחות. אסירים נרתמו לעגלות משא ולמכבשים, כדי לשחוק את כוחם עד מוות; ניסיון בריחה הביא לכליאה ב"בונקר" (ראו להלן). ניצול האסירים לעבודת כפייה לטובת המאמץ המלחמתי החל רק בסוף 1942‏‏‏[22].

נשים בבוכנוואלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן רשמי היה מחנה הריכוז בוכנוואלד מחנה עבודה לגברים. יחד עם זאת, היו במחנה נשים שהוכרחו לשמש כזונות בבית בושת שהיה במחנה. בית הבושת הופעל לאחר ביקורו של היינריך הימלר בבוכנוואלד במרס 1943. הימלר מתח ביקורת על היעדרו של בית בושת לשימוש האסירים במחנה, והורה על הקמת בורדל "כאמצעי להמרצת העבודה והגדלת התועלת". ב-16 ביולי 1943 הביא האס אס 16 אסירות ממחנה הריכוז ראוונסבריק, בגילאים שבין 20 ל-30, ושיכן אותן ב"מבנה המיוחד" (Sonderbau). על פי הוראת האס אס היה על הנשים "לסייע" בממוצע לכחמישה גברים ביום. עבור יהודים, בני רומה, ורוסים היה השימוש בבית הזונות אסור.‏[23]

חוץ מהנשים ששימשו בזנות הועסקו נשים אחרות גם בתעשיית התחמושת. נשים אלה הועברו ממחנות המשנה של ראוונסבריק ב-1 בספטמבר 1944 למחנה בוכנוואלד.‏[24].

ילדים בבוכנוואלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הגדרתו של מחנה הריכוז בוכנוואלד כמחנה עבודה לגברים, נכלאו בו גם ילדים ונערים. בשנותיו הראשונות של המחנה היו מעט מאד ילדים - ב-30 באפריל 1942 נספרו במחנה 142 אסירים מתחת לגיל 20, 2% בלבד מכלל האסירים. ואולם, החל מ1943, ועם עליית הצורך הדוחק של גרמניה הנאצית בפועלי כפייה, הופסקה ההתחשבות בגיל. ב-30 בדצמבר 1944 נספרו במחנה 23,085 אסירים מתחת לגיל 20, שהיוו אז 37% מכלל האסירים. ביום השחרור היה שטפן ירשי צוויג (Stefan Jerzy Zweig) הילד הצעיר ביותר שנמצא במחנה, והוא כבן 3 בלבד. הוא כונה "הילד מבוכנוואלד" (Das Buchenwaldkind)‏[25].

מ-1943 והלאה: גידול המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למחנה הקטן, שנבנה מצפון למחנה האסירים ב-1944

החל מסוף 1942 החל מחנה בוכנוואלד לגדול מאד, משתי סיבות: ההחלטה להעסיק אסירים בעבודת כפייה, וכן פינוי האסירים ממחנות במזרח, בשל התקדמות הצבא האדום[26].
בשנים הראשונות הועסקו האסירים בעיקר בעבודת פרך במחצבה, ביערות ובבנייה, עבודה שמטרתה העיקרית הייתה שבירת ושחיקת האסירים, עד מותם. ואולם, עם התמשכות המלחמה, הגיעו ראשי האס אס למסקנה שניתן לנצל את מספרם העצום של האסירים שהיו במחנות הריכוז הנאציים, למען מאמץ המלחמה. ב-1942 הקים היינריך הימלר, ראש האס אס, את המשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס (SS Wirtschafts Verwaltungshauptamt); מחנות הריכוז וההשמדה הוכפפו למרותו של משרד זה, שמחד ניהל את ניצול הנרצחים, ומאידך סיפק לאס אס אסירים לעבודות כפייה‏‏‏[27].

בוכנוואלד היה אחד המוקדים החשובים לעבודת הכפייה. החל מסוף 1942 הוחל בהקמת מפעלי חימוש גדולים, שבהם הועסקו רבבות אסירים; במקביל הוקמו מחנות משנה בסביבות המחנה. מספר האסירים בבוכנוואלד הלך וגדל, כדי לספק את צרכי האס אס, והגיע לשיא של 112,000 איש בפברואר 1945. האסירים הועסקו בחברת DAW, מפעלי הציוד הגרמניים (Deutsche Ausrüstungs Werke), חברה שהייתה בבעלות האס אס הופעלה על ידיו, בבתי מלאכה שהיו במחנה, ובמחצבה. בפברואר 1942 הוקם המפעל הראשון, של חברת גוסטלוף, בעיר ויימאר; במרץ 1943 הוקם מפעל חימוש גדול ליד המחנה עצמו‏‏‏[28].

סביב בוכנוואלד היו 136 מחנות משנה (Unterkommandos) בכל תקופת פעולתו - המוכר מביניהם הינו מחנה הריכוז מיטלבאו דורה - כאשר המספר הגבוה ביותר של מחנות משנה שפעלו במקביל היה כ-76 בפברואר 1945.‏‏‏[29]. מחנה נוסף היה מחנה הריכוז אוהרדרוף שהיה מחנה הריכוז הראשון ששוחרר על ידי צבא ארצות הברית. המחנות היו פרוסים מדיסלדורף במערב ועד גבול הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה במזרח. המפעלים היו בשליטת האס אס, בניהול המדינה או שייכים לחברות פרטיות; רובם היו מפעלי חימוש, מחצבות אבן, ופרויקטים של בנייה. קציני אס אס נהגו לערוך סלקציות בין עובדי המחנות הללו לעתים קרובות, והאסירים החלשים מכדי להמשיך לעבוד נשלחו לברנבורג‏‏‏[30], שם הומתו בבית החולים המקומי, כחלק מתוכנית T4 - אותנסיה. אסירים אחרים הומתו על ידי רופאי אס אס בזריקות רעל[28].

1944 - 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקדמות הצבא האדום ממזרח הביאה לחיסולם של מחנות הריכוז וההשמדה שהיו בפולין. האסירים ששרדו את המחנות הוצעדו מערבה בצעדות מוות ונדחסו ברכבות. בוכנוואלד היה אחד היעדים העיקריים להעברת האסירים, והחל מ-1944 הועברו אליו אלפי יהודים מאושוויץ, כמו גם משלוחים של צוענים. בוכנוואלד הלך וגדל; מחנה העבודה לנשים בראוונסבריק סופח אליו באותה שנה. מאידך, מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שהיה אחד ממחנות הלוויין של בוכנוואלד גדל עד כדי כך שהפך למחנה עצמאי. חלק מן האסירים שהגיעו, בעיקר יהודים, שוכנו במחנה ארעי שנבנה מצפון למחנה, ונקרא "המחנה הקטן"; במחנה זה שוכנו האסירים ללא תנאים מינמליים, ברעב וללא מחסה, ומספר הנספים בו היה גדול. ב-1945 היה בוכנוואלד מחנה הריכוז הגדול ביותר בגרמניה, ובו כ-110,000 אסירים; סגל המחנה מנה כ-6,300 סוהרים ו-530 סוהרות‏[21].

אסירים מפורסמים שנכלאו בבוכנוואלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסירים בבוכנוואלד (צולם כמה ימים לאחר השחרור). האסיר השביעי משמאל בשורה השנייה מלמטה הוא אלי ויזל.

בין האסירים הרבים שנכלאו בבוכנוואלד‏[31]:

מבנה המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המחנה

במחנה היו שני חלקים עיקריים. חלקו הצפוני היה מחנה הריכוז, ובו שוכנו האסירים, וחלקו הדרומי היה מיועד למגורי האס אס, למוסכים ובתי מלאכה, למפעלי תעשייה, וכדומה. שני חלקי המחנה נבנו משני עבריו של שביל מן המאה ה-18 הנמצא במקום, המוביל לטירת אטרסברג, ממזרח למחנה‏‏‏[32].

מחנה הריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום מן האוויר של מחנה בוכנוואלד, תחילת שנות ה-40. הצילום נעשה מצפון: בחלקו המרכזי ניתן לראות את מחנה האסירים, ומעבר לטור השני והשלישי מימין נמצא מגרש המסדרים. רחוק יותר מימין, בחלק העליון של התמונה, נמצא מחנה האס אס.

ליד הכניסה למחנה עמדה תחנת רכבת, שהופעלה החל מ-1943. מסילת הרכבת נבנתה על ידי האסירים, ונועדו בתחילה להעברת חומרי גלם וציוד למפעלי התעשייה במקום. מאוחר יותר שימשה להבאת אסירים למחנה, במיוחד כאשר החל פינוי המחנות במזרח ועשרות אלפי אסירים הובאו לגרמניה‏‏‏[33]. שביל הכניסה למחנה נקרא בפי האסירים Carachoweg, "הדרך לעזאזל"; המילה Caracho היא במקורה ספרדית, והשם ניתן על ידי אסירים מספרד שנשבו במלחמת האזרחים ונכלאו בבוכנוואלד‏‏‏[34].

הכניסה למחנה הייתה דרך מבנה הכניסה, שנבנה ב-1937. זו הייתה הכניסה היחידה למחנה. אגפו המערבי של המבנה היה מיועד לקצין האס אס שפיקד על המחנה, ואילו האגף המזרחי נקרא בפי האסירים "הבונקר", ובו היו חדרי מעצר וחקירות, ובו עונו אסירים והוצאו להורג. השער עצמו היה עשוי מברזל יצוק, ובו היו קבועות המילים "Jedem das Seine"; מילים אלה הן קיצור של המשפט הלטיני "Suum cuique" - לכל אחד המגיע לו. בפרוסיה הופיעו מילים אלו על עיטור האבירות הגבוה ביותר, ומשמעותן הייתה "לכל אחד על פי מעלותיו"; בכניסה לבוכנוואלד הפכה משמעות זו למשמעות לעגנית וצינית: לכל אחד המגיע לו‏[35]. מעבר לשער היה מגרש המסדרים, שבו כונסו האסירים מדי בוקר וערב לספירה. המסדרים ארכו לעתים שעות רבות, על פי גחמותיהם של אנשי האס אס. במגרש המסדרים נערכו הוצאות להורג והלקאות פומביות; במגרש נקבעו אבנים ועליהן סימון המיקום שבו היה על האסירים מהקבוצות השונות שבמחנה לעמוד. לאחר המסדר יצאו האסירים לעבודה, לקול נגינתה של תזמורת המחנה‏[36].

המבנים שבהם שוכנו האסירים, הבלוקים, נבנו בטורים, שהיו מסודרים במעין חצי גורן מול מגרש המסדרים והשער. הבלוקים היו צריפי עץ ארוכים ונמוכים: אורכם היה 53 מטרים ורוחבם 8 מטרים. היו כ-30 בלוקים כאלה, ובכל אחד מהם שוכנו בין 180 ל-250 אסירים. 15 מבלוקים היו בעלי שתי קומות. אסיר שהובא למחנה הוכנס בתחילה למבנה נמוך שהיה ממוקם בפינה הצפון-מזרחית של המחנה. במבנה זה גולח שערם של האסירים והם עברו חיטוי ומקלחות. משם הועברו האסירים דרך מנהרה למחסן, בו נלקחו מהם בגדיהם, וניתנו להם מדי האסיר[37].

ממזרח למגרש המסדרים עמד מבנה הכבשן, הקרמטוריום, שהוקם ב-1940. עד אז נשלחו גוויות האסירים שמתו או נרצחו במחנה לשריפה בכבשן של העיר ויימאר הסמוכה. בכבשן נערכו גם הוצאות להורג. הכבשן הופעל בידי אסירים מן המחנה, שהתגוררו במבנה צמוד לכבשן. במרתף הכבשן היה אגף לפתולוגיה, שבו נבזזו גופות המומתים: שערות, שיני זהב, וכדומה. חלקי גופות וגופות שלמות, כמו גם עצמות ועור, שימשו כמוצגים רפואיים, כמזכרות ואף כחומר גלם למוצרים שונים.‏[38] סמוך למבנה הכבשן היה אתר מחנה האוהלים שהוקם בתחילת המלחמה. בשלב מאוחר יותר מוקמו בו בתי מלאכה. בצידו המערבי של מגרש המסדרים הוקמו מבנים ארעיים שבהם נכלאו היהודים שהובאו למחנה אחרי ליל הבדולח.

מבט ממגדל השמירה הדרום מערבי, לכיוון מזרח. בהמשך הגדר נראה מבנה השער, ומשמאל לו מגרש המסדרים. מעבר למגרש המסדרים נראה הקרמטוריום. סמוך למגדל, משמאל, נמצאת הקנטיה, ואחריה צריפי האסירים.

ממערב למגרש המסדרים הייתה קנטינה, מעין חנות שבה היו יכולים אסירים מסוימים, מועדפים, לרכוש מצרכים שונים שיוצרו במחנה או הובאו עבורם. במרתף הקנטינה היה בית מלאכה שבו יוצר סבון מבעלי חיים. מרתף זה שימש מאוחר יותר כבית מלאכה סודי עבור המחתרת במחנה (ראו להלן)‏[39].

שער המחנה, במבט החוצה

מצפון למחנה האסירים נבנה בסוף 1942 מחנה מאסר נוסף, שנקרא "המחנה הקטן". המחנה הופרד ממחנה האסירים בגדר תיל, ומטרתו המקורית הייתה להוות מחנה הסגר; נכלאו בו אנשים שהובאו מאזורי הכיבוש הגרמניים, על מנת שיהוו עובדי כפייה. הם הוחזקו בהסגר למשך כמה שבועות, ואז הועברו למחנות המשנה. בתחילת 1945 החלו להגיע לבוכנולד משלוחי ענק של אסירים ממחנות אושוויץ וגרוס-רוזן, כאשר אלה פונו עם התקדמות הצבא האדום. האסירים המפונים שוכנו בתנאים איומים במחנה הקטן, ללא אוכל, ללא תנאי הגיינה בסיסיים, ועם הגנה מינמלית מתנאי החורף הקשה. המחנה הקטן היה למעשה מחנה מוות בפני עצמו‏[40].

מחנה האסירים היה מוקף כולו בגדרות תיל, וגדר חיצונית בה זרם חשמל במתח 380 וולט. סביב הגדרות היו 23 מגדלי שמירה ודרך סיור, שבה סיירו תמיד שומרים, אנשי האס אס. שומרי המחנה היו, כבכל המחנות, אנשי טוטנקופפוורבנדה, יחידת גולגולת המת (SS-Totenkopfverbände)‏[41].

מחנה האס אס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה האס אס, היה מדרום למחנה האסירים. מבני האס אס היו בנויים במעין חצי גורן, שהייתה פתוחה לדרום, למגרש מסדרים. מחנה האס אס בבוכנוואלד כלל את בית המלאכה של האס אס, שבו יוצרו פריטים שונים עבור הארגון, וכן מחנה אימונים של יחידת גולגולת המת‏[42]. סביב מחנה האס אס היו כמה מפעלי תעשייה, שבהם הועבדו אסירי המחנה, וממערב למחנה זה הייתה מחצבה, שגם בה עבדו האסירים עבודת כפייה; העבודה במחצבה הייתה קשה ואכזרית במיוחד, ואסירים רבים נרצחו בה. בצפון המחנה הייתה אורווה שנבנתה עבור סוסיו של מפקד המחנה הראשון, קארל קוך; ב-1941 הוסבה האורווה לאתר הוצאה להורג, שבו נורו שבויי מלחמה סוביטיים‏[43].

ב-1944 הוקם באזור האס אס מיתחם מיוחד, שנועד לכליאת אסירים פוליטיים גרמניים חשובים. באוגוסט 1944 נרצח במתחם זה ארנסט תלמאן, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, שהיה כלוא במחנה כמה שנים‏[44].

ב-1938 הוקם בפקודת מפקד המחנה, קארל קוך, אזור מנוחה ושעשועים ממזרח למבנה השער. האזור נועד עבור אנשי האס אס ובני משפחותיהם ובמרכזו היה גן חיות. גן החיות היה סמוך לגדר מחנה האסירים, ואלו היו יכולים לראות את החיות שהיו בו: קופים ודובים. במקום היו גם כלובים לבזים, וכן מזרקת מים. בשלבים מאוחרים של המלחמה שימש גן החיות גם לכליאת אסירים; לאון בלום הוחזק במשך זמן מסוים בכלובי הבזים, עד שהועבר לדכאו[45].

אלון גתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באוקטובר 1944 נפטר האסיר אלברט קייזר, שהיה בעברו חבר הבונדסטאג מטעם המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD). הוא נפטר לאחר שנדבק בטיפוס במחנה האסירים. הוא הובא חולה לבלוק המבודד מספר 46, בו נערכו ניסויים בטיפוס מגפתי‏[46]. קבוצת אסירים, ביניהם ברונו אפיץ (Bruno Apitz) יצרו מפניו של קייזר המת מסכת מת מגבס, לפני שריפת גופתו[47]. עקב הלשנה נודע לאס אס על קיום מסיכת המת והם דרשו לקבלה. ברונו אפיץ לקח שבר עץ חרוך מאלון גתה שבשלב זה נפגע במתקפה האווירית של בעלות הברית, וחרט בו העתק של מסיכת המתים. המסיכה נועדה להיות לזכר 51,000 מתי בוכנוואלד‏[48]. תחריט העץ נקרא בפי אפיץ "הפנים האחרונות של בוכנוואלד" (Das letzte Gesicht von Buchenwald) והוא מוצג כיום במוזיאון ההיסטורי הגרמני בברלין. העתק גבס של תחריט העץ ניתן למצוא בתערוכה ההיסטורית הקבועה שבאתר הזיכרון בוכנוואלד.

כאשר פתחו הנאצים בבניית מחנה הריכוז בוכנוואלד, היה צורך ממשי לברא חלקי יער נרחבים. בשטח אזור ביתני המגורים שבמחנה הוסרו כל העצים פרט לעץ אלון זקן אחד (עצים נוספים היו בחלק האחורי של אזור מגורי האסירים ובאזור האס אס). על עץ האלון הזה סיפרו תושבי האזור שתחתיו נהג הסופר, המדען והוגה הדעות יוהאן וולפגנג פון גתה לפגוש את אהובתו לוטה (Lotte, ובשמה המלא Charlotte Kestner)‏[49]. בהערצתם לסופר הגדול הותירו הנאצים את העץ בשלמותו ואף את המבנה שבנו בתחומו (בניין המכבסה) בנו עם נישה מיוחדת סביב העץ כדי לא לגדוע אותו. חלק מהאסירים ראו בעצם קיומו של העץ בשטח מחנה האסירים מעין סמל לכך שהתרבות (המיוצגת על ידי אלון גתה) נמצאת בצד של האסירים, ולא בצד של האס אס. בשנת 1944, כאשר נגדע העץ עקב מתקפה אווירית של בעלות הברית, שימרו הנאצים את הגדם לזכרו של גתה‏[50].

מפקדי המחנה וזוועות בוכנוואלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קארל קוך, מפקד המחנה מ-1937 עד 1941

בשנים 1937 עד 1941 היה מפקד המחנה שטנדרטנפירר (קולונל) קארל קוך. קוך ואשתו, אילזה קוך, נודעו לשימצה בשל התנהגותם הסדיסטית כלפי האסירים. בין השאר הואשמה אילזה קוך בכך שנהגה להכין אהילים מעור של אסירים שנרצחו במחנה, וכן שנהגה לאסוף עור אדם שעליו כתובת קעקע, וכן ראשי אדם מצומקים. קוך הועבר לפיקוד על מחנה מיידנק בספטמבר 1941, אשתו עברה איתו והמשיכה במעשי הסאדיזם שלה גם במיידנק. אכזריותו ושחיתותו של קוך הייתה מוגזמת אפילו בסטנדרטים של האס אס, והוא הועמד לדין באוגוסט 1943 בגין מעילות, זיוף, איום על פקידים בכירים, ומה שכונה "פשעים אחרים", כנראה כינוי לרציחות שביצע מחוץ להוראותיו. אשתו חזרה לתפקיד מפקחת בבוכנוואלד. קוך הוצא להורג בתחילת אפריל 1945, כשבוע לפני שחרור המחנה; אשתו נידונה למאסר עולם לאחר המלחמה‏[51], והתאבדה בכלאה ב-1967.‏[52].

בינואר 1942 מונה אוברפירר (קולונל בכיר) הרמאן פיסטר כמפקד המחנה. הוא מילא תפקיד זה עד תום המלחמה, והיה אחראי לפינוי המחנה וצעדת המוות שהתלוותה אליו (ראו להלן). לאחר המלחמה נשפט ונגזר עליו גזר דין מוות, אך הוא מת בכלא לפני ביצוע גזר הדין‏[53].

ניסויים רפואיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למינויו של פיסטר למפקד המחנה בינואר 1942, הוחל בביצוע ניסויים רפואיים באסירים. הניסויים בוצעו בצריפים 44 ו-49 במחנה האסירים. הניסויים נועדו לבחון את השפעתם של חיסונים נגד מחלות מידבקות כמו טיפוס, כולרה ודיפתריה. ניסויים אלה הביאו למותם של מאות אסירים. ב1944 החל הרופא הדני קארל ורנט (Vaernet) בסדרת ניסויים שנועדו "להבריא" הומוסקסואלים מנטייתם, באמצעות השתלת הורמונים‏[54].

מחתרת והתנגדות בבוכנוואלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסירים הראשונים שהובאו לבוכנוואלד היו קומוניסטים, מאנשי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, בהם מנהיג המפלגה, ארנסט תלמאן. אסירים אלה הקימו בבוכנוואלד תאים ראשונים של מחתרת, כבר ב-1938. המחתרת שאפה להשפיע על הנעשה במחנה על ידי החדרת אנשיה לעמדות מפתח במחנה; תפקידים רבים ניתנו על ידי האס אס לאסירים. ואולם, בשנים הראשונות לקיום המחנה נמסרו תפקידים אלה לידי אסירים פליליים בלבד; לאחר מאבק ממושך בין האסירים הפוליטיים לאסירים הפליליים, הצליחו הראשונים להשתלט על כל עמדות המפתח שהיו בידי האסירים במחנה.

לאחר כיבושן של ארצות שונות בידי הגרמנים בשנים הראשונות של המלחמה, הובאו למחנה אסירים פוליטיים רבים: פקידים ואנשי ממשל, יחד עם חברי תנועות מחתרת בארצות הכבושות. אלה יצרו תאי מחתרת חדשים, על בסיס לאומי. ב-1943 הצליחו התנועות השונות ליצור "ועד בינלאומי מחתרתי" שאיגד את כל תאי המחתרת, וכלל גם יהודים. המחתרת עסקה בחבלה במפעלי התחמושת שהיו סמוכים למחנה, והתכוננה למרד חמוש על ידי הברחת נשק למחנה. כמו כן, הצליחו חברי המחתרת להאט ולשבש את פינוי המחנה (ראו להלן). יציאת אנשי האס אס מן המחנה לוותה בהשתלטות של אנשי המחתרת על המחנה, עוד לפני שחרורו בידי בעלות הברית[55].

שחרור המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוכנוואלד ימים ספורים לאחר השחרור, 16 באפריל 1945

עם התקרבות צבאות בעלות הברית וקריסתה הצפויה של גרמניה, החל היינריך הימלר, ראש האס אס, במגעים סבוכים בניסיון להציל מה שניתן. הימלר רצה לשמור על היהודים כקלפי מיקוח; ההנחייה נמסרה למפקדי המחנות, והרמן פיסטר, מפקד המחנה, הודיע לסגל הפיקוד שללא הנחייה אחרת יושאר המחנה כפי שהוא עד שיגיע הצבא האמריקני. ואולם, במקביל ובסתירה להוראה כזו הורה פיסטר להכין את האסירים היהודיים לשילוח מן המחנה, בנפרד מהאסירים האחרים; הם נועדו למשלוח לטרזינשטט, בצ'כוסלובקיה. ואולם, כוחות שונים בביורוקרטיה הגרמנית הסבוכה החלו להעביר הנחיות סותרות לגבי פינוי המחנה; הבלבול גדל עוד יותר, לאור קריסת המערכות השלטוניות הגרמניות. בשל הבלבול הרב הפך פינוי בוכנוואלד, שהיה אמור להיות פינוי מסודר, לאוסף של פקודות סותרות. המחתרת במחנה הוסיפה עוד למהומה, על ידי עיכוב הפקודות ויצירת בלבול נוסף, מהלכים שהביאו להצלתם של רבים.

ב-2 באפריל הוחל בפינויים של מחנות המשנה של בוכנוואלד, לתוך המחנה העיקרי; הפינויים היו אכזריים ורבים מהאסירים נרצחו תוך כדי הפינוי. 3,000 עד 4,000 יהודים נשלחו לטרזינשטט, ומהם הגיעו רק כמה מאות למחנה. לפי ההערכות, כשליש מאסירי בוכנוואלד ומחנות המשנה – בין 13,000 ל-15,000 בני אדם – נרצחו ומתו במהלך פינוי המחנות. מ-6 באפריל והלאה נשלחו עוד 22,000 אסירים מהמחנה, והם הובלו דרומה לכיוון דכאו; חלקם שוחררו שם, וחלקם שוחררו על ידי צבאות בעלות הברית אותם פגשו בדרכם‏[56].

משלחת ארץ-ישראלית למחנה הריכוז בוכנוואלד לאחר השחרור. צולם על ידי חיילי הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית

ב-11 באפריל 1945 בשעות הבוקר, עזבו רוב אנשי האס אס את המחנה. אנשי המחתרת השתלטו על המחנה, והצליחו ללכוד כמה עשרות אנשי אס אס. באותו יום הגיעו למחנה חיילים אמריקניים, מהדיוויזיה המשוריינת השישית, שהייתה חלק מהארמייה האמריקנית השלישית, בפיקוד ג'ורג' פאטון. החיילים מצאו במחנה כ-21,000 אסירים, בהם כ־4,000 יהודים‏[57]. האסירים במחנה הוציאו להורג חלק מאנשי האס אס שנפלו בידיהם; אסירים אחרים פשטו על העיר ויימאר, בזזו, רצחו ואנסו‏[58]. ימים ספורים לאחר שחרור המחנה, ב-15 באפריל, שידר כתב הרדיו אדוארד מורו שידור מבוכנוואלד, ובו תיאר למאזיניו את הזוועות שהתגלו לעיניו. דבריו התפרסמו מאד, ונחתמו במילים:

Cquote2.svg

I pray you to believe what I have said about Buchenwald. I reported what I saw and heard, but only part of it. For most of it, I have no words. If I have offended you by this rather mild account of Buchenwald, I'm not in the least sorry....

אני מתפלל שתאמינו למה שסיפרתי על בוכנוואלד. דיווחתי על מה שראיתי ושמעתי, אך רק באופן חלקי. על רוב מה שראיתי, אין לי מילים. אם נפגעתם מתיאור מתון למדי זה של בוכנוואלד, איני מצטער כהוא זה‏[59].

Cquote3.svg

בוכנוואלד אחרי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה מעצר סובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההחלטות שקיבלו מנהיגי בעלות הברית בועידת יאלטה, בפברואר 1945, היה השטח שבו נמצא מחנה בוכנוואלד בשליטת ברית המועצות, והצבא האמריקני העביר לשליטה סובייטית את המחנה כמה שבועות לאחר שחרורו. הם הפעילו מחדש את המחנה כמתקן כליאה לאסירים פוליטיים עד פברואר 1950. היה זה אחד מעשרה מחנות ושלושה בתי כלא שנבנו באזור הכיבוש הסובייטי. מחנה זה נקרא מחנה מעצר מיוחד 2 בוכנוואלד‏[60].

במחנה נכלאה קבוצה קטנה יחסית של פושעי מלחמה, מספר גדול של פקידים נמוכים ובינוניים מן המפלגה הנאצית ושדרת הממשל הנאצי, קבוצה של חברים ומנהיגים בנוער ההיטלראי, אנשי וואפן אס אס, שוטרים וחיילים מגופי המשטרה השונים בגרמניה הנאצית, קצינים בורמאכט, וכן מספר רב של אנשים שנעצרו בשל הלשנות, טעויות בזיהוי, ובאופן שרירותי. עד סוף 1945 היו במחנה כ-6,000 אסירים, ועד פירוק המחנה ב-1950 עברו בו 28,455 איש (על פי הנתונים הרשמיים של המחנה); חלקם הובאו למחנה ממחנות אחרים, שפורקו. בשיאו איכלס המחנה בעת ובעונה אחת 16,371 איש. 1,500 אסירים נשלחו לברית המועצות, לעבודת כפייה. רובם המוחלט היו גברים; רק כ-1,000 נשים עברו במחנה. רק מיעוט מבין האסירים נעצרו בשל התנגדות לשלטון הסובייטי.

האסירים היו מנותקים לחלוטין מהעולם החיצוני; המחנה נועד לחקירות, ומעבר להן כמעט ולא היה מגע בין צוות המחנה הסובייטי לבין האסירים. המחנה נוהל כולו על ידיהם, כמו גם הטיפול הרפואי. אף שהשאלה אם הסובייטים פגעו פיזית באסירים במטרה להביא למותם בצורה שיטתית שנויה במחלוקת, חוקרים מערביים קובעים בוודאות כי נערכו במחנה הוצאות להורג והלקאות‏[61]. האסירים סבלו מצפיפות רבה, מטפילים, מרעב, מהקור, מתנאי הגיינה גרועים, וממחלות שונות. אחוז התמותה היה גבוה: על פי הנתונים הסוביטיים מתו במחנה 7,113 מהאסירים. ביולי ואוגוסט 1948 שוחרר חלק גדול מהאסירים. פירוק המחנה החל ב-16 ביוני 1950, והושלם חודש לאחר מכן. 2,415 מהאסירים הועברו למערכת המשפטית של גרמניה המזרחית; בסדרה של משפטי ראווה שנקראו "משפטי ולדהיים" (Waldheimer Prozesse) נשפטו אסירים אלה לתקופות מאסר ארוכות. חלק נכבד מפסקי הדין שונה ב-1952[62].

שימור והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת זיכרון בכניסה לבוכנוואלד, שנבנתה כחלק מהשימור הקומוניסטי

שחזור ושימור המחנה הושפעו רבות מן העובדה, שבמחנה בוכנוואלד נכלאו אסירים פוליטיים רבים יחסית למחנות אחרים. אסירים אלה, ששרדו את המחנה, הניחו כבסיס להנצחה את רדיפתם הפוליטית ואת התנגדותם למשטר הנאצי; הם ראו עצמם כמי שזכותם ליטול חלק מרכזי בתהליך עיצוב הזיכרון.

מחנה בוכנוואלד היה בין הראשונים ששוחררו על ידי בעלות הברית המערביות. המחנה זכה לסיקור נרחב בתקשורת – בעיתונות, בצילומים וביומני קולנוע. הייתה זו אחת החשיפות הראשונות של הציבור המערבי לזוועות המשטר הנאצי. מפקד הארמייה השלישית, הגנרל ג'ורג' פטון, הכריח כ-2,000 מתושבי ויימאר לצעוד חמישה קילומטרים עד למחנה, כדי לראות את הזוועות.

מעבר לתיעוד המצולם והקולנועי, אספה יחידת מודיעין של יחידת לוחמה פסיכולוגית בצבא ארצות הברית עדויות רבות של אסירים. בימים הראשונים לשחרור נאספו כ-150 עדויות של אסירים, בעיקר כאלה שמילאו תפקידים שונים במחנה והיו יכולים לספק תמונה רחבה על הנעשה במחנה. העדויות נאספו מאוחר יותר על ידי אסיר לשעבר במחנה, אויגן קוגון, שהיה מוציא לאור באוסטריה; אוסף העדויות יצא לאור ב-1946.

ביולי 1949, עוד לפני פירוק מחנה המעצר הסובייטי, ולפני הקמתה של גרמניה המזרחית, המליץ משרד המידע של השלטון הצבאי הסובייטי, על הקמת מוזיאון לאומי בבוכנוואלד. הצעה זו לא יצאה אל הפועל; הדגש עבר להנצחת ההתנגדות של פעילי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ובראשם יו"ר המפלגה, ארנסט תלמאן, שנרצח במחנה. ההחלטה הייתה להרוס את כל מבני המחנה, למעט המשרפה, בה נרצח תלמאן, מבנה השער ומגדלי השמירה המזרחי והמערבי, היו אמורים להיוותר על כנם. הוחלט גם על ייעור מחדש של כל שטח המחנה.

מטרת הרס המבנים לא הייתה למחות את זכרו של מחנה המעצר הסובייטי; המטרה הייתה להדגיש את ההתנגדות ואת ההישרדות של האסירים במחנה, ואת ניצחון הרעיון שבו דגלו. על אף שרעיון הייעור לא בוצע, יותר מ-50% משטח המחנה הוזנחו; בשטח הנותר הותקנה שורה ארוכה של לוחיות זיכרון, ובהן מידע על התנגדות האסירים מן המפלגה הקומוניסטית, על מאבקם המשותף והסולידריות ביניהם, בהנהגתו של תלמאן. הצגה פשטנית זו של המאורעות הועצמה על ידי התצוגות שהותקנו במחנה מ-1954 והלאה.

שער המחנה כיום. השעון קבוע על השעה 15:15, שעת הגעת החיילים האמריקניים למחנה

ב-14 בספטמבר 1958 הוקדש לבסוף אתר ההנצחה הלאומי בבוכנוואלד. אתר הזיכרון עוצב בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, והדגיש את המאבק הקומוניסטי נגד הפאשיזם, את הסולידריות הבינלאומית נגדו, ואת הניצחון הסובייטי על הפאשיזם, ניצחון שטרם הסתיים. המבקר באתר היה אמור להשתכנע בצדקת המאבק הקומוניסטי ובצורך לעירנות ולדריכות לקראת ההמשך המתבקש. האתר היה, למעשה, פחות אתר הנצחה ויותר אתר תעמולה. נעשו בו מעט שינויים במשך השנים, למעט שינויים בתשתית האתר ועדכון התצוגות.

באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 החלו לעלות שאלות לגבי אופיו של אתר ההנצחה. הסתבר שהדור הצעיר אינו מתרשם מן המסר שבאתר. מעבר לכך, הועלו טענות על כך שהאתר מתעלם מאוכלוסיות רבות שהיו במחנה, כמו יהודים, צוענים, הומוסקסואלים ועדי ה'; טענות נוספות היו על התעלמות האתר מנושאים שלא היו נוחים לקו הרשמי של גרמניה המזרחית, כמו הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. טענות אלה לא הגיעו לכלל יישום או שינוי מעשי באתר. נושא נוסף שממנו התעלמו באתר היה מחנה המעצר הסובייטי, ומן האסירים הרבים שנרצחו בו.

עם נפילת גרמניה המזרחית, ב-1990, הוחל בחשיבה מחודשת על התפיסה שמאחורי האתר. בספטמבר 1991 הוצגו קווי יסוד חדשים לאתר, על ידי ועדה שמונתה בידי משרד המדע של ממשלת תורינגיה. התפיסה החדשה שהוצגה גרסה, שעל האתר להנציח את מחנה הריכוז ואת מחנה המעצר הסובייטי, כאשר מחנה הריכוז הוא המוקד העיקרי, והנצחת שני המחנות תהיה נפרדת. האתר החדש מתבסס על המחקר העדכני, ומציג גם את הרקע להקמת אתר הזיכרון הקומוניסטי שקדם לו‏[63].

באתר המחנה נמצאות היום אנדרטאות שונות לזכר לאסירים שנרצחו בו, בכלל ובקבוצות. באתר מוזיאון קבוע, הנמצא בצריפי המחנה, ואתר לתצוגות מתחלפות, הנמצא במבנה הקנטינה לשעבר. חלק ממסילת הרכבת למחנה שוחזר, כחלק ממצגי הזיכרון‏[64].

מספרי האסירים והנרצחים במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופות של אסירים במחנה. צולם מיד לאחר השחרור

להלן מספרי האסירים במחנה, לפי שנים, ובמקביל מספר המתים‏‏‏[65].

שנה מספר האסירים מספר המתים
1937 2,912 48
1938 20,122 771
1939 9,553 1,235
1940 2,525 1,772
1941 5,890 1,522
1942 14,111 2,898
1943 42,177 3,516
1944 97,867 8,644
1945‏‏‏‏[66] 43,823 13,056
סך הכול 238,980 33,462
גופות של אסירים במחנה. צולם מיד לאחר השחרור.

רשימה זו כוללת רק את האסירים שנרשמו בספרי המחנה. מעבר למספרים אלה, היו שבויי מלחמה סובייטים שנרצחו מיד עם הגיעם למחנה, אסירים שנשלחו להשמדה באושוויץ ומאוטהאוזן, וכן אסירים שנרצחו בצעדות המוות עם פינוי המחנה. להלן הערכת מספרי האסירים שנרצחו בדרך זו‏[67]:

מספר הנרצחים
שבויי מלחמה סובייטים שהוצאו להורג בתלייה 8,483
נרצחים שלגביהם יש ידיעות חלקיות בלבד 1,100
אסירים שנרצחו מתו מתשישות במהלך פינוי המחנה (הערכה) 13,500
נרצחו ב-1941 במבצע "אותנזיה" 472
נשלחו ב-1942 למאוטהאוזן, אושוויץ, ומתו במחנה דורה מיטלבאו 4,055
נשלחו ב-1943 לאושוויץ 1,380
נשלחו ב-1944 לאושוויץ ולברגן בלזן 7,110
סך הכול 36,100

סך מספר הקרבנות שנרשמו ושלא נרשמו מגיע לכ-70,000 איש, אשה וילד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ק ורבר, ויליאם ב' המלרייך, להציל את הילדים: בוכנוולד - סיפור של אבדן והצלה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.
  • David A Hackett: The Buchenwald Report. Basic Books , 1997

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר הארי שטיין: Konzentrationslager Buchenwald 1937-1945 Begleitband zur ständigen historischen Ausstellung. אתר הזיכרון בוכנוולד, עמ' 54, 64, 74, 77, 99, 124, 125.‏
  2. ^ שטיין, עמ' 25 - 26.‏
  3. ^ ‏הערך מחנות ריכוז, מרכז המידע על השואה, אתר יד ושם.‏
  4. ^ ‏לגבי מחנה ליכטנבורג ראו כאן. מיקום המחנה: ‏51°39′45″N 12°55′55″E / 51.66250°N 12.93194°E / 51.66250; 12.93194‏.
  5. ^ ‏על זקסנבורג ראו כאן. מיקום המחנה: ‏50°55′56″N 13°1′36″E / 50.93222°N 13.02667°E / 50.93222; 13.02667.‏
  6. ^ ‏על פי אתר JewishGen, The Forgotten Camps.‏
  7. ^ אתר ההנצחה למחנה בוכנוואלד; הערך 'בוכנוואלד', אתר יד ושם.‏
  8. ^ ‏‏אתר ההנצחה למחנה בוכנוואלד.‏
  9. ^ ‏שם. השימוש בקיצור K.L לערך Konzentrationslager היה שגור באותה התקופה במקביל לקיצור KZ המקובל יותר כיום.‏
  10. ^ אתר הזיכרון לבוכנוואלד. לני יחיל טוענת שהאסירים היו יהודים, והם שוחררו רק לאחר שהוסדרה הגירתם מגרמניה. ראו אצל לני יחיל: השואה: גורל יהודי אירופה, 1932 - 1945. הוצאת שוקן ויד ושם, 1987, עמ' 160.‏
  11. ^ ‏אתר הזיכרון, שם.‏
  12. ^ ‏אתר הזיכרון, שם; לני יחיל, עמ' 694 - 695.‏
  13. ^ ‏אתר הזיכרון, שם; לני יחיל, שם.‏
  14. ^ על פי עלון הסבר של אתר הזיכרון לבוכנוואלד. מתוך: לקט מקורות על אתרי ההשמדה בגרמניה, חלק א'. המרכזיה הפדגוגית של יד ושם, ניסן תש"ס, אפריל 2000.
  15. ^ ‏על פי אתר הזיכרון.‏
  16. ^ בוכנוואלד, באתר מוזיאון השואה בוושינגטון; אתר הזיכרון, שם.‏
  17. ^ בוכנוואלד באתר המרכז ללימודי השואה וג'נוסייד, אוניברסיטת מינסוטה.‏
  18. ^ ‏אתר הזיכרון.‏
  19. ^ על פי אתר הזיכרון בוכנוולד, הקבוצה שסבלה באופן יחסי מאחוז התמותה הגבוה ביותר הייתה קבוצת ההומוסקסואלים.
  20. ^ ‏הנתונים על פי לני יחיל, עמ' 695.‏
  21. ^ 21.0 21.1 עלון הסבר.
  22. ^ ‏אתר הזיכרון; לני יחיל, עמ' 696; אתר יד ושם; עלון הסבר.‏
  23. ^ עד 1981 לא הוכרו נשים שהועסקו בזנות במחנות הריכוז כניצולות רדיפת השלטון הנאצי ולא זכו לפיצויים כלשהם. ‏שטיין, עמ' 145.
  24. ^ שטיין, עמ' 186 - 190.‏
  25. ^ שטיין, עמ' 155.
  26. ^ לני יחיל, עמ' 695 - 696.
  27. ^ המשרד הראשי למשק ולמנהל של הס"ס, אתר יד ושם.‏
  28. ^ 28.0 28.1 בוכנוואלד באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.‏
  29. ^ ‏על פי הספר Konzentrationslager Buchenwald 1937-1945 Begleitband zur ständigen historischen Ausstellung עמוד 177 בהפקת אתר הזיכרון בוכנוולד, נכתב על ידי ד"ר הארי שטיין isbn 3892442223‏
  30. ^ 51°48′0″N 11°44′0″E / 51.80000°N 11.73333°E / 51.80000; 11.73333, כ-100 ק"מ מצפון לויימאר.‏‏
  31. ^ לרשימה ארוכה יותר, ראו בערך בוויקיפדיה האנגלית.
  32. ^ אתר הזיכרון, Outdoor Facilities, בדף על Time lane.‏
  33. ^ ‏שם, Commemorative Buchenwald Railway path.‏
  34. ^ ‏על פי האמור כאן.‏
  35. ^ אתר הזיכרון, Outdoor Facilities. וראו בערך בוויקיפדיה האנגלית: Jedem das Seine.
  36. ^ אתר הזיכרון, שם.
  37. ^ אתר Scrapbookpages.com, תיאור סיור בבוכנוואלד.
  38. ^ אתר הזיכרון, שם.
  39. ^ Scrapbookpages.com.
  40. ^ אתר הזיכרון, שם.
  41. ^ שם.
  42. ^ על פי עלון הסבר של אתר הזיכרון לבוכנוואלד.
  43. ^ אתר הזיכרון, שם; סיור בבוכנוואלד, אתר Scrapbooks.
  44. ^ בוכנוואלד, באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  45. ^ אתר הזיכרון, שם; סיור בבוכנוואלד, אתר Scrapbooks.
  46. ^ הוא היה חלק מקבוצת הביקורת, כאלו שהודבקו במחלה ולא ניתן להם טיפול. מתוך מסמך רפואי בן 3 דפים שנכתב על ידי האס אס ומפרט את מצבו הרפואי של אלברט קייזר לאחר שנדבק במחלה. הארכיון הראשי בתורינגיה, ויימאר, thHStA Konzentrationslager und Haftanstalten Buchenwald, Nr.21/1, Blatt 182r.
  47. ^ מתוך ראיון עם קלאוס אולריך (Klaus Ullrich). ארכון בוכנוולד BwA 52-11-515. 1937
  48. ^ זה היה המספר הרשמי ב1947. בהמשך תוקן המספר ל56,000. מתוך מכתב של ברונו אפיץ מ-30 בנובמבר 1947. ארכיון בוכנוואלד BwA 95-20.
  49. ^ על יחסיהם של לוטה וגתה ניתן לקרוא בספר "לוטה בוויימאר", מאת תומאס מאן.
  50. ^ ראו ‏Liberation of Buchenwald Concentration Camp כאן וכאן.
  51. ^ על משפטה של אילזה קוך ראו כאן.
  52. ^ הערך קוך, קרל אוטו ואילזה, מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  53. ^ על משפטו של פיסטר ראו כאן.
  54. ^ אתר הזיכרון; הערך בוכנוואלד באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  55. ^ הערך בוכנוואלד, מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  56. ^ דניאל בלטמן: צעדות המוות (ינואר-מאי 1945): מי אחראי למה?. מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  57. ^ הערך בוכנוואלד באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  58. ^ על פי עדותו של ניצול המחנה, אלי ויזל. מובאת באתר scrapbookpages.com.
  59. ^ לטקטס מקוצר של הנאום, ראו כאן. לביקורת על השידור, ראו כאן.
  60. ^ על המחנות הסוביטיים בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ראו בערך באנגלית.
  61. ^ ראה: פרדריק טיילור, חומת ברלין. מאגלית: עדי גינצבורג-הירש, תל אביב: מטר, 2006. עמ' 65.
  62. ^ אתר הזיכרון (History, Soviet Special Camp no. 2). על משפטי ולדהיים ראו בערך בוויקיפדיה הגרמנית.
  63. ^ על פי אתר הזיכרון (History, The History of Buchenwald Memorial).
  64. ^ לפירוט נוסף ראו באתר המחנה.
  65. ^ ‏על פי אתר ‏Jewish Virtual Libary, המסתמך על הספר The Buchenwald Report, מאת דייויד האקט, הוצאת Westview Press, 1997.‏
  66. ^ ‏עד שחרור המחנה, 11 באפריל 1945.‏
  67. ^ על פי לני יחיל, עמ' 697.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg

קואורדינטות: 51°01′20″N 11°14′53″E / 51.02222°N 11.24806°E / 51.02222; 11.24806