חוסר אונים נרכש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה (נראה כמו סיכום לאוניברסיטה), וגם חסר חומר על המחקר בבעלי חיים - הפיל הקשור למקל, למשל.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

חוסר אונים נרכש (וגם: חוסר אונים נלמד או אי-שליטה נלמדת) הוא מצב פסיכולוגי הנוצר בעקבות חוויות מרובות של היעדר שליטה בהן אין לפרט יכולת לשנות מצב בלתי נעים. במקרים אלו תחושת חוסר האונים נוצרת לאור התפיסה שלא קיימת תלות בין התגובות של הפרט לבין התוצאות שלהן‏[1].

חוסר אונים נרכש שונה מלמידת בריחה, המאפשרת הפסקת גירוי בלתי נעים ומלמידת הימנעות, המאפשרת הימנעות עתידית מגירוי בלתי נעים פוטנציאלי. זאת משום שבשני המקרים הללו הפרט מאמין שיש בכוחו להשפיע על הסביבה, לשנות את המצב הקיים או את התגלגלות האירועים הבאים. להבדיל, חוסר אונים נרכש מאופיין בקבלה פסיבית של המצב ללא ניסיון להוביל לשינוי.

זהו מצב המאפיין את האדם ובעלי חיים נוספים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופעה תוארה לראשונה במודלים של ניסויים בבעלי חיים.

במחקרו של מרטין סליגמן על למידה אצל כלבים: הניחו כלבים בדגם של תיבת סקינר שחובר לכלוב נוסף ובו כלב שקיבל חיזוק שלילי בצורה של שוק חשמלי על פי תגובותיו של הכלב בכלוב הראשון לניסויי למידה סטנדרטיים. מודל הניסוי יצר בעבור הכלב מקבוצת הניסוי מצב של חוסר שליטה מוחלט. הכלבים בקבוצת ניסוי זו גילו התנהגות של דיכאון קליני, אדישות ופעילות נמוכה, וחלקם אף נמנעו מאכילה ומשתייה. התנהגות שהמשיכה זמן רב לאחר גמר הניסוי.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסר אונים נרכש מתפתח בעקבות שלושה גורמים עיקריים: אקראיות, קוגניציה והתנהגות[2]. זאת משום שהאופן שבו האדם תופס מצבים של חוסר שליטה משפיע על הדרך שבה הוא יבחר להגיב להם.

ההתפתחות של חוסר אונים נרכש מערבת שינויים בתפיסת מקור השליטה. שינוי זה גורם לפרט להאמין שהיכולת לשינוי אינה נובעת ממקור פנימי שלו עצמו, אלא ממקור חיצוני כלשהו אשר עליו אין לו יכולת שליטה. לחלופין, האדם יכול לייחס אירועים שליליים לסיבות פנימיות גלובליות ויציבות אשר גם עליהן הוא אינו מסוגל לשלוט. כלומר, חוסר האונים יכול להתפתח גם כאשר האדם מאמין שהוא זה הגורם לנסיבות, אך מסיבה כלשהי אין בכוחו לפעול בדרך אחרת.

הגורמים להתפתחות של חוסר אונים נרכש יכולים להיות ממוקדים או כוללניים. בעוד שגורמים ממוקדים ישפיעו בעיקר על ההיבטים הספציפיים המקושרים אליהם, גורמים כוללניים יהיו בעלי השפעה גלובאלית על תחומי חיים נרחבים‏[1].

מצבי סיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה סבירות גבוהה יותר להתפתחות של חוסר אונים נרכש כאשר הכישלון הוא בלתי נשלט‏[2]. כתוצאה מכך ישנם מצבים מסוימים בהם קיימת סבירות גבוהה יחסית להתפתחות של חוסר אונים נרכש.

למשל, אנשים בעלי לקות למידה או הפרעת קשב עלולים להיות חשופים יותר לחוויות חוזרות של כישלון מגיל צעיר במסגרת החינוך הפורמלי, חרף השקעת מאמצים רבים בניסיון לשנות את המצב.

תופעה זו נוצרת מתהליך המזין ומעצים את עצמו. כאשר תלמיד נכשל בלימודיו מסיבה כלשהי הוא עלול להטיל ספק ביכולות הלמידה שלו. כתוצאה מכך הוא יראה את ההצלחה בלימודים כאירוע בלתי נשלט. אמונה זו מובילה לתסכול וירידה במוטיבציה להשקעת המאמץ הנחוץ למילוי משימות לימודיות. הוויתור על המאמץ והיעדר ההתמדה עלוליים להוביל לכישלונות נוספים, אשר יחזקו את אותן האמונות השליליות של התלמיד לגבי יכולתו להצליח‏[1].

כך נוצר מצב של נבואה המגשימה את עצמה, בו האמונה של התלמיד כי אינו מסוגל להצליח בלימודים פוגעת בהשגיו.

הצלחות עתידיות לא בהיכרח ישנו מצב זה משום שהתלמיד עלול לייחס אותן למזל ולא ליכולת הלמידה שלו.

תקופת הילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות רגשית בילדות מתארת את השינויים בבשלות הרגשית המלווים את תהליך ההתבגרות בשנות הילדות. ישנם מצבים העלולים לעורר חוסר אונים נרכש בשנים אלו ולפגוע בתפיסת המסוגלות העצמית של הילד.

להורים ישנה השפעה רבה על ההערכה העצמית של ילדיהם. חוסר אונים נרכש עלול להתפתח במקרים בהם ילדים חשים כי אין ביכולתם לעמוד בצפיות הוריהם.

עם ההתפתחות החברתית הילד מתחיל להשוות את עצמו לקבוצת השווים שלו, באופן שמשפיע על הדימוי העצמי שלו.

השלכות של חוסר אונים נרכש[עריכת קוד מקור | עריכה]

למצבים של חוסר שליטה יכולות להיות השלכות שליליות‏[3].

אנשים שחווים חוסר אונים נרכש נוטים לוותר בקלות‏[2]. אחד הביטויים של חוסר אונים הוא פסיביות, אשר נוצרת בעקבות הנטייה של אנשים להימנע מעשייה כאשר הם סבורים שאינם יכולים לשלוט במצב‏[1].

בנוסף, תחושת חוסר אונים יכולה גם לעכב תהליכי למידה[1].

על פי תאוריית חוסר האונים הנלמד דיכאון ומחלות נפש קרובות אחרות הם תוצאה של תפיסה של העדר שליטה בסיטואציה‏[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Abrahamson, L. Y., Seligman, M. E. P., & Teasdale, J. D. (1978). Learned helplessness in humans: Critique and reformulation. Journal of Abnormal Psychology, 87, 49–74.
  • Bandura, A. (1986). Social foundations of thought and action: A social cognitive theory. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall. ISBN 013815614X
  • Orbach, E., and Hadas, Z. (1982). The elimination of learned helplessness deficits as a function of induced self-esteem. Journal of Research in Personality, 16, 511–523.
  • Peterson, C., Maier, S.F., Seligman, M.E.P. (1995). Learned Helplessness: A Theory for the Age of Personal Control. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-504467-3
  • Peterson, C., & Seligman, M. E. P. (1984). Causal explanations as a risk factor for depression: Theory and evidence. Psychological Review, 91, 347–374.
  • Seligman, M.E.P. (1975). Helplessness: On Depression, Development, and Death. San Francisco: W.H. Freeman. ISBN 0-7167-2328-X
  • Seligman, M.E.P. (1990). Learned Optimism. New York: Knopf. (Reissue edition, 1998, Free Press, ISBN 0-671-01911-2).
  • Seligman, M.E.P. and Maier, S.F. (1967). Failure to escape traumatic shock. Journal of Experimental Psychology, 74, 1–9.
  • Weiner, B. (1985). ‘Spontaneous’ causal thinking. Psychological Bulletin, 97, 74–84.
  • Weiner, B. (1986). An attributional theory of motivation and emotion. New York: Springer-Verlag.
  • Welbourne, J.L., Eggerth, D., Hartley, T.A., Andrew, M.E., & Sanchez, F. (2007). Coping strategies in the workplace: Relationships with attributional style and job satisfaction. Journal of Vocational Behavior, 70, 312–325.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 לאה קוזמינסקי (2004). "מדברים בעד עצמם - סינגור עצמי של לומדים עם לקויות למידה". הוצאת יסוד ומכון מופ"ת
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Firmin, M., Hwang, C., Copella, M., & Clark, S. (2004). LEARNED HELPLESSNESS: THE EFFECT OF FAILURE ON TEST-TAKING. Education, 124(4), 688-693.
  3. ^ שאול פוקס (1998). הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
  4. ^ Seligman, 1975