התפתחות חברתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התפתחות חברתית - בפסיכולוגיה התפתחותית התפתחות יחסיו של האדם עם משפחתו ועם בני גילו, "בני קבוצת השווים", במהלך גדילתו.

ההתפתחות החברתית משפעיה על הקשרים הבין אישיים שהאדם יוצר לאורך חייו.

ראשית החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תינוק מחייך
ההתפתחות החברתית מתחילה כבר בראשית החיים.

ויליאם ג'יימס ראה את ימיו הראשונים של הילד כמתנהלים ב"אנדרלמוסיה ענקית רוחשת". המחקר העכשווי רחוק מתפיסה כזו. ליילודים יש תכונות המאפשרות להם, כאשר יש אינטרקציה חברתית מתאימה, להגיב היטב אל העולם.

ראשית המגע החברתי של הילד הוא באמצעות רפלקסים. הבכי הוא רפלקס, אולם התגובה של המטפלים הופכת אותו לאבן יסוד בתקשורת החברתית. גם החיוך בתחילתו אינו רצוני. הוא נובע מירידת מתח עקב עוררות קלה, ושכיח במיוחד דווקא בשינה. התגובה הנענית של ההורים כלפיו הופכת גם אותו לחלק מצורות התקשורת של הילד.

תינוקות הם בעלי יכולת מולדת להיענות להתניה אופרנטית (אך לא להתניה קלאסית). הם נמשכים אל צלילי דיבור אנושי ואל מראה פנים, בשל הניגודים בין בהיר לכהה שבהם.

הדיאלוגים בין הורים לילודים מבוססים על היענותו של ההורה לפעולותיו של הילוד. ההורה צריך להיות רגיש לגירוי יתר, שכן אם הילוד יקבל גירוי רב מדי הוא יפרוץ בבכי. הורים מפרשים פירוש מוטעה את ההפסקה מפעולת המציצה, כאילו היא באה כדי לאפשר קבלת גירוי, אך פירוש מוטעה זו הוא "נבואה המגשימה עצמה", ובסופו של דבר דפוסי הגירוי וההפסקה מבססים תקשורת ויחסי גומלין. תהליך היווצרותם קרוי עיצוב.

אחרי שבגיל של מספר שבועות כל גירוי עדין גורם לחיוך, נעשה החיוך בגיל שלושה חודשים למשוכלל יותר, ובא כתוצאה מהקלת המתח הנובעת מהכרת העצם. הילד יחייך מול אימו, אך גם יחייך אל מול כל עצם אחר אותו הוא מזהה. רק כשהילד מתקרב לתום מחצית השנה הראשונה לחייו, הוא מחייך חיוך הנובע מהכרת אימו. עד אז פרידה מהאם לא תהווה טראומה קשה, אך בגיל עשרה חודשים ילד כבר יזדקק לאימו כדי להקל על מצוקה ויקדם את פניה בשמחה מתפרצת.

ראו גם בערכים תאוריית ההתקשרות והתפתחות רגשית.

חרדת זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל שלושה חודשים ילד מחייך לכל פרצוף שהוא רואה, אך בגיל חצי שנה הוא כבר פורץ בבכי מול זר, בתחילה לאחר שיהוי, ובהמשך - לאלתר. מצוקת זרים זו נעלמת עד גיל שנה. זו אינה מצוקה אל מול חידוש, אלא תגובה מיוחדת לחוסר הביטחון שבנוכחות אדם זר. ככל שלתינוק יש יותר שליטה על התקרבות הזר וכלל שהסביבה מוכרת יותר, כך פוחתת מצוקתו. מנגד, זר המתקרב שוב ושוב מעורר מצוקה ההולכת וגוברת. תינוקות בני עשרה חודשים נוהגים להסב ראש מול פני הזר כדי להירגע. בגילאים מוקדמים יותר, הם מתקשים לעשות זאת ופורצים בבכי.

גיל הגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל שלוש יודע ילד כי יש דברים הקיימים רק במחשבה ושאין להם קיום מוחשי, אך הבנתו את הקשר בין אירועים לבין המחשבה עדיין מעורפלת. יעיד על כך ניסוי שבו נשאלו ילדים על ילד ששם ממתק בקופסה כחולה, ואימו העבירה את הממתק לקופסה ירוקה. רק ילדים בני ארבע או חמש הבינו כי הילד יחפש את הממתק בקופסה שבה הוא שם אותה, משום שהוא מניח שהיא עדיין שם. בגיל מבוגר יותר, בסביבות גיל עשר, כבר אפשר להבין היטב את הקשר שבין תודעה, ציפיות ומציאות. למשל, שילד יתאכזב ממתנה אם ציפה למתנה גדולה יותר.

גיל הגן ידוע באגוצנטריות הבולטת של החשיבה האופיינית לו. ילד בן ארבע צפוי לחשוב שאם יסתיר את עיניו, אמו לא תראה אותו. הוא יכול להצביע על דף שרק הוא רואה, ולשאול את אימו מה דעתה עליו. בגיל חמש אין הם מסוגלים לתאר צורות שאינן פשוטות מאוד מבלי להשתמש במילות תיאור שרק הצופה בצורה יכול להבינם, אך בגיל שש כבר יכולים ילדים לבחור מתנות סבירות למבוגרים ולא להציע לקנות להם צעצועים. מחקרים הראו שכבר בגיל מוקדם יחסית מסוגלים ילדים להתאים את הסבריהם לדרגת הידע של המבוגר (אירוע שהתרחש בחדר שבו נמצא המבוגר לא יוסבר לו באותו פירוט שבו יוסבר למי שלא היה בחדר). היכולת ליישם מטלות הדורשות הימנעות מאגוצנטריות קשור בעיקר למידת המורכבות שלהן.

הפסיכולוג ג'ון פלאבל משתמש במושג "ידע על קיום", כדי לתאר את תפיסת קיומה של תודעה אחרת. "היסק חברתי" הוא היכולת לשכלל ולהכניס תוכן לתפיסה זו ו"מודעות לצורך" היא המודעות לחלקם החשוב של שני הקודמים באינטרקציה החברתית.

גיל בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ילדים בגיל גן מתבקשים לדבר על עצמם, הם מתארים פעולות:"אני הולך", "אני עושה", אני מצייר". רק בגיל בית הספר מתחילים לדבר על תכונות, מחשבות ותחושות כתיאור לעצמי. כפי שהראה הפסיכולוג רוברט סלמן, בגילאי 10-9 מסוגלים ילדים להבין כי אין אדם מתכוון לכל מה שהוא אומר וקיים רובד של תחושות ורגשות שאינו זהה לזה המבוטא כלפי חוץ.

גם בתיאורי האחר מסוגלים הילדים לציין תכונות אופי ורגש ולא רק פעולות פיזיות. הם מסוגלים להבין את נקודת מבטו של האחר ולהציע לו אמפתיה. בעוד שבגן מקובל לחטוף צעצועים ולהתעמת, ילדי בית ספר בדרך כלל מסוגלים להפנים נורמות של הימנעות מאלימות פיזית. אלימות מילולית נפוצה יותר מבגן.

בגילאים אלו מתחילה השוואה חברתית. במפתיע, מתברר כי עד גיל 8 ילדים ממעטים מאוד להעריך את הישגיהם בצורה תחרותית ועל פי הישגי האחרים. מידת התחרותיות שבהשוואה החברתית היא תלוית תרבות.

ילדים בגיל זה כבר מפנימים סטריאוטיפים מגדריים. אחד הניסויים הראה שילדים שצפו בסרט שבו התנהגו ילדים בניגוד לסטריאוטיפ של מינם, שמרו זיכרון מסולף של התנהגות סטריאוטיפית. באופן כללי, בנים נוקשים יותר מבנות בהיצמדותם לדפוסי המגדר שלהם.

יעילות עצמית ושליטה עצמית אמורים להתפתח עד גיל 10. הילד יהיה מסוגל לעמוד בפיתוי לקבל סיפוק קטן על מנת לזכות בסיפוק גדול אחר כך. הילד צפוי גם להבין כי הצלחה בחיים תלויה במעשה ולא רק בגורל, דבר שאינו מובן בגיל הגן.

החברויות נעשות עמוקות יותר בבית הספר, ומשולבות בהבנה עמוקה יותר של קיום אישיות בזולת, של צורך להתחשב ולשמור על עקרונות מוסר וחברות, של הבנת הסכמות השונות שמאפיינות מערכות יחסים שונות. חשוב גם שהילד יפנים כי הפעולה המילולית עדיפה על הפעולה המעשית, כך שהוא יעדיף עלבון על מכה וימעט בתוקפנות פיזית.

בתקופה זו מתפתחות קבוצות יציבות של חברים. בדרך כלל בנות מרוכזות בקבוצות קטנות ואינטימיות יותר מבנים ועוסקות בפעילויות מילוליות ומשתפות פעולה ולא בתחרותיות ובמאבקי שליטה.

כללים של שיתוף ושוויון מאומצים באדיקות בידי קבוצות החברים. ישנן נורמות נחשבות שאין להפירן.

את תקופה זו מאפיינת ההתבדלות המגדרית. אחד המחקרים הראה שבפחות מ-10% מהזמן נמצא ילד עם קבוצה של בני המין השני. ילדים המעורבים בחברת המין השני צפויים לסנקציות חברתיות, הקרויים בפי פסיכולוגים עבודת גבול. על פי אחת התאוריות הפסיכולוגיות, להתבדלות זו יש תרומה חשובה להתפתחותה של נטייה מינית הטרוסקסואלית [דרוש מקור].

פן נעים פחות של החיים החברתיים בגיל זה הוא תופעת הילדים הדחויים. נראה שסיבות שמקורן פנימי מוליד קבלה של ילדים, אך גם דחייה שלהם. לא עבר זמן רב מעת שילדים דחויים שהוכנסו לקבוצה חדשה של בני גילם ועד שנדחו גם על ידיה. לדחייה יש השלכות קשות על בריאותו הנפשית של הילד. רמת מקובלותו החברתית של הילד היא יציבה יחסית לאורך התבגרותו.

תרומת המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחק מאפשר התנסות חברתית משמעותית התורמת רבות לתהליך החיברות[1]. בזמן המשחק הילד מתמודד עם בעיות חברתיות ועליו לנקוט עמדה‏[1]. דרך המשחק הילד יכול להפנים נורמות חברתיות ולשפר את כישוריו החברתיים, תוך שמירה על חוקים וכבוד הזולת.‏[1]. הילד בונה לעצמו איזה שהיא דמות המאפשרת לו ליצור לעצמו סביבה חיובית עם הסובבים אותו. דרך המשחק אפשר ליראות אם הילד הכן ילד חברותי,האם הוא פתוח מבחינה רגשית , אם הילד יהיה ילד שנותן , משתף , כמו שמכנים היום את "הילד הטוב". כיום יש ילדים נותנים , מביאים מההורים , לוקחים מעצמם רק כדי להיות החברים המקובלים. כדי לשפר את רמת החברותית. לעומתם יש ילדים שלא ממש אכפת להם מרמתם החברתית , ולא ניפתחים חברתית . בגלל משהו שקרה להם בעבר , או שההתפתחות שלהם הייתה לבד וככה הם חונכו (הילד היחיד המשפחה)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]