תאוריית הייחוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאוריית הייחוס היא תאוריה מתחום הפסיכולוגיה החברתית שמנסה לתת מסגרת להבנת התהליכים אשר אנשים עוברים בניסיון להשיג אינפורמציה על תכונותיהם הקבועות של אחרים, על מטרותיהם ועל המוטיבציות שלהם.

לפי הפסיכולוגיה החברתית, הצורה בה אדם מפרש את הסיטואציה תקבע את אופן התנהגותו. הבנת הסיטואציה כוללת ניסיון להבין את הרגשות של האנשים הנוטלים בה חלק, את המוטיבציות שלהם ואת תכונותיהם. לפי תאוריית הייחוס לעתים נסיק שאדם התנהג בצורה מסוימת משום שכך גרמה לו הסיטואציה להתנהג. לעתים נסיק שהסיבה להתנהגותו של אדם היא דווקא תכונה קבועה באופיו או מוטיבציה חזקה שיש לו. תאוריית הייחוס מנסה להסביר מתי אנשים נוטים לבצע סוגים שונים של ייחוסים, את הצורה בה הם מבצעים אותם ואת השימוש שנעשה במידע זה.

התאוריה של קלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה של הרולד קלי לגבי ייחוס סיבתי מתמקדת בניסיוננו כבני אדם להבין האם התנהגותו של אדם נובעת מסיבה חיצונית - סיבה הנובעת מהמצב בו האדם נמצא, או מסיבה פנימית - תכונה, רגש או מוטיבציה של האדם. לפי תאוריה זו, קיימים שלושה היבטים אשר יקבעו את סוג הייחוס שנבצע: עקביות ההתנהגות, ייחודיותה ומידת הקונצנזוס לגביה. עקביות ההתנהגות הינה המידה בה האדם מתנהג בצורה דומה כתגובה לאירוע או גירוי בסיטואציות שונות לאורך זמן. ייחודיות ההתנהגות הינה המידה בה תגובתו של אדם לגירוי או אירוע זה ייחודית לאירוע ושונה מתגובתו לגירויים או אירועים אחרים. מידת הקונצנזוס לגבי התנהגות הינה המידה בה התנהגותו של אדם מקובלת חברתית, כלומר האם מרבית האנשים יתנהגו דומה בתגובה לאירוע או גירוי דומה. במקרה של רצייה חברתית (קונצנזוס) נמוכה, ייחודיות נמוכה ועקביות גבוהה אנשים נוטים לבצע ייחוס פנימי. במקרה שכל השלוש גבוהות אנשים נוטים לבצע ייחוס חיצוני. את מידת הקונצנזוס אנו קובעים על פי רוב בעזרת היוריסטיקת הנגישות.

מבקרי התאוריה של קלי טוענים כי תאוריה זו אינה תופסת את כל מורכבותו של תהליך הייחוס. לפי אותם מבקרים אין די בייחוס פנימי או חיצוני ויש להתייחס לגורמים נוספים שיכולים להשפיע על הייחוס שנבצע, כגון מצבו הרגשי והגופני של האדם, רצונותיו, המוסר לפיו הוא פועל ועוד.

מודל ההסקה ההולמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

להבדיל מהתאוריה של קלי, אשר מנסה לנתח מתי אנשים מסיקים על תכונות קבועות של אדם אחר לפי התנהגותו, מודל ההסקה ההולמת של ג'ונס ודייוויס מנסה להבין מתי נסיק ייחוסים לגבי עמדות ורגשות שיש לאדם אחר לפי התנהגותו. נקודת המוצא של המודל הינה שלכל אדם ישנן תכונות ונטיות מסוימות (כגון נדיבות או אכזריות), אשר באות לידי מימוש בכוונותיו. אם אדם נדיב למשל, הוא ינטה להושיט עזרה. הנחה זו מאפשרת לצופה מהצד להניח שאדם שמגיש עזרה אכן התכוון לעשות זאת, ולכן גם סביר כי תהיה לו תכונת הנדיבות.

תנאי נוסף שהצופה מהצד לוקח בחשבון הוא תחומי הידע והיכולת של האדם בתחום בו הוא פעול - אין די בתכונה וכוונה, יש גם צורך בידע. לדוגמה, אדם נדיב עם כוונה לעזור בתיקון תקר בגלגל לא יוכל לעשות זאת ללא הידע המתאים. הצופה מודע לכך שישנם אילוצים מצביים או חברתיים אשר הביאו את האדם להתנהגות, את חלקם הוא יכול לראות ואת חלקם ניתן לשער. לעומת זאת, את תכונותיו של האדם לא ניתן לראות, ולכן יש צורך לשער לגביהן. לפי מודל ההסקה ההולמת של דיוויס, הצופה מהצד יסיק על אדם דווקא כאשר מדובר בהתנהגות חד-פעמית של האדם. לפי מודל זה אנו נוטים לבצע ייחוס (כלומר להסיק על תכונותיהם של אחרים מהתנהגויותיהם) כאשר אנו סוברים כי התנהגות זו נמצאת נמוך בסולם הרצייה החברתית, כלומר זו התנהגות שנחשבת ללא רצויה מבחינת החברה, כי האדם ביצע את ההתנהגות מרצונו החופשי וכי לא קיימת התנהגות אחרת שיכולה הייתה להניב עבור אותו אדם תוצאה זהה. אם להתנהגות יש השלכות אישיות על הצופה, עולה הסיכוי שיעשה הסקה הולמת. הנטייה להסקה גוברת עוד יותר במידה והוא חושב כי ההתנהגות נעשתה במכוון.

במקרה שאנו סבורים כי קיימות סיבות אפשריות רבות להתנהגותו של אדם נבצע הפחתה של המשקל שאנו מייחסים לגורם מסוים במקרה שיש גורמים נוספים שהיו יכולים להניע את האדם לביצוע ההתנהגות. בצורה דומה במקרה שקיימים גורמים רבים שהיו יכולים למנוע אדם מלהתנהג כך, נגדיל את המשקל שאנו מייחסים לגורם.

השפעת הייחוס על רגשות והתנהגות עתידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויינר הציע מודל נוסף העוסק בתהליך הייחוס, אולם מכיוון מעט שונה. מודל ההסקה ההולמת של דיוויס מנסה לנסח את התנאים לכך שיבוצע ייחוס. המודל של ויינר לעומת זאת שם דגש על סוג הייחוס שיעשה. לפי המודל של ויינר לסוג הייחוס תהיה משמעות על רגשותיו של הצופה מהצד, אשר יכולה להשפיע על התנהגותו בהווה או בעתיד. להתנהגות קודם רגש, הרגש תלוי בממדי הייחוס. ויינר הוסיף שני ממדים נוספים לייחוס: מידת היציבות של הגורמים להתנהגות - עד כמה אנו סבורים שהגורם להתנהגות יציב לאורך ציר הזמן, ומידת השליטה של האדם על הגורם להתנהגות - עד כמה אנו סבורים כי ניתן היה לשלוט בגורם שהביא להתנהגות זו, לאו דווקא על ידי האדם עצמו. לממדים אלו חשיבות גדולה בהמשך ההתנהגות של הצופה מהצד. לדוגמה חולי איידס אשר נדבקו עקב מנת דם נגועה במהלך טיפול בהמופיליה, לעומת חולים שנבדקו עקב מגע מיני לא מוגן. במקרה של הראשונים, לא הייתה להם שליטה על מהלך העניינים ולכן הצופה מהצד יעשה ייחוס חיצוני. ארגוני התרמה נאלצו להתמודד עם נקודה זו בגיוסי תרומות.

דוגמאות נוספות לרגשות תלויי ייחוס לפי המודל של ויינר:

  • תחושת הכרת תודה - תופיע בעקבות ייחוס חיצוני, חיובי ונשלט. למשל לאחר שאדם עוזר לנו ברכישת ציוד במחיר טוב.
  • כעס - יופיע בעקבות ייחוס חיצוני, שלילי ונשלט. כלומר ויינר טוען שכעס הוא רגש תלוי ייחוס, ולא תגובה אוטומטית לתוצאה שלילית.
  • רחמים - דבר שלילי קורה לאדם אחר אשר אין לו שליטה על כך. לו הייתה לו שליטה, לא הייתה מתעוררת תחושת רחמים.

טעויות והטיות בייחוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילו במקרה שקבוצת אנשים צפו באותו אירוע, רב הסיכוי שתהיה שונות בייחוסים שכל אחד מהם יבצע. שגיאת הייחוס הבסיסית היא הנטייה להסביר את התנהגותם של אחרים על ידי תכונות פנימיות אפילו כשקיימות סיבות מצביות, ואילו את התנהגותנו שלנו אנו נוטים להסביר על ידי גורמים מצביים (כלומר חיצוניים).

הטיה נוספת בייחוס הינה הטיה לטובת העצמי - הנטייה לייחס פעולות שליליות שלנו לגורמים חיצוניים ואילו פעולות חיוביות, כלומר רצויות מבחינתנו, לגורמים פנימיים. הטיה זו נפוצה יותר בתרבויות המערב אשר שמות דגש רב יותר על אינדיבידואליזם. יש לציין כי ההטיה לטובת העצמי עלולה לגרום לטעויות בשיפוט המציאות האובייקטיבית, אולם מחקרים מראים[דרוש מקור] כי בקרב הסובלים מדיכאון ישנו שימוש מצומצם מאוד בהטיה זו, ולעתים אף קיימת הטיה הפוכה.

טעות ייחוס נוספת היא אפקט דפרנציאלי לפועל-צופה - הנטייה שלנו לפרש את התנהגותנו על ידי גורמים מצביים ואילו את התנהגות האחר על ידי גורמים פנימיים.

יישומים של תאוריית הייחוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הייחוס מהווה דוגמה מצוינת לתאוריה שמצאה מקום חשוב גם ביישומים. שתי דוגמאות בולטות ליישומים כאלו הינם שימוש בתאוריית הייחוס בטיפול בדיכאון וכן בהבנה של מקורות האפליה אשר עוזרת בחיפוש דרכים להימנעות ממנה.

שיטת הטיפול בדיכאון אשר משתמשת בתאוריית הייחוס מסתמכת על ממצאים המצביעים על כך שבקרב הסובלים מדיכאון ישנו שימוש מופחת בהטיה בשירות העצמי ולעתים אף נטייה הפוכה: האדם מייחס את הצלחותיו שלו לגורמים חיצוניים שאינם תלויים בו ואילו את כשלונותיו לגורמים פנימיים בתכונותיו. נטייה זו מביאה בעצם לתחושה של חוסר שליטה. טיפול לפי גישה זו יעזור למטופל לייחס לפחות חלק מהצלחותיו לגורמים פנימיים, ובצורה דומה לייחס לפחות חלק מהכשלונות לגורמים חיצוניים אשר אינם בשליטתו.

כאמור, תאוריית הייחוס מציעה גם הסבר לפחדם של מיעוטים לצאת כנגד אפליה: פחד מפני ייחוס שלילי כלפי המתלוננים על אפליה. המופלה חושש כי תיוחס לו תכונת "מתלונן סדרתי". מחקרים שבוצעו על סטודנטים באמריקה הצביעו על כך כי אכן קיימת נטייה לבצע ייחוס שלילי שכזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]