חוקת איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
איראן
סמל איראן

חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראןפרסית: قانون اساسی جمهوری اسلامی ایران) התקבלה לאחר משאל עם ב-24 באוקטובר 1979 וקיבלה תוקף ב-3 בדצמבר של אותה שנה. החוקה החליפה את החוקה האיראנית מ-1906 ותוקנה ב-28 ביולי 1989. בעקבות הסעיפים שהתקבלו ללא משאל עם, והיכולת של סעיפים אלו לשלוט בכל הגופים הנבחרים במדינה, החוקה אינה מאפשרת כל תהליך דמוקרטי מעבר לאחד אשר מאושר על ידי הגופים שאינם נבחרים במדינה. מ-2008 ישנה תנועה במדינה לערוך משאל עם כדי לשנות את החוקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת הטיוטה שפורסמה על ידי הממשלה הזמנית של מהדי באזרגאן ביוני 1979 נכתבה ע"פ החוקה של הרפובליקה החמישית הצרפתית. על אף שהטיוטה שונתה לאחר מעשה על ידי מועצת המומחים האיראנית הראשונה, משרדי ראש ממשלת איראן והנשיא נשמרו עבור הרשות המבצעת שנמצאת במודל הצרפתי.

תיקוני 1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באפריל 1989 האייתולה ח'ומייני הוציא צו לכינוס ועידה לעריכת החוקה. הועידה שהתכנסה הוציאה מספר תיקונים לחוקה בסעיפים 5, 107, 109, 111 ובכך ששללו את הצורך בכך שהמנהיג יהיה מרג'ע או יבחר על ידי העם. נוסף על כך הוועדה הפכה את המועצה לאבטחת אינטרס המשטר לאחראית הבלעדית על יישוב מחלוקות בין המג'לס למועצת שומרי החוקה וכן ביטלה את תפקיד ראש הממשלה האיראני.

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה האיראנית פותחת בהצהרה כי "התנועות האנטי-רודניות לממשל חוקתי, ואנטי-קולוניאליסטיות להלאמת הנפט" של שנות ה-50 כשלו מפאת מחסור בליווי דתי. יתרה מכך "הציר המרכזי" של התאוקרטיה יהיו הקוראן והחדית'. ההקדמה טוענת גם שהחוקה נוצרה על ידי מועצת המומחים בתקווה מלאה כי בקרוב תוקם ממשלה אוניברסילית קדושה ושאר ממשלות העולם יפלו.

פרק 1 (סעיפים 1 עד 14): עקרונות כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 1 (מבנה הממשלה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף הראשון קובע, כי שיטת הממשל באיראן היא רפובליקה אסלאמית. שיטת ממשל זו נקבעה בעקבות משאל עם בו הצביעו 98% מבעלי זכות הבחירה באיראן בעד השיטה. הצלחה זו מיוחסת לאימאם ח'ומייני.

סעיף 2 (עקרונות בסיס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף השני מבסס את רעיון הרפובליקה האיסלאמית כשיטת ממשל המבוססת על האמונה כי:

  • ישנו אלוהים אחד
  • הבנת האלוהות היא בסיסית ביצירת חוקים
  • בני אדם חוזרים לאלוהים לאחר המוות
  • אלוהים צודק
  • ההנהגה תמשיך את המהפכה האיסלאמית

סעיף זה מוסיף לומר כי לבני האדם יש כבוד, ערכיות וחופש יחד עם אחריות כלפי אלוהים. עקרון זה מוביל לכך שמספר רעיונות שלטוניים נוספים מיושמים בכך ש:

  • ההנהגה תוכשר בכל הנוגע לקוראן ולסונה
  • הממשלה צריכה לקדם את האומנות והמדע
  • דיכוי בכל צורה שלו אינו מתקבל

סעיף 3 (מטרות המדינה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף השלישי בחוקה מדבר על כל שעל איראן להשקיע את כל משאביה למספר מטרות. מטרות אלה ממוקמות במספר רב של נושאים שלטוניים. דוגמאות לכך הן:

  • תמיכה בערכים מוסריים חיוביים המבוססים על אמונה
  • לחימה בכל צורות התועבה והשחיתות
  • העלאת מודעות ציבורית באמצעות התקשורת
  • חינוך חינם
  • חינוך גופני חינם
  • חיזוק מחקר מדעי מתקדם
  • ביטול האימפיריאליזם וההשפעה הזרה
  • ביטול הרודנות, אוטוקרטיה והמונופול
  • הגנה על האפשרות לחופש פוליטי במסגרת החוק
  • הבאה לסיום של כל אפליה לא רצויה

מטרות אלה באו להדגיש את החירות החיובית

חלק מהמטרות באות בד בבד עם עקרונות יסוד של האסלאם:

  • תכנון שיטה כלכלית הוגנת
  • שיתוף פעולה ציבורי של כלל האנשים
  • יצירת מדיניות חוץ של הממשל

סעיף 4 (עקרון איסלאמי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף הרביעי אינו ניתן לשינוי והוא קובע כי מועצת שומרי החוקה תבטיח כי כלל הסעיפים של החוקה עומדים ברוח האסלאם.

סעיף 5 (משרד המנהיג הדתי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף החמישי מסביר כי על מנהיגי האומה האיסלאמית לבחור מנהיג עבור תפקיד זה. עקרון זה בא בעקבות העלמותו של האימאם הנעלם.

פרק 2 (סעיפים 15 עד 18): השפה הרשמית, כתב, לוח שנה ודגל המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא השפה הרשמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 15 מכריז כי "השפה הרשמית (של איראן)...היא פרסית...(ובנוסף)...השימוש בשפות שבטיות בתקשורת כמו גם בהוראת התרבות המקומית, מותרת בנוסף לפרסית" בסעיף 16 נאמר "מכיוון ששפת הקוראן ושל טקסטים איסלאמיים נוספים...היא ערבית, ועל חייבים ללמד אותה...החל מבית הספר היסודי ועד לסוף התיכון"

פרק 3 (סעיפים 19 עד 42): זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 23 מעגן את הזכות האזרחית לכך ש"החקירה של אמונת הפרט אסורה, אסורה גם כן ההטפלות רק מכיוון שהוא מחזיק באמונה מסוימת"

סעיף 24 מגן על זכויות התקשורת

סעיף 25 מספק את חופש ההתאספות "כל עוד לא נישא נשק" וכן שהאסיפות "אינן מתנגדות לעקרונות הבסיסיים של האסלאם"

סעיף 29 מאגד בתוכו את זכויות הרווחה של האזרח. החל בביטוח פנסיה, אבטלה, זקנה, נכות, תאונות וכן הצורך בשירותי בריאות. הממשלה, ע"פ החוק, מחויבת לספק שירותים מסוג אלה וביטחון כלכלי לכל אזרחי המדינה.

פרק 4 (סעיפים 43 עד 55): כלכלה ועיניים כספיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה האיסלאמית אינה מדינה קומוניסטית מכיוון שהמלומדים המוסלמים מתנגדים לכך בתוקף. אף על פי כך, סעיף 44 מציג מציאות שבה: "כלל תעשיות האם וכן כל התעשיות הגדולות, מסחר חוץ, משאבי טבע עיקריים, בנקים, ביטוח, חשמל, סכרים, חקלאות רבת היקף, רשתות רדיו וטלוויזיה, דואר, טלפוניה, תעופה, תובלה, כבישים, פסי ורכבת ודומים אליהם" יהיו לחלוטין בבעלות ממשלתית. סעיף 44 מחלק את הכלכלה האיראנית לשלושה חלקים: ציבורי, שיתופי ופרטי. הכלכלה צריכה להיות מתוכננת וממודלת. סעיף זה עבר שינוי ב-2004 כדי לאפשר הפרטה בכלכלה האיראנית.

פרק 5 (סעיפים 56 עד 61): הזכות לריבונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סעיף 60 הנשיא ממלא תפקידים "ניהוליים" מלבד "עניינים אשר נמצאים בצורה ישירה מתחת למנהיג" אשר מפורטים בסעיף 110. סעיף 68 מאפשר דחיית בחירות בזמן מלחמה. סעיף 58 מפרט את עקרון הפרדת הרשויות.

פרק 6 (סעיפים 62 עד 99): הרשות המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 81 (עסקים זרים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף זה מונע מתאגיד רב לאומי להשתלט על תחום עסקי מסוים באיראן בתואנה "ויתורים לזרים או יצירת חברות באיראן" הם פעולות בלתי חוקיות.

פרק 7 (סעיפים 100 עד 106): ועדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיפים אלה מדברים על שיטת הממשל האזוריות באיראן. הסעיפים אינם מפרטים בדיוק איזה גופים צריכים לקום אם כי נותנים שלד כללי והנחיות לחוקים שיחוקקו. שני העקרונות העיקריים שמובילים את הסעיפים הללו הן ההיצמדות לרוח האסלאם ושמירה על האופי הדמוקרטי. למשל סעיף 100 מפרט את הצורך בוועדה עבור כל אזור באיראן, את הוועדה יבחר העם, אך התהליך יעשה תוך כדי שימור הלאומיות האיראנית.

פרק 8 (סעיפים 107 עד 112): המנהיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מקנה כוח רב למנהיג העליון

יש הטוענים כי למנהיג כוח רב יותר מאשר החוקה מקנה לו מכיוון שהוא יכול "להשתמש בצידוק האסלאם למטרותיו"

סעיף 112 מודיע בצורה ישירה כי במקרה וחוק שהמג'לס חוקקו "בא בהתנגשות עם השריעה או החוקה" אזי מועצת שומרי החוקה צריכה להפגש עם המועצה לאבטחת אינטרס המשטר כדי לפתור את המבוי הסתום הזה.

פרק 9 (סעיפים 113 עד 151): הנשיאות, שרים, הצבא ומשמרות המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 146 (האיסור על בסיסים צבאיים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"...השמת בסיסים צבאיים זרים באיראן הוא אסור מהיסוד..."

פרק 10 (סעיפים 152 עד 155): מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 152 מבסס את ההתנגדות האיראנית לכל צורות ההגמוניה, שימור העצמאות האיראנית בכל המובנים ואת קניינה על האדמה, ההגנה על מוסלמים, חוסר התיישרות לכוחות על הגמונים, ושימור על יחסי שלום עם כלל המדינות שאינן לוחמניות.

סעיף 153 הוא המקור לאיסור על כל סוג הסכם שמביא לשליטה חיצונית לאיראן על כל משאב טבע, נדבך בכלכלה, צבא, תרבות במדינה או כל חלק בחיים הלאומיים האיראנים.

סעיף 154 מחזיק את השמחה האנושית בתור האידאל הגבוה ביותר, ומקנה חופש, עצמאות ושלטון החוק והאמת בתור זכות בסיסית של כל אדם. בקנה אחד עם הקביעות האלה הסעיף תומך במאבקם של המדוכאים במדכאים בכל רחבי הגלובוס מבלי להתערב בנעשה בתוך מדינות זרות.

סעיף 155 נותן לממשלת איראן את הזכות לתת מקלט מדיני לאלה הדורשים בכך אלא אם הם נחשבים כפוגעניים או בוגדים על ידי החוק האיראני.

פרק 11 (סעיפים 156 עד 174): סמכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי האסלאם פתוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 167 קובע כי על שופטים לעשות שימוש במקורות האיסלאמיים ובוהפתוות במקום שבו החוקים האיראנים לא מספקים מענה הולם.

פרק 12 (סעיף 175)רדיו וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף זה מגן על חופש הביטוי ופיזור הדעות ב-"תחנת הרדיו והטלוויזיה של הרפובליקה האיסלאמית של איראן" כל עוד שומרים על הקריטריונים הראויים לאסלאם ולאינטרסים של המדינה. הסעיף גם קובע כי המנהיג העליון הוא מי שממנה את מנהל התחנה וכן בעל הכוח להדיח אותו. בנוסף הסעיף מורה על קיום ועדה בעלת שישה נציגים (שניים מכל ענף של הממשל) שתפקח על התחנה.

פרק 13 (סעיף 176) המועצה לביטחון לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף זה ממסד את המועצה האיראנית לביטחון לאומי

פרק 14 (סעיף 177) שינוי החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף האחרון בחוקה מכתיב כיצד יתבצע שינוי בחוקה. עד שלא יתבצע תהליך תקין הסעיף מקפיא כל שינוי בחוקה. סעיף 177 דורש פסיקה של המנהיג העליון כדי להתחיל להזין שינויים בחוקה.

בעצמו שינוי לחוקה לאחר יצירתה, סעיף 177 דורש הקמה של "ועדה לשינוי החוקה" כדי לקיים תהליך תקין. ההרכב של הוועדה הזאת הוא לחלוטין ממשלתי, מעבר לייעוץ של שלושה פרופסורים. השינויים הסופיים עולים למשאל עם בניגוד למשאל עם שעולה בסעיף 59 שדורש אישור של המג'לס. לסיכום הסעיף קובע כי ישנם חלקים של החוקה שאינם ניתנים לשינוי כגון האופי המוסלמי של המדינה, מטרות המדינה, אופיו הדמוקרטי של הממשל, השלטון דרך משאל עם והרשמיות בדת השיעה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]