חרדת נטישה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חרדת נטישה או חרדת פרידה היא מצב פסיכולוגי שבו אדם חש חרדה קיצונית הנובעת מפרידה של הפרט ממושא הקשר הרגשי וההתקשרות שלו (לדוגמה: בית, חפץ, או אדם כלשהו כמו אב, אם, אהוב או בן זוג).

חרדה זו שכיחה מאוד בקרב תינוקות וילדים צעירים, ומהווה חלק מהתפתחותם התקינה. אך כאשר היא מופיעה בגילאים בוגרים יותר, ובמצבים בהם החרדה מוגברת או פוגעת בתפקוד התקין של האדם - היא נקראת הפרעת חרדת פרידה.

פחד פתולוגי מפני נטישה עשוי להופיע גם אצל אנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית[1]‏ או מהפרעת אישיות תלותית[2].

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרדה מופיעה בכל קבוצות הגיל. חרדת נטישה אצל מבוגרים (משפיעה על כ-7% מהמבוגרים) נפוצה יותר מזו של ילדים (המשפיעה על בערך 4% מהילדים).

לעתים קרובות, חרדת נטישה היא תסמין לתחלואה נלווית. מחקרים מראים שאצל ילדים הסובלים מחרדת נטישה הסבירות להפרעה דו קוטבית, ADHD והפרעות אחרות בהמשך החיים, גבוהה מזו של שאר האוכלוסייה.

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריטריונים האבחוניים להפרעת חרדת פרידה אצל ילדים, לפי ה-DSM‏‏ הם‏[3]:

  1. התסמינים הבאים:
    • מצוקה חוזרת כשהאדם מופרד ממושא הקשר הרגשי (כמו בית, בן זוג, אהוב, אם או אב).
    • דאגה מופרזת ומתמשכת מאיבוד מושא הקשר הרגשי.
    • דאגה מופרזת ומתמשכת שמאורע מסוים יגרום להפרדת האדם ממושא הקשר הרגשי.
    • פחד מופרז משהייה לבד, בלי מושא הקשר הרגשי.
    • הסתייגות או סירוב לישון שלא בקרבת מושא הקשר הרגשי (בדרך כלל אב, אם או בן זוג).
    • סיוטים חוזרים ונשנים על ההפרדה ממושא הקשר הרגשי.
    • תלונות חוזרות על תסמינים פיזיולוגיים (כמו: כאב ראש, כאב בטן, בחילה או הקאה) כאשר הפרדה ממושא הקשר הרגשי קורה או צפויה.
  2. ההפרעה נמשכת לפחות ארבעה שבועות.
  3. ההתחלה היא לפני גיל 18.
  4. ההפרעה גורמת למצוקה קלינית גדולה או ליקוי חברתי, מקצועי, או אזורים אחרים של תפקוד.
  5. ההפרעה לא מופיעה רק בזמן הפרעה התפתחותית נרחבת, סכיזופרניה, או הפרעה פסיכוטית. במתבגרים או מבוגרים היא לא מופיעה כתוצאה מהפרעת פאניקה עם אגורפוביה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.