טיטניק
ערך זה עוסק בספינה שטבעה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו טיטניק (פירושונים).
| טיטניק | |
|---|---|
 |
|
| תיאור כללי | |
| סוג אונייה | אוניית נוסעים |
| חברת ספנות | וייט סטאר ליין
 |
| סדרה | אולימפיק |
| אוניות בסדרה | אולימפיק, טיטניק ובריטאניק |
 |
|
| מספנה | הארלאנד אנד וולף, בלפסט שבאירלנד. |
| הוזמנה | 17 בספטמבר 1908 |
| תחילת הבנייה | 31 במרץ 1909 |
| הושקה | 31 במאי 1911 |
| הוכנסה לשירות | 31 במרץ 1912 |
| גורלה | טבעה לאחר התנגשות בקרחון ב-15 באפריל 1912 |
| מקום טביעתה | |
| נתונים כלליים | |
| הדחק | 52,310 טון |
| אורך | 269 מטר |
| רוחב | 28 מטר |
| שוקע | 10.5 מטר |
| מהירות | 21 קשר (40.6 קמ"ש) בשרות, 23 קשר (42.6 קמ"ש) מרבית |
| גודל הצוות | 891 (בהפלגת הבכורה) |
| מספר נוסעים | 3,547 צוות ונוסעים בתפוסה מלאה |
| הנעה | 46,000 כוח סוס במהירות שיוט, 59,000 (37 מגה-ואט) הספק מרבי 29 דודי קיטור סקוטיים, |
| צורת הנעה | 2 מדחפים תלת-להביים בצדדים, מדחף ארבעה-להבים במרכז |
הטיטניק הייתה ספינת ענק שנבנתה בבריטניה. היא נודעה כגדולה והמפוארת ביותר בתקופתה ומכאן שמה – מהמילה היוונית "טיטאנוס", שפירושה "ענק". למרות שסברו כי היא חסינה מפני טביעה, טבעה הטיטניק בהפלגת הבכורה שלה ב-15 באפריל 1912 בעקבות פגיעה בקרחון. באסון נספו 1,517 נפשות ובהן ידוענים רבים.
תוכן עניינים |
רקע [עריכה]
הטיטניק הייתה השנייה מבין שלוש אוניות פאר עצומות ממדים שנבנו עבור חברת "וייט סטאר ליין" – ה"אולימפיק", ה"טיטניק" וה"בריטאניק" – אשר נבנו כדי לאפשר ל"וייט סטאר ליין" להתחרות עם האוניות "לוסיטניה" ו"מאוריטניה" שבבעלות חברת "קונארד ליין" יריבתה. שלוש הספינות נבנו על פי הטכנולוגיה החדישה ביותר לאותם הימים, ועפ"י ה"וייט סטאר ליין" תוכננו להיות בלתי ניתנות לטביעה. היא נבנתה כך שתהיה זהה ל"אולימפיק".
בנייה וציוד [עריכה]
תכנון [עריכה]
הטיטניק תוכננה במיוחד כדי לעמוד בתנאים הקשים של צפון האוקיינוס האטלנטי, ועל-כן הורכבה המעטפת החיצונית שלה מ- 2,000 יריעות פלדה גמישות וחזקות. שלושה מיליון מסמרות מברזל ריקוע ומפלדה חיברו את כל החלקים.
אורכה של הטיטניק היה 269 מטרים (כמעט פי 4 מאורכו של מטוס בואינג 747), רוחבה המרבי - 28 מ', וגובהה מקו המים ועד לסיפון הראשי - 18 מ'. לספינה היו 29 דוודי קיטור (שסיפקו כ- 46,000 כ"ס) והיא יכלה להגיע למהירות של 23 קשר (43 קמ"ש). על-מנת להניע את הספינה, נדרשו 58 פועלים לדחוף פחם ללא הפסק לתוך 159 כבשנים. היא יכלה לשאת 3,547 נוסעים ואנשי צוות.
הטיטניק הייתה מפוארת לא פחות מכפי שהייתה גדולה. עבור הנוסעים במחלקה הראשונה היה לובי מפואר וסוויטות. במתקני הספינה נכללו ספרייה, מגרש סקווש, בריכת שחייה ומרחץ טורקי. חדרי המחלקות השנייה והשלישית יכולים היו להיחשב למחלקה ראשונה בספינות אחרות.
אמצעי בטיחות [עריכה]
הטיטניק צוידה באמצעי הבטיחות החדשים ביותר, לרבות 15 מחיצות אטומות למים שמחוברות על ידי דלתות חשמליות ומשוכללות. כאמצעי בטיחות במקרה של פריצת דופן הספינה, הטיטניק חולקה ל-16 מדורים, אשר המעברים ביניהם נסגרו הרמטית על ידי מגנטים בלחיצת כפתור אחת על גשר הפיקוד. ברם, הקירות המפרידים בין המדורים לא התנשאו לכל גובה הספינה, אלא עד הסיפון השביעי או החמישי; לכן, הטיטניק יכולה הייתה לספוג נזק מרבי של פריצה של כל שניים ממדוריה, כלומר הטיטניק יכולה הייתה להמשיך לצוף אם כל שני מדורים היו נפרצים (לא משנה היכן הם); אם שלושה מדורים נפרצים, הטיטניק יכולה הייתה לצוף רק במקרים מסוימים (11 מתוך 14 צירופים של שלושה מדורים); ואם ארבעה מדורים נפרצים - יכולה הייתה הטיטניק לצוף רק אם הפריצה הייתה בארבעת מדורי החרטום או ארבעת מדורי הירכתיים. פריצה מעבר לכך, כפי שקרתה בפועל, הייתה גורמת בכל מקרה לנטייה חזקה של האונייה ולגלישת מים למדורים נוספים מעל למחיצות ההפרדה.
למקרה חירום, הטיטניק צוידה ב-20 סירות הצלה בלבד, כמות המספיקה לכמחצית מכל הנוסעים ואנשי הצוות. עם זאת, מספר סירות ההצלה היה יותר מהנדרש לפי תקני הבטיחות של התקופה. הסיבה העיקרית למיעוט הסירות הייתה הטענה שסירות נוספות היו מכערות את חזות הספינה והיו גורמות לצפיפות על הסיפונים, וכן גם הטענה שאין טעם בעוד סירות על ספינה ש"בלתי ניתנת לטביעה".
הבניה [עריכה]
בניית הטיטניק החלה ב-31 במרץ 1909 במספנות "הארלאנד אנד וולף" שבבלפסט, אירלנד. במהלך הבנייה נהרגו 8 פועלים. ב-31 במאי 1911 הורדה הספינה למים. ב-31 במרץ 1912 הושלם עיצוב הספינה.
העיתונות, בה דבק הביטחון המופרז שהפיצה חברת "וייט סטאר ליין", כינתה אותה "הספינה שלא מסוגלת לטבוע".
מסע הטיטניק [עריכה]
ב־10 באפריל 1912 יצאה הספינה, בפיקודו של רב-החובל הוותיק אדוארד סמית', בן ה-62 שנחשב באותם ימים לאיש הים המנוסה והטוב ביותר בעולם ותכנן לפרוש מעבודתו לאחר חזרתו לאנגליה, מנמל סאות'המפטון שבהמפשייר, אנגליה, לנמל ניו יורק, כשעל סיפונה כ-2,208 נוסעים ואנשי צוות (המספר המדויק אינו ידוע, כיוון שבדיעבד התגלה שהיו גם לא מעט נוסעים סמויים) וסירות הצלה ל-1,178. בדרך עגנה הספינה בנמלי שרבור בצרפת וקווינסטאון באירלנד. בהפלגה היו 324 נוסעים במחלקה ראשונה, 285 נוסעים במחלקה שנייה ו-708 נוסעים במחלקה שלישית. התפוסה הייתה כ-62% ואת הנוסעים שרתו 891 אנשי צוות.
המחיר לתא במחלקה הראשונה היה כ-60 ליש"ט, סכום השווה כיום לכ-4,000 ליש"ט. הכרטיס הזול ביותר עלה 2 ליש"ט לכיוון אחד, משכורת של שבועיים של פועל בלתי-מקצועי באותה העת.
בין הידוענים בהפלגה היו כמה מגבירי ומפורסמי הדור: המיליונר ג'ון ג'ייקוב אסטור הרביעי ואשתו מדליין אסטור, התעשיין בנג'מין גוגנהיים, הבעלים של מייסיס איזידור שטראוס ואשתו אידה, מולי בראון ועוד רבים אחרים. כן השתתף בהפלגה מנהל חברת וייט סטאר ליין ברוס איסמיי.
כאשר יצאה הטיטניק למסעה, נמסרה לרב-החובל תחזית שניבאה את הופעתם של קרחונים במסלול הספינה, אך הלה לא התייחס אליה ברצינות. גם לאחר שבעת ההפלגה נמסרה לו תחזית נוספת, שהייתה ממוקדת מקודמתה, הוא לא הורה להוריד את מהירות הספינה, בשל נחישותו שלו ונחישות מנהל חברת "וייט סטאר ליין" להפתיע בהגעה לניו יורק לפני הזמן הנקוב בלוח הזמנים. מסיבה זו גם לא נערך תרגול הורדת סירות ההצלה, אף שהוראות הבטיחות חייבו לעורכו.
שקיעת הטיטניק [עריכה]
ארבעה ימים לאחר צאתה של הטיטניק להפלגת הבכורה שלה לניו-יורק, ב־14 באפריל 1912, בשעה 23:40 (לפי שעון הספינה) המלח אשר שהה על חרטום האנייה, הבחין בקרחון בדיוק בחזית. הוא דיווח על כך לנווט, אשר פנה לשמאל. האנייה התנגשה בקרחון כאשר היא פנתה הצידה, ולכן הקרחון יצר בדפנה הימנית חתך באורך של כ-60 מטרים ופרץ שישה מהמדורים הקדמיים, וזאת כאשר הספינה תוכננה לספוג לכל היותר פריצה של ארבעה מדורים בחרטום. בנוסף, ב-2005 נתגלתה על ידי חוקרים העובדה שהספינה לא נפגעה רק בצידה הימני אלא גם בתחתיתה שהייתה עשויה מפלדה כפולה.
כאשר נודעו ממדי האסון וברור היה כי הספינה תשקע בתוך שעות ספורות, שידרו האלחוטנים אותות מצוקה לספינות אחרות. אך היה זה באמצע הלילה והאלחוטנים של אניית "קליפורניאן" הסמוכה ישנו. נוסף על כך קברניט קליפורניאן, "סטנלי לורד", טען כי אכן ראה ספינה אך היא, לטענתו, לא דמתה כלל לטיטניק ותיאר אותה כ"ספינת נוסעים בינונית". על פי ממצאיו של ההיסטוריון הבריטי "טים מלטין" הלילה בה שטה הטיטניק באזור המדובר היה לילה מטעה במיוחד מבחינה אסטרונומית, שכן כפי הנראה היה מדובר באשליה אופטית מוחשית של השתברות אטמוספירית ותנאי ראות לקויים. לפיכך לא נקלטו אותות המצוקה אשר שיגרה הטיטניק באותו הלילה. נוסף על כך נמצא כי שכבות האוויר החם והקר הביאו לכדי תופעת הבהוב אשר הביאה לסברה מוטעית כי אותות המצוקה אשר שידרה הטיטניק היו הבזקי אור אקראיים אשר הטעו את קליפורניאן. מי שקלטו את האותות היו הספינות "קרפטיה", "מאונט טמפל", "פרנקפורט" ו"אולימפיק", אך כולן היו רחוקות מדי; "קרפטיה", הקרובה שבהן, הייתה במרחק של 58 מיילים ימיים מהטיטניק, מה שדרש 4 שעות הפלגה על מנת להגיע.
בינתיים, ניתנה הפקודה להוריד למים את סירות ההצלה, וניתנה ההוראה לנוסעים לרדת אליהן. ברם, לא כל הנוסעים רצו לנטוש את הבטיחות הנראית של ה"טיטניק" לטובת הסירות הקטנות והשבירות למראה, ובנוסף לא נתנו לכולם להיכנס אליהן אלא רק לאנשי המחלקה הראשונה, ולכן הסירות הראשונות יצאו כשהן חצי-מלאות (בין 20 ל-30 איש). סיבה נוספת לכך שהסירות לא מולאו עד תום הייתה ההוראה המפורסמת נשים וילדים תחילה, שבגללה חלק מן הקצינים לא הרשו לגברים להיכנס לסירות אפילו אם היה בהן מקום נוסף. רק עם התגברות נטייתה של ה"טיטניק" לפנים החלו האנשים להבין שה"טיטניק" תשקע, והסירות האחרונות יצאו כשהן מלאות או כמעט-מלאות.
רוב הניצולים היו נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה, אשר היו קרובות יותר לסיפון, ולכן גם לסירות ההצלה. זאת ועוד, חלק ממסדרונות המחלקה השלישית ננעלו בפני האנשים שרצו לצאת.
המים אשר נכנסו אל בטן האנייה דרך החור שקרע הקרחון, משכו את חרטום הטיטניק כלפי מטה ונשפכו מעל למחיצות שהפרידו את המדורים ממדור אחד למשנהו, וגרמו לספינה לשקוע תוך כדי נטייה לכיוון החרטום, אשר הלכה והתגברה עם הזמן. בשעה 2:00 בלילה המים הגיעו לסיפון העליון, ועשר דקות מאוחר יותר הירכתיים התרוממו מעל פני המים. הם המשיכו להתרומם עוד ועוד, עד אשר שלדת הטיטניק לא עמדה במשקל ונשברה. ירכתי הטיטניק צנחו בעקבות זאת חזרה אל פני המים, אך כעבור זמן קצר החלו להתרומם שוב, כיוון שלא נותקו לגמרי מן החרטום השוקע, עד שצפו על פני המים במאונך למספר דקות, ולאחר מכן שקעו תחת כובד משקלו של חרטום האנייה. שעתיים וארבעים דקות לאחר שנפגעה, בשעה 02:20 של ה־15 באפריל שקעה הטיטניק מתחת לפני המים.
בינתיים, שטו סירות ההצלה אל עבר ה"קרפטיה". נוסעיהן לא רצו לחזור לאזור האסון כדי לאסוף עוד אנשים, מחשש שהללו יתנפלו עליהם וינסו לעלות בכוח על סירות ההצלה, ובכך יטביעו את כולם. עם זאת, סירה 4 חזרה ואספה 8 אנשים, שמתוכם נפטרו 6; סירה 14 חזרה ואספה 4 אנשים, שמתוכם נפטר אחד. בסך הכל, אפוא, נמשו מהמים 12 איש בלבד ורק 5 שרדו. הרוב קפאו למוות במים הקרים של האוקיינוס האטלנטי. ה"קרפטיה" אספה את הניצולים בבוקר ה-15 באפריל, שעות מספר לאחר טביעת ה"טיטניק", ולאחר תפילה קצרה לזכר הנספים פנתה לניו יורק, שאליה הגיעה ב-18 באפריל. בשל המחסור בסירות-הצלה ומשום שלא נערך תרגול הורדת הסירות, טבעו וקפאו למוות במי האוקיינוס האטלנטי 1517 נוסעים ואנשי צוות. 712 בלבד ניצלו. כמה מהניצולים חיו עד סוף המאה העשרים והאחרונה נפטרה ב-1 ביוני 2009[1].
חקר האסון ומסקנות [עריכה]
עם היוודע דבר האסון, אנשים רבים הזדעזעו מכך שה"טיטניק" טבעה חרף היותה שיא הטכנולוגיה הימית של התקופה. ב-19 באפריל 1912, יום לאחר הגעת ה"קרפטיה" לנמל ניו יורק, הורה הסנאט האמריקאי על הקמת ועדת חקירה בנושא ה"טיטניק" בראשות הסנאטור ויליאם סמית. במקביל, הקימו הבריטים ועדת חקירה משלהם. שתי הוועדות גבו עדויות מהניצולים וממומחים בתחום הטכנולוגיה הימית, והגישו את מסקנותיהן: האמריקאית - ב-25 במאי, והבריטית - ב-3 ביולי.
שתי ועדות החקירה מצאו, כי חוקים רבים הנוגעים לבטיחות הם מיושנים וכי יש לעדכנם. שתי הוועדות מצאו את רב-חובל הספינה "קליפורניאן" אשם ברשלנות עקב כך שלא נחלץ לעזרת ה"טיטניק" ובפרט עקב כך שלא העיר את האלחוטן שלו מיד בראותו את ירי זיקוקי התאורה המתריעים על מצוקתה.
כתוצאה מאסון ה"טיטניק" וממסקנות ועדות החקירה, כונסה בלונדון ב-12 בנובמבר 1913 הוועידה הבינלאומית לבטיחות בים. הוועידה קבעה כי על ספינות נוסעים לשאת סירות הצלה בכמות שתספיק כדי לשאת את כל הנוסעים ואנשי הצוות ולערוך אימונים של הורדת הסירות. כמו כן הוחלט ששידורי האלחוט יהיו פעילים 24 שעות ביממה וששיגור זיקוקי תאורה אדומים יתפרש תמיד כאות מצוקה.
בנוסף לכך, לאחר טביעת ה"טיטניק" השתנו הכללים לבניית ספינות: הקירות בין המדורים נהיו גבוהים יותר, וספינות החלו להיבנות עם דפנות כפולות ואף עם שדרית כפולה, לשם החוזק.
מסקנה נוספת הייתה שניווט הטיטניק בעת שהבחינו בקרחון היה מוטעה, ובמקום לנסות לברוח היה על המלחים להתנגש בקרחון חזיתית. ההנחה היא שבמקרה זה היה נגרם נזק לחרטום אולם הספינה לא הייתה טובעת.
שנים לאחר האסון חקרו אנשי מקצוע את האירוע כדי לבדוק מי אשם בטביעתה של הטיטניק. לבסוף הגיעו למסקנה כי בניית דפנות הספינה הייתה הגורם המרכזי לאסון, אחד הפטנטים בזמנו היה להכניס סיגי זכוכית אל התערובת מהן מוכנות המסמרות שחיברו את לוחות הפלדה מהן נבנה גוף האונייה. במקרה של בניית הטיטניק התברר כי הוספו יותר מידי סיגי זכוכית והמתכת של המסמרות הפכה פריכה. עקב ההתנגשות העזה עם הקרחון כשלו המסמרות ולא עמדו בלחצים אשר מסמרות תקניות היו אמורות לעמוד בהן. כך קרה שמרכיב כה זעיר בבניית האונייה גרם לאובדנה. [2] [3]
חשיפת שרידי הספינה [עריכה]
ב-1985 גילתה וצילמה משלחת אמריקאית-צרפתית בראשות רוברט בלארד את שרידי הספינה במעמקי הים. נמשו מספר פריטים שמוצגים בתערוכה נודדת ברחבי העולם.
הנצחה [עריכה]
אנדרטה לזכר הרוגי האסון הוקמה ברחבת העירייה בעיר בלפסט. אנדרטה נוספת הנקראת אנדרטת הטיטניק הוקמה בוושינגטון שבארצות הברית.
טיטניק בתרבות הפופולרית [עריכה]
טביעת הטיטניק יוצגה במבחר סוגות תרבות פופולרית, ובכלל זאת בספרות, בקולנוע, במעשיות ואגדות עירוניות, ועוד. למעשה, שמה הפך למטאפורה - באנגלית רווחת אמרת הכנף "לסדר את הכיסאות על סיפון הטיטניק", שמשמעותה למעשה - עריכת שינויים לא מהותיים בזמן שבו יש צורך בשינוי רדיקלי וקריטי. אמרת כנף אחרת מתייחסת ל"זכייה בכרטיס לטיטניק" - אירוע שנראה כמזל גדול, אך מתברר כמפח נפש. אחת היצירות הבולטות היא הסרט "טיטניק", שיצא לאקרנים ב-1997 ובו כיכבו לאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט. הסרט זכה ב-11 פרסי אוסקר והפך לאחד הסרטים המצליחים בהיסטוריה.
חלק מן המעשיות הכרוכות בהפלגת הטיטניק וטביעתה טוענות כי הספינה תוארה כ"בלתי ניתנת לטביעה", אך רוב התיאורים של הספינה ככזו היו רק לאחר טביעתה. המושג המדויק שבו השתמשה "וייט סטאר ליין" הוא שהספינה "תוכננה להיות בלתי ניתנת לטביעה". טביעת הספינה אינה גם הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בקוד המורס SOS, ובקוד זה נעשה שימוש נרחב החל מ-1908.
מספר מעשיות רומנטיות התפשטו בעקבות הטביעה. אחת מהן פורסמה על ידי הסופר האמריקאי אלברט האברד, ולפיה אידה שטראוס, רעייתו של איזידור שטראוס (אחד ממייסדי בית הכלבו מייסיס), סירבה להצטרף לנשים והילדים הנוטשים את הספינה, באומרה כי לא תנטוש את בעלה לאחר כל השנים בהן חיו יחדיו. חשיבותו של הסיפור עומדת גם אל מול פרסומים אנטישמיים וקסנופוביים בעיתונות האמריקאית לאחר האסון, שתיארו את הגברים שניסו למלט עצמם על חשבון הנשים והילדים כ"יהודים", "איטלקיים" (או בני מיעוטים אחרים). יהודים שגילו אומץ לב תוארו בעיתונות כאנגלו-סקסים, למשל בנימין גוגנהיים. סיפורה של שטראוס תואר גם בסרט תעמולה נאצי בשם "טיטניק" מ-1943, אך זהותה היהודית הושמטה במכוון. באופן אירוני, הסופר האברד עצמו מת בדרך דומה לזו שתיאר בסיפור על שטראוס, בטביעת ה"לוסיטניה" שלוש שנים מאוחר יותר.
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- אנציקלופדיה-טיטניקה: אתר שלם המהווה אנציקלופדיה לנושא טיטניק (אנגלית)
- מודל וידאו תלת-ממדי של טביעת הספינה (נוצר על ידי גיימס קמרון)
- מודל תלת מימד של שברי הטיטניק במצולות האוקיינוס, מתוך גוגל ארת'
- דנה אשכנזי, בעקבות הטיטניק האבודה, "האייל הקורא", 2007
- יעל לוין, חותם הטיטאניק בתפילות ובתחינות, מקור ראשון, מוסף "שבת"
הערות שוליים [עריכה]
- ^ הניצולה האחרונה של הטיטניק הלכה לעולמה ynet 1.6.2009
- ^ Tim Foecke, Metallurgy of the RMS Titanic, National Institute of Standards and Technology, NIST-IR 6118, February 4, 1998
- ^ Katherine Felkins; H.P. Leighly, Jr.; A. Jankovic The Royal Mail Ship Titanic: Did a Metallurgical Failure Cause a Night to Remember? JOM 50:1 pp. 12–18 (January 1998)
