יחידת מצוף 247
 | |
| סמל יחידת מצוף 247 | |
| פרטים | |
|---|---|
| בסיס האם | הר הצופים |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1955–1967 (כ־12 שנים) |
| מקים היחידה | שלמה להט |
יחידת מצוף 247 הייתה יחידה צבאית שהוקמה ב־1955, שמשימתה הייתה החזקת מובלעת הר הצופים, שנשארה מובלעת מפורזת בתוך השטח הירדני על פי הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. משימות היחידה כללו, מעבר להגנה על השטח הישראלי, איסוף מודיעין וחימוש וביצור העמדות בהר. היחידה סיימה את תפקידה לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עם איחוד העיר.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הר הצופים, שיירת הדסה, מובלעת הר הצופים
בשנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמו על הר הצופים האוניברסיטה העברית ובית החולים האוניברסיטאי הדסה הר הצופים. בין מתחם בית החולים והאוניברסיטה נמצאת שכונת שייח' ג'ראח, שניתקה את הר הצופים מירושלים העברית, והתנועה אל ההר הייתה באמצעות שיירות. בב-ד' בניסן תש"ח, 13 באפריל 1948, הותקפה אחת השיירות שעלו להר - שכונתה לאחר מכן "שיירת הדסה" - במהלכה נרצחו 77 מאנשיה. בעקבות ההתקפה על השיירה נותק הקשר עם ההר.[2]
ב־7 ביולי 1948, יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוזו של הר הצופים, בתיווך האו"ם ההר חולק לשלושה אזורים:
- המובלעת הישראלית, שכללה את מתחמי האוניברסיטה, בית החולים הדסה הר הצופים, בית הקברות הצבאי הבריטי, והכפר הערבי עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי;
- שטח הפקר, מדרום לשטח הישראלי;
- שטח מפורז ירדני, מדרום לשטח ההפקר, שכלל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה.(מפה). בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־33 אנשי סגל עובדים אזרחים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-40 שוטרים.[3][4]
הסכם זה נשאר בתוקפו עד לסופה של מלחמת העצמאות ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949 .[5] בהסכם נקבע כי מדי שבועיים תועלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת אנשי ההר. שיירה זו הייתה תחת פיקוח האו"ם, ויצאה ממעבר מנדלבאום. על פי ההסכם, כללה השיירה שני משוריינים ומשאיות שהובילה להר אספקה. בירידה מההר הובילו המשאיות ספרים מבית הספרים הלאומי שבהר, שהועברו לספריות האוניברסיטה בגבעת רם.[6]
בשנים הראשונות לאחר כינון הסכמי שביתת הנשק לא הייתה בהר הצופים תפיסת הגנה ברורה ומובנית. בין השנים 1948 – 1955 הייתה הגנת הר הצופים נתונה בידי כוח פלוגתי שחייליו עלו להר מחופשים לשוטרים, כדי לעמוד בהסכמי שביתת הנשק. הכוח היה עולה להר לתקופות לא קבועות, לעיתים אפילו לתקופה של עד 3 חודשים. לא הייתה רציפות בין הכוחות ולא הייתה תפיסה ברורה על הגנת ההר. הוראות הסכם שביתת הנשק יצרו צורך גדול בנשק מתקדם בכמות מספקת, בארטילריה, תחמושת, חומרי נפץ, מוקשים ובציוד ביצורים, כדי שתהיה למגיני ההר יכולת להתגונן כנגד התקפה, אם תבוא, על מובלעת ההר הצופים, אך בשל אי הבהירות לגבי הגנת ההר לא הייתה מדיניות אחת לגבי הבאת אמצעי הלחימה למובלעת.[7]
הקמת היחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1955 הוחלט על הקמה של יחידה מיוחדת שתהיה אחראית על הגנת מובלעת הר הצופים. היחידה החלה לפעול בשנת 1956, ושמה הראשון היה "מצדה". בשנת 1957 הוחלף שם היחידה ל"צורון", ושוב הוחלף בשנת 1959 לשם הקבוע "מצוף 247". היחידה נחשבה סודית ביותר, ואנשיה נדרשו לנוע בלבוש אזרחי ולהסתיר, אפילו מבני משפחתם, את תפקידם הצבאי. על ההר התחזו אנשי היחידה לסטודנטים שתפקידם לטפל בספרייה ובציוד שבאוניברסיטה.[8] סגל היחידה כלל שמונה מש"קים בשירות סדיר: מש"ק מודיעין, מש"ק חבלה (חבלן), מש"ק חימוש (נַשָׁק), שני מש"קי קֶשֶׁר, חובש קרבי, מש"ק אפסנאות, מש"ק דת, ומש"ק חשמל, שמשנת 1966 היה חשמלאי מוסמך.
פעילות היחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, מטרתה של היחידה היה לקיים רצף פיקודי ומבצעי בהגנה על ההר. מפקד היחידה היה אחראי על ניהול הפעילות השוטפת בהר, כולל נוהלי השמירה והאבטחה הרגילים, ביצור העמדות בהר ומיקוש. מעבר לחיילי היחידה הקבועים היו בהר לוחמים מחטיבות החי"ר השונות, שהגיעו להר מחופשים לשוטרים וכן אזרחים עובדי צה"ל. בכל שיירה שעלתה להר הוחלפו 45 מהם. בנוסף לתפקידים אלה הייתה היחידה אחראית גם על איסוף מודיעין על ידי תצפיות וגם על ידי האזנה לקווי טלפון של הירדנים,[9] וכן ביצעה "סיורי ריבונות" בחלקים של ההר שהיו בשליטה ישראלית על פי ההסכם אך לא היו בהם חיילים בדרך קבע.[10] באחד מהסיורים הללו אירעה תקרית חמורה, במהלכה נהרגו ארבעה חיילים וקצינים (ראו להלן).
תפקיד נוסף של היחידה היה להבריח נשק, תחמושת ואמצעי הגנה להר הצופים בדרכים מתוחכמות.[11] הנשק שהוברח הוסתר בשני המשוריינים שליוו את השיירות להר. בשני המשוריינים - גדול וקטן - הוסתרו כלי נשק ותחמושת בדפנות כלי הרכב, להגנה עצמית אם השיירות יותקפו. בנוסף, במשוריין הקטן, שכונה "המשוריין החכם", נבנה תא מיוחד שבו ניתן היה להבריח להר כלי נשק נוספים. המשוריין נבנה כך שניתן יהיה להגביה את גגו ב-30 ס"מ, ובתא הסמוי שנוצר הוכנסו כלי הנשק המתקדמים ביותר שהיו אז בצה"ל, תחמושת, חומרי חבלה, מכשירי קשר ותצפית ועוד. לתא זה הוכנסו אפילו ג'יפים שפורקו לחלקים ברוחב של 29 ס"מ. בדרך זו הצליחה היחידה להעלות להר הצופים ג'יפי תול"ר, מרגמות 81 מ"מ, תותחי 20 מ"מ, מקלעים כבדים, נשק אישי ותחמושת, מוקשים, חומרי נפץ וציוד ביצורים. על ההר הורכבו חלקי הג'יפים, והג'יפים עם התול"רים הוכשרו לפעולה. להברחות הנשק להר קראו בשם הקוד "שיירות הקמח" ואנשי היחידה נהגו לפרוק אותן בהסתר כך שגם אנשי האו"ם, שליוו את השיירה, לא יוכלו לראות את הציוד שנפרק. ציוד זה הוסתר גם מחיילי היחידות הסדירות ששמרו על ההר, ורק אנשי יחידת מצוף 247 ידעו עליו.
ביחידה התפתח הווי מיוחד. מפקד היחידה כונה ה"מלך" ויתר הסגל כונו "נערי המלך", ועלייתם להר לוותה בטקסים היתוליים שונים שנועדו גם להסוות את הברחת הנשק להר. חיילי היחידה נהגו גם לערוך מתיחות לקציני היחידות שהיו מוצבים בהר.[12] ייתכן שמקור הכינוי "מלך ההר" בכובע השוטרים שחבש מפקד היחידה, שעוטר במעין כתר, ועל שמו נקרא "המלך".[13]
ב-10 ביוני 1967, הגיעה משימתה של "מצוף 247" לסיומה, עם שחרור ירושלים.
מפקדי ההר והיחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שם | שנים בתפקיד | הערות |
|---|---|---|
| מפקדי הר הצופים | ||
| שלמה להט | 1953 | מפקד ההר כולו. הכין את תוכניות הגנת ההר, שעליהן התבססה פעולת יחידת מצוף 247. לימים אלוף, מפקד עוצבת סיני וראש אגף כוח האדם |
| מפקדי יחידת מצוף 247 | ||
| אהרון קמארה | 1956 - 1957[14] | בהמשך ממקימי ומפקדי פלוגת הטנקים בחטיבת ירושלים |
| יעקב בורשטיין | ||
| ירמי לבדיגר | 1958[15] | |
| יוסף (יוסקה) קרן | 1959 - 1961 | |
| אפרים פורן | 1961 - 1962 | לימים תת-אלוף, דובר צה"ל והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה |
| דב רביב (דובץ') | 1962 - 1964 | לימים אלוף-משנה |
| דייב גרינברג[16] | ||
| ישראל קרן | ||
| עזרא שניצר | 1965[17] | |
| מנחם שרפמן | 1965 - 1967[18][19] | לימים סגן אלוף |
תקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך השנים אירעו בהר הצופים כמה תקריות בין ישראל לירדן, במהלכן נפצעו ונהרגו חיילים ישראליים וירדנים.
תקרית בית השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלקו הדרום-מערבי של הר הצופים, בין בנייני האוניברסיטה לבין מבני אוגוסטה ויקטוריה, עמד מבנה שכונה "בית רשות השידור". לטענת הירדנים היה המבנה בשטחם ואילו לטענת הישראלים היה המבנה בשטח המובלעת הישראלית. ועדת שביתת הנשק קיבלה את העמדה הישראלית, אך הירדנים ניסו להשתלט על המבנה. ב-24 ביולי 1956[20] נכנסו עשרה חיילים ירדנים למבנה. החיילים הישראליים בהר פתחו לעברם באש והתפתחה תקרית ירי. למקום הגיעו משקיפים מוועדת שביתת הנשק וקצינים ירדנים, בהם קפטן מוחמד דאוד, קצין הלגיון הירדני שהיה נציג ירדן בוועדה בין השנים 1965–1967. הקצינים ניסו להגיע למבנה דרך שדה מוקשים ישראלי, למרות אזהרות מפקד היחידה, אהרון קמארה. שניים מהם נפצעו, ובהם דאוד, וקמארה חילץ אותם מתוך שדה המוקשים. כאשר דווח סיפור ההצלה למפקד מחוז ירושלים חיים הרצוג נזף בקאמרה על שהציל את הקצינים.[21]
לאחר כיבוש ירושלים המזרחית בידי צה"ל, הסגיר עצמו דאוד לידי כוחות צה"ל ושוחרר לאחר 17 ימי מעצר. זמן קצר לאחר מכן הועלה לדרגת זעים (המקבילה לדרגת אלוף) בצבא ירדן. לימים, בספטמבר 1970, מונה לראש ממשלת ירדן למשך שבוע. לפני מותו, בינואר 1972, פנה דאוד לבתו מונה וביקש ממנה למצוא את הקצין הישראלי שהצילו, וביקשה שתראה בו כ"אביה" לאחר מותו.[21]
תקרית גן שולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 במאי 1958 יצא סיור של צה"ל ל"גן שולמית", בשיפולים המזרחיים של הר הצופים. הסיור נועד להפגין ריבונות בשטח שהיה "מת", נסתר, מבחינת התצפיות והעמדות של הכוחות הישראליים בהר. מארב של הלגיון הירדני פתח באש צלפים על הסיור, במיוחד מה"חורשה", שהייתה מוצב ירדני צפונית מזרחית לגן שולמית, מחוץ לשטח המפורז. הכוח השיב באש וכך עשה כוח החיפוי שהיה מוצב במבני בית החולים הדסה בהר. אחד החיילים, משה גינצברג, נפצע קשה ומת מפצעיו, וגם מפקד הסיור, אליאב אלעשרי, נהרג. כוח חילוץ ובו שישה חיילים וקצין שיצא לסייע לכח המותקף לא הצליח לחלץ את חיילי הסיור הראשון, ומפקדו, סגן מרדכי טיקוצ'ינסקי, נהרג. גם כוח חילוץ שני לא הצליח במשימתו, ומפקדו, סמל יוסף צבי יוחימק, נהרג אף הוא. רק בערב הצליח כוח חילוץ שלישי להגיע אל ההרוגים, הפצועים והחיילים הלכודים ולחלץ אותם. בקשות של מפקד ההר להפעיל מרגמה 81 מ"מ לסיוע לסיור הלכוד לא אושרו על ידי פיקוד המרכז, מחשש לחשיפת כלי הנשק המוסתרים בהר, שנועדו למקרה של מלחמה. מהאש הירדנית נהרג גם יושב הראש הקנדי של ועדת שביתת הנשק, לויטננט קולונל ג'ורג' פלינט, שניסה לתווך בין הצדדים.[15][22][23][24]
אליאב אלעשרי, יוסף יוחימק ומרדכי טיקוצ'ינסקי זכו בציונים לשבח על לחימתם בקרב. הציונים לשבח הומרו בהמשך לצל"ש הרמטכ"ל (לאלעשרי וליוחימק)[25] ולעיטור העוז (לטיקוצ'ינסקי).[26][27]
תאונות נשק בהר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 בפברואר 1959 נהרג סמל שמואל טודר, בעת שמוקש שבו טיפל התפוצץ בידיו. החיילים עסקו בהנחת מוקשים בהר בלילה קר במיוחד. טודר, שנולד בפולין וכילד היטלטל עם משפחתו במזרח אירופה ובסיביר, נתפס כמי שרגיל לעבוד בקור, ולכן התבקש לטפל במוקשים. המוקש האחרון שאותו הניח התפוצץ בידיו. בשל הסודיות הרבה שאפפה את הפעילות בהר קיבלה משפחתו פרטים מלאים על נסיבות מותו רק ב-2010.[28]
באוקטובר 1964 שירתו בהר חיילים מחטיבת גולני והם מוקמו בבניין הכימיה בהר. ב-13 באוקטובר הוטלה עליהם משימה לפרק עשרות רימוני יד בריטיים מסוג מילס. רב-טוראי חגי בר אורין הבחין ברימון חי שנצרתו שוחררה. הוא חטף את הרימון בידו, רץ מתוך הבניין וחיפוש מקום ריק מחיילים להשליך אליו את הפצצה. משלא מצא, הצמיד את הרימון אל ירך ימין שלו, ונהרג.[29]
על פרטי המקרה הוטלה צנזורה כבדה במשך 50 שנה. המשפחה תודרכה אז ובמשך שנים רבות אחר כך, לשמור את דבר מותו של חגי לעצמה.[30] פניית המשפחה לצה"ל להכיר במעשהו של בר אורין ולהעניק לו עיטור על גבורתו (כפי שנעשה במקרים אחרים) נדחתה,[31] וגם פניית המשפחה לבית המשפט הגבוה לצדק נדחתה. הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, העניק למשפחתו של בר אורין תעודת הוקרה על מעשהו.[32]
אנדרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פניית ותיקי "יחידת מצוף 247" לנשיא האוניברסיטה העברית בירושלים הפרופ' מנחם מגידור, ב-18 ביוני 2009 נחנכה אנדרטה להנצחה של "יחידת מצוף 247" במרכז הר-הצופים בכיכר אביגדור המאירי.
את תמצית תיאור פעילות היחידה, ניסח המשורר חיים גורי ב-39 מילים על לוח האנדרטה.
תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
מבנה בהר הצופים -
אנדרטה בהר הצופים לזכר יהודה (יהוד'לה) כהן מ"נערי המלך"
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריה שניפר, סיפורה של יחידת "מצוף 247", מובלעת הר הצופים באתר ההנצחה, גבעת התחמושת
- אלבום מסמכים מיחידת מצוף 247 באתר יחידת מצוף 247
- גלריית תמונות, באתר יחידת מצוף 247
- מרדכי גילת, "הר הצופים" (1969), הוצאת מסדה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחידת מצוף 247, סרטון באתר יוטיוב
השיירה הדו-שבועית עולה אל הר הצופים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1958
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יחידת "מצוף 247"– "מובלעת הר הצופים", באתר יחידת מצוף 247.
- ^ שנייפר, עמ' 3 - 16.
- ^ נוסח ומפת ההסכם, כפי שפורסמו על ידי מרכז ההסברה של מפא"י ב-1958 מאתר ארץ ישראל EretzIsrael.co.il
- ^ שנייפר, עמ' 30.
- ^ ידען מעריב תשכ"ד, בית דפוס מעריב, אוגוסט 1963, עמ' 64 ו-65
- ^ אפרים גנור, בדרך אל ההר: המובלעת הישראלית שפעלה בלב ירושלים, באתר מעריב אונליין, 24 במאי 2017
- ^ שנייפר, עמ' 68 - 69.
- ^ שנייפר, עמ' 81 - 82.
- ^ שנייפר, עמ' 187 - 190.
- ^ שניפר, עמ' 142 - 143.
- ^ תקציר סיפור יחידת "מצוף 247" – "מובלעת הר הצופים" באתר ההנצחה גבעת התחמושת.
- ^ שנייפר, עמ' 122 - 131.
- ^ שנייפר, עמ' 82.
- ^ שנייפר, עמ' 131.
- ^ 1 2 אריה שנייפר, תחקיר תקרית גן שולמית
- ^ "הלך לעולמו מנחם שרפמן מלך "הר הצופים" רועי מנדל, 23 במאי 2008, ynet, תגובות: תגובה 38
- ^ שנייפר, עמ' 227.
- ^ רועי מנדל, הלך לעולמו מנחם שרפמן, "מלך הר הצופים", באתר ynet, 22 במאי 2008
- ^ "העיניים והאוזניים של צה"ל - הר הצופים, רפי מן, 27 ביוני 2015
- ^ הלגיון הגביר כוחו ליד הר הצופים, מעריב, 25 ביולי 1956
- ^ 1 2 שנייפר, 131 - 137.
- ^ שנייפר, עמ' 143 - 153.
- ^ 4 שוטרים וקול. פלינט נרצחו בהר הצופים, דבר, 27 במאי 1958
- ^ מרדכי גילת, העלילה על מלך ההר, באתר ישראל היום, 12 במאי 2016
- ^ צל"ש הרמטכ"ל שהוענק לאליאב אלעשרי ויוסף יוחימק, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
אליאב אלעשרי ויוסף יוחימק, באתר הגבורה - ^ עיטור העוז שהוענק למרדכי טיקוצ'ינסקי, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
מרדכי טיקוצ'ינסקי, באתר הגבורה - ^ שנייפר, עמ' 155 - 156.
- ^ שניפר, עמ' 111 - 112.
- ^ אמילי עמרוסי, "אחי הציל חיים, הוא לא סתם מת", באתר ישראל היום, 15 באוקטובר 2016
- ^ לזכרו של חגי בר-אוריאן אורי שגיא
- ^ אמיר בוחבוט, הלוחם קפץ על רימון ונהרג - משפחתו דורשת צל"ש, באתר וואלה!, 27 במרץ 2014
- ^ אסתר שניאורסון גרי, רימון בהר הצופים: סיפור הגבורה הלא מוכר של חגי בר אוריאן, באתר מידה, 13.4.2021.