יחסי עיראק–פקיסטן
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
| יחסי עיראק–פקיסטן | |
|---|---|
|
|
| |
| עיראק | פקיסטן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 438,317 | 796,095 |
| אוכלוסייה | |
| 46,263,924 | 244,010,540 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 264,182 | 376,533 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 5,710 | 1,543 |
| משטר | |
| רפובליקה פרלמנטרית | רפובליקה אסלאמית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי עיראק–פקיסטן הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין רפובליקת עיראק לבין הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן. האינטראקציה התרבותית והמסחר בין אינדוס למסופוטמיה החלו כבר ב- 1800 לפנה"ס. בשנת 1955 הצטרפו עיראק ופקיסטן לברית בגדאד, ברית צבאית מול ברית המועצות.[1] בשנת 1958, עם רצח מלך עיראק, עיראק פרשה מברית בגדאד, אשר החליפה שמה לארגון האמנה המרכזית (CENTO). המתיחות נמשכה בין עיראק לפקיסטן בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 עם מלחמת איראן–עיראק, מלחמת המפרץ ומלחמת עיראק.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארגון האמנה המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1955, עיראק ופקיסטן חתמו על ברית צבאית כנגד ברית המועצות ובכך הצטרפו לארגון האמנה המרכזית. בשנת 1959, לאחר תלייתו של פייסל השני מלך עיראק ועלייתו של עבד אל-כרים קאסם לשלטון העיראקי, נסוגה עיראק מן ההסכם.
קרע ומתח דיפלומטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחסים בין שתי המדינות הידרדרו בשנות השבעים, החל מפסגת ארגון הוועידה האסלאמית בשנת 1971 בלאהור. עיראק הייתה המדינה השנייה והמדינה הערבית הראשונה שהכירה בבנגלדש כאומה ריבונית אחרי גרמניה המזרחית בשנת 1972. הנשיא אחמד חסן אל-בכר תמך כלכלית וצבאית בצבא שחרור בלוצ'יסטן במהלך מרד פנימי בבלוצ'יסטן. התמיכה נמשכה עד שנת 1973 כאשר המודיעין הצבאי של פקיסטן שכנע את אכבר בוגטי, מנהיג באלוך, לערוק לפקיסטן.
ב-10 בפברואר 1973, פנג'אב ריינג'רס ומשטרת איסלאמאבאד פשטו על השגרירות העיראקית באסלאמאבאד מבלי להזהיר את ממשלת עיראק. פעולה טקטית זו חשפה מטמון גדול של נשק, תחמושת ורימוני יד. ציוד נשק אחר נמצא בארגזים שכותרתם "משרד החוץ, בגדאד" ואלה נועדו לכאורה למורדי בלוך הפקיסטניים. פקיסטן גירשה והכריזה על אישיות בלתי רצויה עבור שגריר עיראק חיקמת סולימאן וצוות קונסולרי אחר.
במכתב שנכתב לנשיא ריצ'רד ניקסון ב־14 בפברואר 1973, האשים ראש ממשלת זולפיקר עלי בהוטו הודו, אפגניסטן, עיראק וברית המועצות, למעורבות ב"קנוניה... [עם] גורמים חתרניים ולא-רדנטיסטיים המבקשים לשבש את שלמות פקיסטן.
פעולה מוצלחת הובילה לפירוק מורדי בלוצ'יסטן בפרובינציה. מנהל דיני הלחימה של בלוצ'יסטן, הגנרל ראחימודין חאן, חוקק מדיניות שייצבה את המחוז. בעקבות מלחמת איראן–עיראק הוקמה מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ בשנת 1981 בהמזרח התיכון. במהלך המלחמה ניסה הנשיא סדאם חוסיין לעבוד ללא הצלחה עם מורדי בלוצ'יסטן כדי להפנות את המיקוד האיראני לפקיסטן. מרבית המדריכים הצבאיים היו מהכוחות המזוינים של פקיסטן. כ־40,000 אנשי צבא של כוחות הצבא הפקיסטניים הוצבו ב ערב הסעודית כדי לחזק את הביטחון הפנימי והחיצוני של המדינה.
מלחמת איראן-עיראק הייתה נושא מקוטב בפקיסטן, כאשר מחצית מאוכלוסייתה מאוימים כעת מצד האוכלוסייה השיעית שלה ומאיראן. הנשיא זיא הגביר את ביטחונה של פקיסטן, בידיעה שמכיוון שהמדינה קרובה לארצות הברית, היא עלולה להיגרם למלחמה. החברים הבכירים בכוחות הצבא של פקיסטן התנגדו להרג עולי רגל שיעים בסעודיה. זיא לא הוציא שום פקודות לכוחות המזוינים הערבים של פקיסטן, להעסיק מדינה כלשהי מבחינה צבאית.
מלחמת איראן-עיראק סיפקה לזיאה הזדמנות להתמודד עם איראן. טילי עוקץ רבים שנשלחו למוג'האדין האפגני נמכרו לאיראן, מה שהיווה גורם מכריע עבור המדינה במלחמת איראן-עיראק.
מלחמת המפרץ וסנקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1990 עיראק פלשה כווית עקב המתיחות הפוליטית הגוברת בין שתי המדינות הערביות. פקיסטן אישרה את ארצות הברית - מנהיגת המערכה הצבאית נגד עיראק, עם ראש צוות הצבא, הגנרל מירזה אסלאם בג והיו"ר הראשי המשותף האדמירל איפתיקהר אחמד סירוחי פיקח על הצבת הכוחות המזוינים של המזרח התיכון במזרח התיכון. הגנרל בג האשים את מדינות המערב בעידוד עיראק לפלוש לכווית, אף כי המשיך להוביל את כוחותיו המזוינים נגד עיראק בתמיכה בערב הסעודית. בזמן שמלחמת עיראק עם כווית חילקה את הפקיסטנים, בג פיקד בקפידה והציב את כוחותיו הכפופים של הכוחות המזוינים בפקיסטן במהלך מבצע סערת המדבר.
לאחר מלחמת המפרץ הראשונה עיראק החלה לבנות קשרים הדוקים יותר עם הודו. בשנת 2000 ביקר סגן נשיא עיראק טהא יאסין רמדאן בהודו, וב־6 באוגוסט 2002 העביר הנשיא סדאם חוסיין את "התמיכה הבלתי מעורערת" של עיראק להודו בגלל סכסוך קשמיר עם פקיסטן. הודו ועיראק הקימו ועדות שרים משותפות ומשלחות סחר לקידום שיתוף פעולה דו-צדדי נרחב.
נורמליזציה של היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2003, לפני פרוץ מלחמת המפרץ השנייה, הודיעה פקיסטן כי היא מתנגדת לכל פעולה צבאית נגד עיראק. עם זאת, לאחר סיום המלחמה, פקיסטן ציינה כי היא מוכנה לשלוח את כוחותיה הצבאיים של המזרח התיכון לעיראק לצורך שמירת שלום אם הם ידרשו לכך.
ארצות הברית ובריטניה השמיעו קריאות רבות להצבת הכוחות התלויים של צבא פקיסטן לפעולות שמירת שלום בעיראק. עם זאת, אנשי צבא פקיסטן אמרו כי "לאור ההתקוממות נגד כוחות הקואליציה בראשות ארצות הברית בעיראק והאנרכיה הפנימית שם, שליחת כוחותינו בשלב זה תהיה כמו קפיצה באש. המתיחות בין שתי המדינות נותרה אינטנסיבית בנושא בני ערובה זרים בעיראק. במהלך השנים 2004–2005, 14 אזרחים פקיסטנים נתפסו כבני ערובה מתוכם שניים נהרגו. עם זאת, היחסים נורמלו בעקבות כוחות ארצות הברית נסיגת הכוחות מעיראק. בשנת 2013 שתי המדינות חתמו על ברית הגנה.
שגריר עיראק בפקיסטן, ד"ר רושדי אלאני, טען כי עיראק רואה בפקיסטן "מעצמת על מוסלמית וכי עיראק מוכנה לספק לפקיסטן נפט ללא תנאי, ומטוסי האימון סופר מושאק נמסרו מפקיסטן כחלק משיפור יחסי ההגנה בין שתי המדינות.
נציגויות דיפלומטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Lesson from history: 1955 Baghdad Pact" (באנגלית בריטית). 2003-02-26. נבדק ב-2020-09-21.
- ^ אתר על יחסי מדינות
