מלחמת איראן-עיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת איראן-עיראק

חיילים איראנים לוחמים במסכות להגנה מפני הנשק הכימי העיראקי

תאריך:	22 בספטמבר 1980 - 22 באוגוסט 1988
מקום:	איראן, עיראק, ערביסטן או חוזסטן
תוצאה:	אבידות קשות ללא שינוי במצב הטריטוריאלי
שינויים בטריטוריות:	על פי החלטה בתיווך האו"ם נשאר מצב הטריטוריות כמו שהיה קודם לכן

הצדדים הלוחמים

עיראק

איראן

מפקדים

סדאם חוסיין
עלי חסן אל-מג'יד

רוחאללה חומייני
עלי שמח'אני

אבדות

הערכה: 375,000+ הרוגים

הערכה: 1,000,000+ הרוגים

מלחמת איראן-עיראק (22 בספטמבר 1980 – אוגוסט 1988) פרצה בעקבות סכסוך על הגבול בין שתי המדינות, באזור חוזסטאן או ערביסטאן (ליד השאט אל ערב). דוברים עיראקים טענו שהאיראנים הפגיזו ערים עיראקיות עוד מה-4 בספטמבר. סדאם חוסיין הכריז שהסיבה להתקפה על איראן היא סכסוך טריטוריאלי באזור שאט אל ערב.

שאט אל ערב הוא נהר באורך של כ-200 ק"מ בדרומה של עיראק, שמתחיל בנקודת המפגש של נהרות הפרת והחידקל, ונשפך למפרץ הפרסי. הנהר היה גבול בין ממלכות קדומות כבר מאות שנים וגרם לסכסוכים רבים מאז ומתמיד. בתקופה המודרנית הוא יוצר גבול טבעי בין איראן לעיראק.

בשנת 1975, הייתה עיראק חלשה מבחינה פנימית, בעקבות התמרדות הכורדים בצפון המדינה, ועל כן היא חתמה על הסכם עם השאה של איראן, שנתן לאיראן שליטה חלקית בשאט אל ערב. לאחר נפילת השאה מוחמד רזה שאה פהלווי במהפכה האסלאמית של שנת 1979 ועליתו לשלטון של המנהיג הדתי האייתולה רוחאללה ח'ומייני החלו הוצאות להורג של רבים ממפקדי הצבא האיראני.

בעקבות שביית השגרירות האמריקנית בטהראן זמן קצר לאחר המהפכה, ניתק הממשל האמריקני את יחסיו עם טהראן. ארצות הברית הייתה ספקית הנשק העיקרית של איראן, והניתוק ביחסים גרם להחלשת הצבא האיראני.

בעקבות דימוי החולשה של איראן החליט סדאם חוסיין לנצל את שעת הכושר ולכבוש את השאט אל ערב. סדאם גם קיווה לכבוש את מחוז חוזסטאן ממערב לשאט אל ערב מכיוון שהיה אזור עשיר בנפט. האזור גם היה נוח לשליטה עבור עיראק, שכן מרבית תושביו היו ערבים (ולא פרסים, בדומה למרבית תושבי איראן).

ההתקפה העיראקית ההתחלתית נחלה הצלחה, ולקראת סוף שנת 1980 כבשה עיראק את עיר הנמל קוראמשהר ושטחים נוספים במערב איראן. אולם, הצבא האיראני התאושש ויצא למתקפת נגד מסיבית, ובתחילת שנת 1982 הדפו הכוחות האיראנים את צבא עיראק מכל השטח האיראני הכבוש. אחת הסיבות העיקריות להצלחה האיראנית לכך הייתה ההתלהבות הדתית שהאיראנים הצליחו להפיח בחלק מלוחמיהם ובמיוחד במשמרות המהפכה והמתנדבים המתאבדים של הבאסיג'.

מנהיג איראן, ח'ומייני, הכריז שלא יחתום על הסכם להפסקת האש עד שמשטרו של סדאם יקרוס. צבא איראן החל בסדרת התקפות מוצלחות לתוך שטח עיראק, שגררו שימוש בנשק כימי נגדם. חייליו של ח'ומייני כבשו את איי מג'ון העשירים בנפט בפברואר 1984, ואת חצי האי אל פאו, בצד העיראקי של השאט אל ערב, בתחילת 1986. תקיפות מטוסים וטילים על ערים ועל מתקנים צבא תשתיות ונפט היו נפוצים במהלך המלחמה ובוצעו על ידי שתי המדינות וגרמו לירידה משמעותית בתפוקת הנפט של שתי המדינות. בשנת 1985 החלו שני הצדדים לתקוף בטילים זה את בירתו של זה, במה שכונה מלחמת הערים.

השאט אל-ערב

ארצות הברית ומספר מדינות אירופאיות החלו להתערב בסכסוך כאשר איראן החלה לתקוף מיכליות נפט כוויתיות. התקפות אלו גרמו לירידה במעמדה של איראן בקרב אומות רבות בעולם, ובעקבות זאת התקשתה איראן לייבא נשק ותחמושת שהיו כה נחוצים לה במהלך המלחמה הארוכה.במהלך התקיפות נפגעה ממוקש משחתת של ארצות הברית וכתגובה השמיד חיל הים האמריקני תוך כמה שעות חצי מהצי האיראני מה שמנע ממנה להמשיך בתקיפות. לבסוף, ביולי 1988 נאלצה איראן לחתום על הסכם הפסקת אש עם עיראק בתיווך האו"ם, וזאת למרות שהבטחתו של ח'ומייני להפיל את משטר סאדם לא מומשה. בהסכם משנת 1990 נקבע שששתי המדינות ייסוגו מהשטחים שכבשו במהלך המלחמה וקו הגבול יחזור למצב הטרום-מלחמתי. כמו כן בוצעה החלפות שבויים חלקית, אך אלפי שבויים נותרו כלואים בשתי המדינות עד שנת 2003, זמן רב לאחר כינון הפסקת האש. כאמור, במלחמה היה מעורב הן נשק קונבנציונלי (כולל טילי קרקע-קרקע) והן נשק כימי, שעזר לעיראקים להדוף מתקפות איראניות וכ"ריכוך" לפני התקפותיהם שלהם ולהסב לצבא איראן אבידות כבדות. אבידות המלחמה היו כבדות: כמיליון הרוגים משני הצדדים, ומספר פצועים אף גבוה מכך.

במהלך המלחמה נתמכה איראן על ידי סוריה ולוב וקיבלה את מרבית נשקה מצפון קוריאה וסין. במהלך המלחמה היו ארצות הברית וישראל מעורבות בניסיונות לספק נשק לאיראן (הפרשה נודעה בכינוי פרשת איראן-קונטראס או איראנגייט).

עיראק נהנתה מתמיכה רחבה יותר מברית המועצות, שהייתה ספקית הנשק הראשית שלה, וממדינות המערב ומדינות ערב גם יחד.