יס (להקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יס
Yes concert.jpg
מידע כללי
מקור לונדון, אנגליה
שנות פעילות 1968 - 1981
1983 - היום
סוגה רוק מתקדם
רוק סימפוני
ארט רוק
רוק פסיכדלי
פופ רוק
רוק אקספרימנטלי
חברת תקליטים אטלנטיק, אטכו, אריסטה,
ויקטורי, סנקטוארי, איגל

יס (Yes) היא להקת רוק מתקדם פופולרית שנוסדה בלונדון ב-1968. למרות השינויים הרבים שחלו בהרכבה, ההתפרקויות הזמניות והשינויים בתחום המוזיקה הפופולרית, הלהקה שומרת במשך יותר מ-30 שנה על קהל אוהדים מגוון ונאמן. להקת יס נחשבת לאחת מחלוצות ז'אנר הרוק מתקדם והשפיעה על להקות רבות שהלכו בעקבותיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות (1969-1970)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יס נוסדה ב-1968 על ידי הסולן ג'ון אנדרסון והבסיסט כריס סקווייר. ההרכב המייסד כלל גם את הגיטריסט פטר בנקס, הקלידן טוני קיי והמתופף ביל ברופורד. המופע הראשון שלהם היה במחנה קיץ באנגליה ב-2 באוגוסט 1968. בתקופה זו הוציאה הלהקה מוניטין על 'גניבת' שירים של אמנים מפורסמים אחרים (כמו דיפ פרפל, הביטלס ועוד) וביצועם מחדש, תוך כדי הרחבות ושינוים מודרניים. כבר באלבום הבכורה שיצא ב-1969 שנקרא גם הוא (Yes) הוכיחו חברי הלהקה את כישרונם ואת מטרותיהם השאפתניות. פטר בנקס הפך מיידית לכוכב עולה בקרב מעריצים וכותבי ביקורות, והקולות ההרמוניים של אנדרסון וסקווייר הפכו עד מהרה לסמל המסחרי של יס.

ב-1970 יצא אלבומם השני – Time and a Word שכלל 30 קטעי תזמורת סימפונית. האלבום זכה להצלחה אמנם, אבל הושמעו טענות (בעיקר מכיוון הגיטריסט – פטר בנקס) על השימוש המוגזם בתזמורת שלא איפשר ביטוי הולם לכישרון של שאר חברי הלהקה. עוד לפני פרסום האלבום פוטר פטר בנקס.

התקופה ה'קלאסית' (1971-1980)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-70 נחשבו עדיין התקליטים של יס כקלאסיים בקרב מעריצי הלהקה. האלבומים אופיינו ביצירות בעלות סידור קלאסי מורכב, משקלים ומקצבים מורכבים, וירטואוזיה מוזיקלית, שינויים דרמטיים ומילים שנכתבו בהשפעת זרם התודעה, ללא סדר כרונולוגי או תחבירי. היצירות נמשכו מעבר למבנה הסטנדרטי של שירי פופ והגיעו לעתים לקטעים בני 20 דקות ויותר. קטעי השירה התחלפו לסירוגין בנעימות אינסטרומנטליות ואלתורי גיטרה, בס וקלידים. המאפיינים הווקאליים המזוהים ביותר עם 'התקופה הקלאסית' של יס הם הקול הגבוה והמיוחד של אנדרסון, צלילי ההרמוניה החזקים, סולו הגיטרה והקלידים השקטים יחסית של ריק וייקמן וסטיב האו, התיפוף הפוליריתמי (שימוש בשני משקלים, או יותר, בו זמנית) של ביל ברופורד והסאונד המיוחד של הגיטרה (Rickenbacker מודל 4001) שהפיק כריס סקווייר.

סקווייר היה אחד מאמני הבס הראשונים שעיבד את האפקטים של הגיטרה החשמלית, כמו טרמולו, פסינג (שלב אחר שלב) ועוד, לכדי ביצוע אינסטרומנטלי. החיתוך הריתמי של סקווייר וברופורד נחשב, לדעת רבים, לטוב ביותר במוזיקת הרוק באותה תקופה.

שני התקליטים הראשונים שהוציאה יס היו מעורבים בחומרים מקוריים של הלהקה יחד עם חומרים של אמנים משפיעים מפורסמים באותה תקופה, כמו: הביטלס, הבירדס וסימון וגרפונקל. עזיבתו של פטר בנקס ב-1970 והחלפתו בגיטריסט להקת תומורוו (Tomorrow) לשעבר – סטיב האו הביאו את יס לעידן חדש. האלבום השלישי של יס, The Yes Album, הציג את יס במלוא תפארתה וזכה לביקורות נלהבות. חלק מן ההצלחה של אלבום זה ניתן לזקוף לעובדה שלאלבום זה הוכנסו רק יצירות מקוריות של הלהקה וכן לזכותו של אדי אופורד, טכנאי אולפן מבריק במיוחד, שמומחיותו המקצועית הייתה גורם המפתח להצלחת הלהקה. מעריצים של אותה תקופה נוהגים לכנות את עצמם כ"Troopers" בעקבות הקטע השלישי באלבום: "Starship Trooper".

ב-1971 עזב הקלידן טוני קיי את יס על מנת ליצור להקה חדשה משלו, "באדגר" (Badger). את מקומו החליף ריק וייקמן הכריזמטי שבדיוק אז עזב את להקת The Strawds ואשר היה כבר מוזיקאי מפורסם בעבודתו עם דייוויד בואי, לו ריד ושורה של אמנים מפורסמים אחרים.

בקטעי הסולו, היה וייקמן ניגוד מושלם לסטיב האו. הוא גם הביא שני חידושים מרעננים ללהקה – את המלוטרון (מקלדת מתוכנתת להפקת צלילים של כלי תזמורת) ואת הסינתיסייזר האנלוגי (מינימוג). מוקף בשורות של קלידים, שיער בלונדיני גולש וחליפת נצנצים (שהפכה לנושא לבדיחות במקומות מסוימים) היה וייקמן מוקד להתעניינות רבה על הבמה.

עם וייקמן בהרכב הלהקה, יס נכנסה לתקופה שנחשבת לפורייה ולמוצלחת ביותר שלה וקצרה שבחים רבים על שני אלבומיה החדשים: Fragile מ-1971, שנכנס לרשימת עשרת הנבחרים של אמריקה, וClose to the Edge מ-1972, שהפך גם הוא לרב מכר. יס נהנתה מהצלחה מסחרית גדולה ברחבי העולם והפכה לאחת מהאטרקציות המוזיקליות בזמנה. הלהקה עשתה שימוש מרשים בפירוטכניקה שאפיינה את אותה תקופה, והתפרסמה בשל האיכות הגבוהה של הסאונד והתאורה בהופעותיה. התקליט Fragile סימן גם את שיתוף הפעולה ארוך הטווח בינה לבין האמן רוגר דין, שעיצב את הלוגו של הלהקה, את עטיפות האלבומים ואת התאורה בהופעות.

ישנם אנשים שמחשיבים את Close to the Edge כנקודת שיא של כל ז'אנר הרוק מתקדם. למרות זאת, מעט לאחר פרסום האלבום, בשיא הצלחת הלהקה, הודיע ביל ברופורד המתופף על עזיבתו לטובת להקת קינג קרימזון. ברופורוד הוחלף על ידי אלן וייט, מתופף לשעבר בלהקת Plastic Ono Band. וייט ביצע את הופעת הבכורה שלו באלבום Yessongs, אלבום הופעה שהוקלט במהלך מסע הופעות שערכה הלהקה בסוף 1972 ותחילת 1973.

Yessongs נחשב לפרויקט שאפתני במיוחד וללא ספק הימור רציני לחברת ההפקה, Atlantic Records. מדובר באלבום משולש שמכיל יצירות אולפן של הלהקה משלושת האלבומים הקודמים בביצוע חי. עטיפת האלבום הייתה אחת מיצירות האומנות המפורסמות של רוג'ר דין והיא המשיכה את תפיסת העיצוב הקוסמי – אורגני של שני האלבומים הקודמים. גם אלבום זה הפך לרב מכר וזכה להערכות רבות לאחר שהגיע למקום השביעי בבריטניה ולמקום השנים-עשר בארצות הברית.

אלבום הסטודיו הבא של יס - Tales from Topographic Oceans גרר אחריו ביקורות חלוקות. האלבום היה שאפתני אף יותר מקודמיו, והורכב מארבע רצועות בלבד, שכל אחת מהן מכסה צד שלם של תקליט, והקצרה שבהן עוברת את 18 הדקות (זמן שהיה אורך היצירה הראשונה ב-Close to the Edge, שהייתה הארוכה ביותר של יס עד אז). הדבר גרם למבקרים ומעריצים רבים לחוש שיס עברו את הגבול, ושהאלבום ארוך, פומפוזי ומתיש מדי. ניתן לתלות חלק מהאשמה באורכו של האלבום באילוצים הטכניים של אותה תקופה: קיצור של האלבום לשישים דקות היה מותיר צד ריק באחד משני התקליטים של האלבום. למרות הביקורת הרבה, האלבום זכה גם להצלחה בקרב חלק מהמעריצים, ולא חסרים כאלו שרואים אותו בתור האלבום הטוב ביותר של הלהקה.

במהלך יצירת Tales, הסתכסך ריק וייקמן עם חברי הלהקה ובפרט עם ג'ון אנדרסון, ופרש. לאחר נסיון כושל לגייס את הקלידן היווני ואנגליס, צורף אליה הקלידן פטריק מוראז, ואיתו יצרה הלהקה את אלבום האולפן הבא שלה, Relayer. האלבום הלך לכיוון שונה מקודמו, והיצירות בו היו פראיות, רועשות וכאוטיות הרבה יותר. בדומה ל-Close to the Edge, גם אלבום זה נפתח ביצירה אפית ארוכה, שאחריה שני שירים שאורכם בסביבות ה-10 דקות. היצירה הפותחת, Gates of Delirium, שאורכה כמעט 23 דקות, נחשבת בעיני רבים ליצירה הטובה ביותר של הלהקה, אף שסגנונה התוקפני והרועש (עד כדי מהומה וקולות פיצוצים בחלקה האמצעי, המתאר קרב) שונה מעט מסגנונה הרגיל של הלהקה. Relayer נחשב לנקודת השיא האחרונה של הלהקה, שאחריה החלה התדרדרותה ההדרגתית.

בשנת 1976, יס יצאו לסיבוב הפעות אמריקני מצליח ובאותה שנה, הקליטו את האלבום, Going for the One בשווייץ. באלבום זה חזר וויקמן ללהקה. האלבום כלל להיטים כמו Wondrous Stories אשר הגיע לראשונה בתולדות הלהקה, למקום ה-7 במצעד הסינגלים הבריטי. גם שיר הנושא הגיע למקום ה-24 במצעד. באלבום נכללה יצירה בשם Awaken שנמשכת 15 דקות ונחשבת לאחת המוצלחות של הלהקה. עטיפת האלבום עוצבה על ידי חברת היפנוסיס. זוהי העטיפה הראשונה שהחברה עיצבה ללהקה וזה לא היה רגיל כי רוב עטיפות האלבומים של הלהקה, עוצבו על ידי רוג'ר דין. בתקופה זו, הלהקה הצליחה עוד יותר והתחילה למכור חולצות שנמכרות עד היום. בשנת 1978, הוציאה הלהקה את אלבומה התשיעי, Tormato. גם העטיפה של האלבום הזה עיצבו היפנוסיס. זהו האלבום האחרון שבו השתתף הסולן, ג'ון אנדרסון לפני החלפתו על ידי טרוור הורן. באלבום יש את הקטע המצליח של הלהקה הנקרא, Don't Kill the Whale אשר היה כמחאה על התקופה שבה היו הורגים ליוויתנים לצורך השימוש בשומן שלהם. לאחר האלבום, כריס סקוויר, סטיב האו ואלן וייט הודיעו למנהלם, בריאן ליין שפיטרו את אנדרסון בעקבות סכסוך כספי. גם ריק וויקמן נאלץ לעזוב בשל חוסר בשילום מסים. במקומם, הביאו יס שניים מחברי להקת סינת'פופ בשם, The Buggles משם הביאו את הסולן, טרוור הורן והקלידן, ג'ף דאונס.

ב-1980 הוציאה הלהקה יחד עם החברים החדשים את האלבום Drama אשר נחשב לאחרון ברוק המתקדם לפני שהלהקה התמסחרה. באלבום זה חזר רוג'ר דין לעצב את עטיפות הלהקה. האלבום כלל את הלהיט Machine Messiah אשר התאפיין במוזיקת הבי מטאל. בהופעות עם הורן, המעריצים בהופעות כעסו על הלהקה וצעקו "בוז" ללהקה בכך שהחליפה את אנדרסון. הורן שסבל מפחד במה, סבל מכל הקללות, הצעקות והעצבים של המעריצים. מאז, הורן החליט שלא לשיר שוב בלהקה והחליט שהוא רק יפיק את אלבומי הלהקה.

מעברה של הלהקה מרוק מתקדם לפופ (1983-1987)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980, התחנן הבסיסט כריס סקוויר מהסולן ג'ון אנדרסון לחזור ללהקה. אנדרסון הסכים והלהקה יצאה להופעות אשר תועדו באלבום Yesshows. בתקופה זו חזר ללהקה הקלידן המקורי, טוני קיי וצירפו את גיטריסט חדש בשם טרבור רבין ממוצא יהודי-דרום אפריקאי במקום סטיב האו רבין הנהיג את הלהקה במקום אנדרסון וזה לא היה רגיל ללהקה.

בשנת 1981, הגיע מנהל חברת אטלנטיק רקורדס, אמט ארטגאן ומדבר עם הבסיסט כריס סקוויר ואומר לו: "אתם חייבים להוציא שיר להיט עכשיו. כריס, אני סומך עליך שתצליח לעשות את זה". לאחר מכן, הלהקה הוציאה את האלבום, 90125 (בעקבות המספר הקטלוגי שלו ברשימה הפנימית של אטלנטיק). האלבום נמכר ב-8 מיליון עותקים וזה הפך לשיא מוצלח בלהקה כשמכרה יותר ממיליון עותקים. האלבום כלל להיטים ממוסחרים ביניהם המצליח ביותר באלבום ובתולדות הלהקה, Owner of a Lonely Heart. בתקופה הזאת, יס הפכו מרוק מתקדם לפופ (מה שהזכיר גם את להקת ג'נסיס). אלבום זה הפיק טרוור הורן הסולן לשעבר של הלהקה. תוך 15 חודשים, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח, הקליפ שלה לשיר, Owner of a Lonely Heart שודר ב-MTV.

בשנת 1987, הלהקה הקליטה חומרים לאלבום חדש אך הפעם באיטליה כדי לברוח משילום המסים באיטליה. הלהקה הוציאה את האלבום החדש, Big Generator אשר נמכר בשני מיליון עותקים אך לא זכה להצלחה גדולה אף על פי שכלל את הלהיט Rhytm of Love. באותה שנה, אנדרסון וסקוויר התגרשו מנשותיהם. סקוויר עבר לגור בהוליווד. ב-1988, התגבשו והתאחדו ההרכב כלל את סולן ג'ון אנדרסון, המתופף המקורי ביל ברופורד, סטיב האו וריק וויקמן. ההרכב הוציא אלבום תחת שם הלהקה וזכה להצלחה גדולה בכך שאפיין את הלהקה בסגנונה המקורי, רוק מתקדם.

הלהקה חוזרת לרוק מתקדם (1989-1991)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989, התאחדה הלהקה עם הרכבה הקלאסי והרכבה הנוכחי אשר כלל את ג'ון אנדרסון, כריס סקוויר, טרוור רבין, טוני קיי, אלן וייט, ביל ברופורד, ריק וויקמן וסטיב האו. הלהקה הוציאה את אלבומה החדש, Union באפריל, 1991. ריק ווייקמן כינה אותו Onion (בצל) כיוון שהגיב: "כל פעם ששמעתי אותו התחלתי לבכות". האלבום מכר רק 750,000 עותקים ולא זכה להצלחה גדולה כלל הוא לא כלל שום להיט מצליח והלהקה התחילה לסבול ממשבר כלכלי.

בשנת 1994, הלהקה הוציאה את האלבום, Talk אשר בו עזבו ברופורד, וייקמן והאו את ההרכב. באלבום, הלהקה הורכבה מאנדרסון, רבין, קיי, סקוויר וווייט. זהו היה האלבום האחרון שבו רבין וקיי השתתפו. גם אלבום זה לא זכה להצלחה גדולה, ולא כלל אף להיט. לאחר מכן טרוור רבין וטוני קיי עזבו את הלהקה. אך לבסוף, חזרו האו ווויקמן ללהקה. בשנת 1996 הוציאה הלהקה אלבום בשם Keys to Ascension. זהו אלבום כפול שמורכב מהקלטות של הופעות חיות של הלהקה, ושני הקלטות חדשות שהוקלטו באולפן, האלבום הכליל יצירות של הלהקה מהתקופה הקלאסית והביא את האלבום להצלחה.

בשנת 1997, הוציאה הלהקה את החלק השני (Keys to Ascension 2) של האלבום הקודם וגם הרכב האלבום אותו הדבר. באותה שנה, הלהקה הוציאה אלבום אולפן חדש בשם, Open Your Eyes. אלבום זה לא זכה להצלחה גדולה ובו הקלידן, וויקמן עזב שוב את הלהקה. הקלידן החדש היה בילי שרווד.

בשנת 1999, הוציאה הלהקה אלבום חדש בשם The Ladder (הסולם), אשר כלל את הקלידן הרוסי כחבר להקה, איגור קורושב אשר ניגן באלבום הקודם אך לא כחבר להקה. האלבום כלל שירים אשר התייחסו לשירים מתקופות שונות של הלהקה. לאחר מכן, עזבו שרווד וקורושב והלהקה לקחה הפסקה של שנה מהוצאת אלבומים.

שנות האלפיים (2000-היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001, מצאה הלהקה שותף חדש להופעות הקלידן טום בריזלין. באותה שנה, הלהקה הוציאה אלבום חדש בשם Magnification זהו האלבום האחרון שהשתתף בו ג'ון אנדרסון מאז Drama. באלבום הלהקה חזרה לצליל סימפוני מאז האלבום Time amd a Word ב-1970.

בשנת 2002, חזר וויקמן להרכב ועזב.

בשנת 2003, הלהקה הוזמנה לפסטיבל הג'אז במונטרו שבשווייץ. אחת ההופעות תועדו ב-DVD (Songs from Tsongas).

בשנת 2008, מציינת הלהקה סיבוב הופעות בו הקלידן יהיה בנו של וויקמן, אוליבר וויקמן. סיבוב ההופעות נקרא, "Close to the Edge and Back". באותה שנה, חודש אחד בלבד לפני תחילת סיבוב ההופעות, אושפז אנדרסון בבית חולים בעקבות התקף אסטמה וגילו שיש אצלו קשיי נשימה חמורים. בתקופה הזו אף אחד לא התקשר לאנדרסון (למעט אלן ווייט שהתקשר רק פעם אחת). ב-2009, אנדרסון החלים. סטיב האו אמר שסיבוב ההופעות יתקיים ללא אנדרסון אלא יחליפו זמר קנדי בשם, בנואה דיוויד. לאחר מכן, בנואה הפך לסולן החדש של יס ואנדרסון לא חזר.

בשנת 2011, הוציאה הלהקה אלבום חדש בשם, Fly from Here אשר הסולן היה בנואה דיוויד. האלבום לא זכה להצלחה גדולה, ולבסוף דיוויד עזב.

בשנת 2012, צורף ללהקה סולן חדש בשם ג'ון דוויזיון אשר היה סולן בלהקת מחווה ליס, נכון להיום הלהקה ממשיכה בפעילותה וסטיב האו הודיע שאפילו הלהקה תוציא אלבום חדש ב-2013.

בשנת 2013, הגיטריסט המקורי של הלהקה פיטר בנקס, הלך לעולמו בגיל 65 כתוצאה מבעיה בלבו. בנקס הוא החבר הראשון בלהקה שהלך לעולמו.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה שם האלבום משתתפים באלבום
1969 Yes אנדרסון, סקווייר, ברופורד, קיי, בנקס
1970 Time and a Word אנדרסון, סקווייר, ברופורד, קיי, בנקס
1971 The Yes Album אנדרסון, סקווייר, ברופורד, קיי, האו
1971 Fragile אנדרסון, סקווייר, ברופורד, וייקמן, האו
1972 Close to the Edge אנדרסון, סקווייר, ברופורד, וייקמן, האו
1973 Yessongs אנדרסון, סקווייר, וייט, וייקמן, האו, ברופורד (שני שירים)
1973 Tales from Topographic Oceans אנדרסון, סקווייר, וייט, וייקמן, האו
1974 Relayer אנדרסון, סקווייר, וייט, מורז, האו
1975 Yesterdays אוסף משני התקליטים הראשונים
1977 Going for the One אנדרסון, סקווייר, וייט, וייקמן, האו
1978 Tormato אנדרסון, סקווייר, וייט, וייקמן, האו
1980 Drama הורן, סקווייר, וייט, דאונס, האו
1980 Yesshows אנדרסון, סקווייר, וייט, וייקמן, האו, מורז (שני שירים)
1981 Classic Yes אוסף
1983 90125 אנדרסון, סקווייר, וייט, קיי, רבין
1985 9012Live: The Solos אנדרסון, סקווייר, וייט, קיי, רבין
1987 Big Generator אנדרסון, סקווייר, וייט, קיי, רבין
1991 Union אנדרסון, סקווייר, ברופורד, וייט, קיי, וייקמן, האו, רבין
1991 Yesyears אוסף
1992 Yesstory אוסף Yesyears מקוצר
1993 The Very Best of Yes אוסף
1994 Talk אנדרסון, סקווייר, וייט, קיי, רבין
1996 Keys to Ascension אנדרסון, סקווייר, וייט, וייקמן, האו
1997 Keys to Ascension 2 אנדרסון, סקווייר, וייט, וייקמן, האו
1997 Open Your Eyes אנדרסון, סקווייר, וייט, קיי, רבין
1997 Something's Coming / Beyond and Before אוסף מהשנים 1968-1970
1999 The Ladder אנדרסון, סקווייר, וייט, שרווד, קורושוב, האו
2000 House Of Yes - Live from the House of Blues אלבום מהופעה - אנדרסון, סקווייר, וייט, שרווד, קורושוב, האו
2000 The Best of Yes אוסף
2001 Keystudio אוסף מההקלטות של Keys to Ascension
2001 Magnification אנדרסון, סקווייר, וייט, האו
2002 Yestoday אוסף
2002 In a Word — Yes אוסף
2003 Yes Remixes אוסף בעיבוד ווירגיל האו, הבן של סטיב האו
2004 The Ultimate Yes: 35th Anniversary Collection אוסף
2011 Fly from Here בנואה דיוויד, ג'ף דאונס, וייט, האו, סקווייר

הרכב הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה המייסדים ג'ון אנדרסון וכריס סקווייר נחשבים לגרעין הלהקה. סקווייר היה שותף בהפקת כל אלבומי יס הרשמיים וגם אנדרסון תרם את תרומתו לכל האלבומים פרט לשניים. ריק וייקמן, לעומת זאת, היה חבר בלהקה בחמש תקופות שונות לסירוגין.

ג'ון אנדרסון בהופעה של להקת יס בשנת 1977

חברי הלהקה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי להקה אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריק וייקמן - קלידים, פסנתר, אורגן האמונד, מלוטרון (1971-1974, 1976-1980, 1990-1992, 1995-1997, 2002-2004)
  • פטריק מורז – קלידים (1974-1976)
  • טריוור הורן – סולן (1980-1981), מפיק, שירה (1983-1987, 2010-2011)
  • טרבור רבין – גיטרה, שירה, קלידים (1982-1994)
  • בילי שרווד – גיטרה, שירה, קלידים (1997-2000), נגן אולפני (1989-1990), חבר בהופעות חיות (1993-1994), קלידים אולפניים (1997)
  • איגור קורושוב – קלידים, שירה (1997-2000)
  • בנואה דיוויד - סולן (2008-2012)
  • אוליבר וייקמן - קלידים (2008-2011)

נגנים עוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טוני לוין - גיטרת בס באולפן (1989-1991)
  • ג'ימי האן - גיטרה באולפן (1989-1990)
  • טום בריסלין - קלידים בהופעות (2001-2002)

שינוי הרכבים בלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1968
1968-1971
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • טוני קיי – קלידן
  • פיטר בנקס – גיטריסט
  • ביל ברופורד – מתופף
1971-1972
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • ריק ווייקמן – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • ביל ברופורד – מתופף
1972-1973
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • ריק ווייקמן – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
1974-1975
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • פטריק מוראז – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
1975-1980
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • ריק ווייקמן – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
1980-1981
1981-1982

פירוק

1982-1989
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • טוני קיי – קלידן
  • טרבור רבין – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
1989-1992
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • טוני קיי – קלידן
  • טרבור רבין – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
  • ריק ווייקמן – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • ביל ברופורד – מתופף
1992-1994
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • טוני קיי – קלידן
  • טרבור רבין – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
1994-1997
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • ריק ווייקמן – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
1997-1999
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • בילי שרווד – קלידן, גיטריסט
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
1999-2000
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • בילי שרווד – גיטריסט
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
  • איגור קורושב - קלידן
2000-2004
  • ג'ון אנדרסון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
2004-2008

הפסקה זמנית

2008-2010
  • בנואה דיוויד – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • אוליבר ווייקמן – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
2010-2012
  • בנואה דיוויד – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • ג'ף דאונס – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף
2012-הווה
  • ג'ון דוויזיון – זמר
  • כריס סקווייר – בסיסט
  • ג'ף דאונס – קלידן
  • סטיב האו – גיטריסט
  • אלן וייט – מתופף

ציר זמן של חברי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]