לו ריד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לו ריד
Lou reed.jpg
לו ריד בהופעה בפורטלנד, 2004
מידע כללי
תאריך לידה 2 במרץ 1942
מקום לידה ברוקלין, ניו יורק
תאריך פטירה 27 באוקטובר 2013
שנות פעילות 1958 - 2013
סוגה רוק
פאנק
גלאם רוק
נויז רוק
פולק רוק
עיסוק זמר, כותב שירים, גיטריסט, מפיק מוזיקלי וצלם
כלי נגינה זמרה, גיטרה, קלידים, פסנתר, מפוחית
חברת תקליטים תקליטי RCA
בודהה רקורדס
אריסטה
סייר רקודס
Sony / Bmg Import
שיתופי פעולה בולטים הוולווט אנדרגראונד, ג'ון קייל, ניקו
אתר אינטרנט www.loureed.org

לוּ‏ רידאנגלית: Lou Reed‏; 2 במרץ 1942 - 27 באוקטובר 2013) היה זמר ופזמונאי רוק אמריקאי.

יצירתו של ריד זכתה לראשונה להכרה בזכות פעילותו כגיטריסט, הסולן וכותב השירים המרכזי של הוולווט אנדרגראונד. הלהקה זכתה לתשומת לב מועטה יחסית במשך תקופת קיומה (1965-1973), אך נחשבת כיום לזרע ממנו נבטו להקות רוק אלטרנטיבי רבות[1]. כמה מן השירים שכתב ריד לוולווט אנדרגראונד עסקו בנושאים שנחשבו לטאבו, כמו סאדומזוכיזם ("Venus in Furs"), טרנסווסטיטים ("Sister Ray") וטרנסקסואליות ("Lady Godiva's Operation"). כגיטריסט הוא השתמש בדיסטורשנים פרועים, בפידבקים רועשים ובכיווני גיטרה לא מקובלים.

ב-1971 פתח ריד בקריירת סולו ארוכה ומגוונת שהניבה במהירות את להיטו הראשון כאמן יחיד, "Walk on the Wild Side". למרות זאת, במשך תקופה של למעלה מעשור יצר ריד תחושה שהוא נמנע בכוונה תחילה מהגעה אל הזרם המרכזי ומהצלחה מסחרית[2]. הוא פיתח לעצמו תדמית משוחררת ופרועה ויצר אלבומים נסיוניים שתיסכלו מבקרים רבים וגרמו להם להביע את צערם על התפרקותה של הוולווט אנדרגראונד. הדוגמה הבולטת ביותר היא אלבומו הידוע ביותר לשמצה של ריד מ-1975 שכלל הקלטות של לולאות פידבקים וזכה לשם "Metal Machine Music". ריד עצמו העיר מאוחר יותר על הוצאת האלבום כי "אף אחד לא אמור להיות מסוגל לבצע דבר שכזה ולשרוד". למרות התנהלותה הבלתי שגרתית של הקריירה שלו, עד לשנות השמונים המאוחרות הצליח ריד להשיג הכרה נרחבת כאחד מאמני הרוק החשובים והמשפיעים ביותר.

עכביש הלורידיה מישראל נקרא על שמו.

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לו ריד כבוגר תיכון

ריד נולד למשפחה יהודית בברוקלין וגדל בכפר פריפורט שבעיר הניו-יורקית המפסטד. הוא פיתח עניין ברוק אנד רול וברית'ם אנד בלוז וניגן במספר להקות במקביל ללימודיו התיכוניים. הקלטותיו הראשונות התבצעו במסגרת להקה בשם The Shades שהושפעה מדו-וופ.

הוא למד באוניברסיטת סירקיוז וסיים תואר בספרות אנגלית. שם התחבר עם המשורר הניו-יורקי דלמור שוורץ, שלימד באוניברסיטה. שוורץ עודד את ריד להתרכז בכתיבה, והשפיע על החלטתו לשלב מרכיבים של שיחה בשיריו ולנסות להחדיר רגישויות של רומן ספרותי אל מוזיקת הרוק. מאוחר יותר יכתוב ריד "כה שנון היה הדדאלוס שלי לבלום שלך"[3]. בתקופת לימודיו גם פיתח ריד משיכה לג'אז חופשי ולמוזיקה אקספרימנטלית.

ב-1963 עבר ריד לניו יורק והחל לעבוד ככותב שירים בחברת ההקלטות פיקוויק רקורדס. ב-1964 זכה "The Ostrich" ("היען") שלו, פרודיה על סוגי הריקודים שהיו פופולריים באותה התקופה, להצלחה יחסית. החברה הרגישה שלשיר יש פוטנציאל להיות להיט והרכיבו להקה סביב ריד לשם קידומו של השיר. הלהקה, שכונתה The Primitives, כללה את חברו בוולווט אנדרגראונד לעתיד ג'ון קייל, שהגיע לניו יורק למטרת לימודי מוזיקה וניגן עם המלחין לה מוטה יאנג. קייל הופתע כשגילה שטרם הקלטתו של שיר הומוריסטי ריד כיוון את כל מיתרי הגיטרה שלו לאותו התו, דבר שיצר אפקט של צליל מתמשך שהזכיר את הסאונד שלהקת האוונגרד של קייל התנסתה בו. לאחר ששמע את יתר ההקלטות שברפרטואר של ריד שכללו בין השאר את אחד מלהיטיה לעתיד של הוולווט אנדרגראונד, "Heroin", החליט קייל לחבור אל ריד מבחינה מוזיקלית.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוולווט אנדרגראונד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוולווט אנדרגראונד

ריד וקייל שכרו חדר בלואר איסט סייד שבמנהטן, ובצוותא עם סטרלינג מוריסון (מכר של ריד מן הקולג') ומורין טאקר הקימו את הוולווט אנדרגראונד (המתופף המקורי אגנוס מק'ליז עזב את הלהקה עוד לפני ההופעה הראשונה ב-11 בדצמבר 1965). על אף חוסר יציבותה התמידית (קייל עזב ב-1968 וריד ב-1970) ועובדת היותה בלתי רווחית בתקופת קיומה, הלהקה נחשבת היום ללהקת הרוק האלטרנטיבי הראשונה בעיני מבקרים רבים ולאחת מהלהקות המשפיעות ביותר בהיסטוריה[4].

בעת שהופיעה במועדוני דאונטאון הלהקה משכה את תשומת לבו של אנדי וורהול, שהתקשרות שמו עם הלהקה הובילה לעלייה מיידית בפופולריות שלה ולהיסחפותו של ריד אל תוך סצנת אמנות מתפתחת ורבגונית. ריד כמעט שלאו העניק ראיון מבלי להזכיר את וורהול כהשפעה גדולה עליו. למרות זאת, קונפליקט נוצר בין הלהקה לבין וורהול כאשר הוא העלה רעיון שהלהקה תנגן בסגנון השאנסון ותצרף אליה את הדוגמנית-לשעבר והזמרת הגרמניה ניקו. למרות הסתייגותו, ריד כתב לניקו מספר שירים שהפכו מאז לקלאסיקות ונכללו באלבום הבכורה של הלהקה שכונה "The Velvet Underground and Nico" כמחאה על הניסיון לצרף את ניקו ללהקה. ריד וניקו אף היו נאהבים למשך תקופה קצרה.

עד ליציאתו של האלבום "White Light/White Heat" וורהול וניקו כבר לא היו קשורים אל הלהקה, ומנהלה החדש והשמרני יותר סטיב ססניק הורה לריד לפטר את קייל. מוריסון וטאקר לא היו מרוצים מהעזבתו של קייל אך המשיכו עם הלהקה. את קייל החליף דאג יול בעל האישיות הפחות דומיננטית, אותו תיאר ריד בהופעות בצחוק כאחיו הקטן. מרגע עזיבתו של קייל הפכה הלהקה למוחצנת פחות ותיפקדה בעיקר ככלי לשיפור יכולות הכתיבה של ריד, כפי שמעידים אלבומיה הבאים, האלבום השלישי והאינטימי מאוד "The Velvet Underground" והאלבום הרביעי "Loaded" שכלל את שתי קלאסיקות הרוק הנושאות את חתימתו המוזיקלית המובהקת של ריד, "Sweet Jane" ו-"Rock and Roll".

ריד עזב את הוולווט אנדרגראונד ב-1970 אך הלהקה המשיכה בלעדיו שלוש שנים נוספות. ריד מאס מן הדרישה כלפיו וכלפי ססניק להצלחה מסחרית גדולה, כאשר משך זמן הקלטתו של האלבום "Loaded" היה ארוך יותר מאלה של שלושת האלבומים הראשונים יחד. האלבום תוכנן להיות "עמוס בלהיטים" ("Loaded with hits") אך הלהקה לא זכתה למעריצים חדשים בעקבות יציאתו. ריד החליט לנוח מעשיית המוזיקה ופרש אל בית הוריו בלונג איילנד.

קריירת סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1972, כעת כאמן יחיד ולאחר אלבום בכורה שכלל בעיקר הקלטות מחדש של שירי הוולווט אנדרגראונד, הוציא ריד את האלבום "Transformer" שבעקבותיו הוא קוטלג כאמן גלאם רוק. דייוויד בואי ומיק רונסון הפיקו את האלבום וחשפו את ריד אל קהל נרחב יותר. סינגל הלהיט "Walk on the Wild Side" היווה קריצה והצדעה בעת ובעונה אחת לדמויות האקסצנטריות, הסרסורים והטרנסווסטיטים אליהם נחשף ריד מהיכרותו עם אנדי וורהול, ומילותיו הבוטות במתכוון מנעו את השמעתו ברדיו. השיר הפך למזוהה ביותר עם המוזיקה של ריד, אף שהוא פחות אופייני לריד משירים אחרים. השיר יצא מתוך כוונה לחבר פסקול לעיבוד של הרומן "A Walk on the Wild Side" של נלסון אלגרן לתיאטרון, אך פרויקט זה לא יצא לבסוף לפועל. עבודתו של רונסון על האלבום הניבה אספקטים חדשים בשיריו של ריד, כגון המיתרים השקטים בשיר "Perfect Day", שיר שהתגלה מחדש בשנות התשעים והפך ללהיט החדש בהופעותיו של ריד על חשבונו של "Walk on the Wild Side". אם כי "Transformer" היה הישגו הגדול ביותר של ריד מבחינה מסחרית וביקורתית, עדיין נותרה בריד רתיעה לא קטנה מהצל הגדול שהטילה הצלחת האלבום על שאר הקריירה שלו. הצעתו של דייוויד בואי להפיק לריד אלבום נוסף ברוח הפופ הרגיזה את ריד עד כדי כך ששיתוף הפעולה ביניהם הופסק ולא חודש עד להקלטתו של האלבום "The Raven" ב-2003.

בתקופה שלאחר יציאתו של "Transformer" פיתח ריד לעצמו תדמית ואישיות אקסצנטרית שנועדה לזעזע ולעורר הלם. הוא לבש חליפות עור שחורות וקולרים קוצניים, קיצץ וצבע את שערו וגילח בו סמלים פשיסטיים. הוא הוציא אלבום קונספט אפל בשם "Berlin" שעסק בסיפורו של זוג ברלינאי המכור להרואין. שירי האלבום עוסקים באלימות במשפחה ("Caroline Says I", "Caroline Says II"), התמכרות לסמים ("How Do You Think It Feels"), ניאוף וזנות ("The Kids") והתאבדות ("The Bed"), ובסך הכול הוא נחשב לאלבום שנושאו מרירות ואף שנאה ("Oh Jim") העלולים להתעורר אצל בני אדם החווים בדידות גדולה עד כדי ביעות. השיר "The Kids" כולל הקלטה קורעת לב של ילדים הנלקחים מחסותה של אימם וקוראים לה בצעקות. האלבום מתואר לרוב כאחד מהאלבומים המדכאים ביותר שנוצרו מאז ומעולם, אך גם כאחד מאלבומי הקונספט החשובים של שנות השבעים. לאחריו יצא אלבום הופעה בשם "Rock n Roll Animal" ("חיית רוקנרול") שעל שערו התנוססה תמונתו של ריד בבגדי עור ובקולר. האלבום זכה להצלחה מסחרית וביסס את מעמדו של ריד כאליל נוער אמריקאי.

באותה התקופה גם חשף ריד את יחסו העוין כלפי בני אדם איתם הוא בא במגע, במיוחד בראיונות עם עיתונאי המוזיקה האמריקאי לסטר בנגס. בעקבות גישתו הפרובוקטיבית כלפי מסיבות עיתונאים, שהושפעה ככל הנראה מזו של בוב דילן, זכה ריד למוניטין של אחד מאמני הרוק ה"קשים" והבעייתיים ביותר, אפילו בתקופות בהן היה פיכח מסמים. תדמיתו ה"חולנית" התבססה על אמיתות מסוימות, כפי שהעידו שירי אלבומו הבא "Sally Can't Dance", שלכל הדעות עסקו בהתמכרות כבדה לסמים ובאפתיה של ריד עצמו. האלבום, שהושפע מ-R&B, נכנס לרשימת עשרת האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית, הדירוג הגבוה ביותר בקריירה של ריד, אך הפקתו של האלבום איכזבה את ריד עצמו שהגיב על הצלחת האלבום במילים "נראה שככל שאני מעורב פחות באלבום, הוא הופך ללהיט גדול יותר. אם לא אופיע באלבום כלל בפעם הבאה, הוא עלול להגיע אל המקום הראשון במצעד".

קריירת שנות השישים המוערכת (אף אם מעט נשכחת) של ריד סייעה לו להישאר חלק מ"סצנת הפריקים" של הזרם המרכזי של הרוק לצידם של בואי, איגי פופ ואליס קופר. הקריירה של ריד נראתה על סף של פריצה גדולה והלחץ מצד חברת תקליטי RCA לאלבום להיט נוסף היה גדול מאוד ושוב נמאס על ריד, שמצידו היה מודע לעובדה כי החברה מחויבת להוציא לאור כל אלבום שהיא תקבל מידו.

ב-1975, במהלך שהזכיר את הוצאתו של "Berlin" לאחר זו של "Transformer", הגיב ריד על הצלחתו כאמן גלאם רוק במה שנראה ככישלון מסחרי מתוכנן, אלבום כפול של צלילי פידבק אלקטרוניים בשם "Metal Machine Music". המבקרים תיארו את האלבום כמחווה של שאט נפש מצידו של ריד שמטרתה לסיים את חוזהו עם חברת RCA ולהרחיק את מעריציו המתוחכמים-פחות. אך ריד טען כי האלבום הוא יצירה אומנותית אמיתית ואף רמז כי ייתכן וישנם ציטוטים של יצירות מוזיקה קלאסית ה"קבורים" מתחת לפידבק. אף שהודה כי רשימת כלי הנגינה שבחוברת המצורפת לאלבום היא פרודית, ריד טוען ש"מטאל מאשין מיוזיק" היה ונותר אלבום רציני.

"Coney Island Baby" מ-1976, לעומת זאת, היה ברובו אלבום עדין וקל להאזנה, למרות העובדה שעדיין עסק בשירטוט חייהן של הנשמות האבודות בעיר הגדולה. בת זוגו באותה התקופה הייתה טרנסווסטיט בשם רייצ'ל (המופיעה על עטיפת אלבום האוסף "Walk on the Wild Side: The Best of Lou Reed" מ-1977) לה הוקדש האלבום. אלבומו הראשון בחברת אריסטה מ-1976, "Rock 'n' Roll Heart", לא עמד בציפיות, אך אלבומו הבא "Street Hassle" מ-1978 החזיר את ריד אל מסלול ההצלחה והיווה חלק ממהפכת מוזיקת הפאנק שריד היה למעשה אחד מהאמנים שהשפיעו על היווצרותה. בשנתיים הבאות יצאו האלבומים "The Bells" בו ניגן מוזיקאי הג'אז הנודע ג'ון צ'רי ו"Growing Up in Public", אלבומו האחרון של ריד לפני שנגמל לחלוטין מסמים ומאלכוהול.

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 נשא ריד לאשה את סילביה מוראלס (הם התגרשו לאחר תקופה של יותר מעשור). במשך תקופת נישואיהם היוותה מוראלס השראה לכמה משירי האהבה החזקים ביותר של ריד, במיוחד במסגרת האלבום "The Blue Mask" מ-1982. לאחר הצלחתם היחסית של "Legendary Hearts" מ-1983 ו-"New Sensations" מ-1984, הפך ריד לדמות ציבורית: הוא קיבל את משרת הפרזנטור של אופנועי הסקוטר של חברת הונדה, הצטרף ב-1986 אל סיבוב ההופעות "קשר של תקווה" שהתקיים לשם הגברת המודעות לארגון אמנסטי אינטרנשיונל, תקף את האלימות על כל האספקטים שלה באלבום "Mistrial" מ-1986 (בו נעשה שימוש נרחב במכונות תופים), ושר בפתיחות על סוגיות פוליטיות של העיר ניו יורק באלבום הקונספט הראשון שלו מאז שנות השבעים, "New York" מ-1989. באלבום הובעו בין השאר דעות על פשע, איידס, ג'סי ג'קסון, קורט ולדהיים ואפילו על האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

בעקבות מותו של אנדי וורהול במהלך ניתוח שגרתי ב-1987, חזר ריד לשתף פעולה עם ג'ון קייל באלבומם המשותף "Songs for Drella" מ-1990 ("דרלה" היה כינויו של וורהול, שילוב של "דרקולה" ו"סינדרלה"). האלבום סיים תקופה של 22 שנה בה ריד וקייל לא ניגנו יחד והתנהל במבנה של מעין ביוגרפיה של וורהול, ובו שר ריד על אהבתו לחברו המנוח אך גם על הרופאים שלא הצליחו להציל אותו ועל ואלרי סולאנס שניסתה להתנקש בחייו.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לו ריד בהופעה בספרד בשנת 2008

ב-1990 התאחדה הוולווט אנדרגראונד בפעם הראשונה לאחר עשרים שנה להופעת צדקה בצרפת. ב-1993 התאחדה הלהקה שוב לסיבוב הופעות אירופאי, אך תוכניות לסיבוב הופעות צפון-אמריקאי התבטלו עקב מחלוקת מחודשת שנתגלעה בין קייל לריד. ב-1996 צורפה הוולווט אנדגראונד אל היכל התהילה של הרוק אנד רול, כשבטקס ריד מבצע שיר בשם "Last Night I Said Goodbye to My Friend" ביחד עם קייל ומורין טאקר, לזכרו של חבר הלהקה לשעבר סטרלינג מוריסון שמת זמן קצר קודם לכן. ריד עצמו היה מועמד מאז פעמיים לכניסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול, ב-2000 וב-2001, אך מועמדותו נדחתה[5].

אלבומו הבא של ריד, "Magic and Loss" מ-1992, עסק בנושא המוות והושפע ממותם של שניים מחבריו הקרובים ממחלת הסרטן. בשנת 1994 הופיע ריד בפארק הירקון, כאמן חימום לפני הופעתו של פיטר גבריאל. ב-1997 בוצעה גירסת כיסוי של השיר "Perfect Day" בה השתתפו מעל ל-30 אמנים שהופקה על ידי ה-BBC במסגרת מסע ההתרמה "Children in Need". באותה השנה יצא האלבום "Set the Twilight Reeling" שהיה רוקיסטי יותר משני קודמיו וכלל נגינת גיטרה מחוספסת של ריד, הורכב בעיקר מטקסטים הומוריסטיים (ביניהם הלהיטים הפרועים "Egg Cream" ו-"Sex With Your Parents (Motherfucker), Pt. II" המלגלג על שמרנותם של פוליטיקאים) וכאלה שעסקו בסוגים שונים של זוגיות והצליח אצל מעריציו הוותיקים.

שנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריד פתח את העשור החמישי לפעילותו עם "Ecstasy" מ-2000, שהמשיך את הכיוון האנרגטי של קודמו (בניגוד לאלבום הקודם שנפתח בסערה עם "Egg Cream", השיר הכבד ביותר הפעם הוא השיר החותם, "Big Sky"). בגיל 58 הצליח ריד להפתיע שוב את המבקרים עם השיר מעורר המחלוקת ביותר שהוציא מזה זמן רב (הפעם מבחינה ביקורתית), "Like a Possum", יצירה אפית בת 18 דקות המורכבת מדיסטורשנים רועשים ומטקסט העוסק בסקס ביזארי, סמים מסוכנים ומשאלה כללית של ריד להיות אופוסום. שאר הטקסטים התאפיינו בדרך כלל בנקודת מבט פסימית על נושא האהבה, ועסקו בין השאר ביחסים רומנטיים על סף התרסקות, צער על אהבה ישנה שלא החזיקה מעמד ("Baton Rouge") ובחינת רגשותיו האמיתיים של בן כלפי אביו ("Rock Minuet"). רוב המבקרים היללו את האלבום ותיארו אותו כניסיון מוצלח של ריד להמציא את עצמו מחדש מבחינה טקסטואלית ומוזיקלית. ביולי 2000 הופיע בישראל.

ב-2003 הוציא ריד אלבום קונספט כפול (יצא גם בגרסה מקוצרת על גבי תקליטור בודד) המבוסס על סיפוריו הקצרים של אדגר אלן פו בשם "The Raven", שלווה במחזמר בשם "POEtry" (שילוב של "פו" ו"שירה"). באותה השנה יצא אלבום אוסף כפול והראשון המשותף לריד ולוולווט אנדרגראונד, "NYC Man". ב-2004 יצא אלבום ההופעה הכפול "Animal Serenade" המתעד הופעה בלוס אנג'לס בה מלווה ריד בלהקה ללא מתופף ובזמר אנתוני הגרתי, וזכה לביקורות משבחות. ב-2007 יצא אלבומו הראשון של ריד שאיננו אלבום רוק, "Hudson River Wind Meditations" הכולל מוזיקת מדיטציה בסגנון אמביינט.

מאז שנות התשעים המאוחרות הייתה המוזיקאית לורי אנדרסון בת-זוגו של ריד, והשניים שיתפו פעולה מוזיקלית במספר שירים המופיעים באלבומים של שניהם. השניים נישאו ב-2008, והופעה משותפת של השניים התקיימה בנובמבר 2008 בהיכל התרבות בישראל.

במאי 2013 עבר השתלת כבד. הוא נפטר ב-27 באוקטובר 2013, בגיל 71, ממחלת כבד‏[6].

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הוולווט אנדרגראונד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדיסקוגרפיה של הוולווט אנדרגראונד ראו הוולווט אנדרגראונד

אלבומי סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי הופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rock n Roll Animal 1974
  • Lou Reed Live 1975
  • Live: Take No Prisoners 1978
  • Live in Italy 1984
  • Live in Concert 1996 (הוצאה מחודשת של Live in Italy)
  • Perfect Night: Live in London 1998
  • American Poet 2001
  • Animal Serenade 2004

שיתופי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Walk on the Wild Side: The Best of Lou Reed 1977
  • Rock and Roll Diary: 1967-1980 1980
  • City Lights 1985
  • Walk on the Wild Side & Other Hits 1992
  • Between Thought and Expression: The Lou Reed Anthology 1992 (מארז תקליטורים)
  • Different Times: Lou Reed in the '70s 1996
  • Retro 1998
  • A Retrospective 1998
  • The Definitive Collection 1999
  • Perfect Day 1999
  • Very Best of Lou Reed 2000
  • Legendary Lou Reed 2002
  • NYC Man (The Ultimate Collection 1967-2003) 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היכל התהילה של הרוק אנד רול (2000), הוולווט אנדרגראונד
  2. ^ ריצ'י אונטרברגר וגרג פראטו (2005), ביוגרפיה של לו ריד
  3. ^ ריד מתייחס כאן לעצמו כדמות המשנית ברומן "יוליסס", דדאלוס, ולשוורץ כדמות הראשית בלום. מתוך השיר "My House" מ-1982 שהוקדש לדלמור שוורץ.
  4. ^ בלאק, ג'וני, מכונת זמן: הוולווט אנדרגראונד (1997), מגזין מוג'ו
  5. ^ פיוצ'ר רוק הול
  6. ^ נועה הרשקוביץ, לו ריד הלך לעולמו, באתר וואלה!, 27 באוקטובר 2013