יעקב בקנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעקב בקנשטיין
נולד ב-1947
Bekenstein100.JPG
תרומות עיקריות
ייסוד התרמודינמיקה של חורים שחורים
היבטים אחרים של הזיקה בין מידע וכבידה
ביסוס יחסותי לדינמיקה הניוטונית המתוקנת.

פרופ' יעקב דוד בקנשטיין (נולד ב-1 במאי 1947, מקסיקו סיטי, מקסיקו) הוא פיזיקאי ישראלי. בקנשטיין מחזיק בקתדרה על שם פולק לפיזיקה עיונית באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. חתן פרס רוטשילד לשנת 1988, פרס ישראל לשנת 2005 ופרס וולף לשנת 2012.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנשטיין נולד במקסיקו למשפחה דתית, ובילדותו היגר עם משפחתו לארצות הברית. הוא למד שנה אחת כימיה במכון הפוליטכני של ברוקלין, אולם המשיך לתואר ראשון בפיזיקה, אותו סיים בהצטיינות יתרה, ולתואר שני בתחום זה. בקנשטיין למד אצל הפיזיקאי האמריקאי, ג'ון ארצ'יבלד וילר, ואת עבודת הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת פרינסטון בשנת 1972, ובאוניברסיטת טקסס עבד על פוסט-דוקטורט. בקנשטיין עלה לישראל בשנת 1974 מטעמים ציוניים, והפך חבר סגל במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 1990 עבר לאוניברסיטה העברית.

עבודתו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנשטיין תרם לייסוד התרמודינמיקה של חורים שחורים ולהיבטים אחרים של הזיקה בין מידע וכבידה. בשנת 1972, בהיותו בן 25, הציע לייחס אנטרופיה לחור שחור. הוא הציע, על סמך הגילוי של סטיבן הוקינג כי השטח הכולל של אופק האירועים כתוצאה של מיזוג בין חורים שחורים לא יכול לקטון, שהאנטרופיה של חור שחור פרופורציונלית לשטח אופק האירועים שלו.

בתחילה התקבלה טענתו בביטול בקהילה המדעית, כולל על ידי הוקינג, שכן אם לחור שחור יש אנטרופיה צריכה להיות לו גם טמפרטורה, ואז הוא צריך לקרון כמו גוף שחור. אולם ב-1974 הוקינג גילה כי חור שחור יכול לפלוט קרינה, תוצאה של זוגות חלקיקים וירטואלים שנוצרים קרוב לפני אופק האירועים שלו. קרינה זו נקראת קרינת הוקינג. החישובים הראו שקרינה זו אכן מתאימה לקיום אנטרופיה הפרופורציונלית לשטח החור השחור, הרעיון נעשה למקובל, ואנטרופיה זו מכונה אנטרופיית בקנשטיין־הוקינג.

בקנשטיין תיאר את תגליתו כך: "הרעיון שלי היה שברגע שאתה זורק את האנטרופיה של דבר מסוים, כמו כוס התה, לחור השחור, השטח של הגבול של החור השחור גדל קצת, אז האנטרופיה שנוצרה בחור השחור עצמו מקזזת את האנטרופיה של התה וכל מה שנפל לתוכו."[1]

כיום עוסק בקנשטיין בעיקר בניסיונות להשיג ביסוס יחסותי לדינמיקה הניוטונית המתוקנת שפיתח מרדכי מילגרום.

ב-2012 זכה בפרס וולף בפיזיקה, נימוקי השופטים:

בזכות עבודתו על גופים אסטרונומיים מסיביים מאד, הקרויים חורים שחורים. הוא הראה כי יש לגופים אלה תכונה סטטיסטית-תרמודינמית, הקרויה אנטרופיה. זאת, למרות שהדינאמיקה הפנימית של גופים אלה איננה ידועה. עבודה זו פתחה שדה מחקר של דינאמיקה של חורים שחורים, מחקר שהיה לאבן פינה בתחומי הפיזיקה העיונית של כבידה קוונטית ומיתרים.

בקנשטיין רואה קשר בין אמונתו הדתית לעבודתו המדעית, ואומר כי הוא "מסתכל על העולם כתוצר של העבודה של הקדוש ברוך הוא. הוא קבע חוקים מאוד מסוימים ואנחנו נהנים מאוד לגלות אותם בעבודה מדעית - לראות איך הכל משתלב ביחד". במקביל הוא אומר כי "מדענים דתיים מחשבים בדיוק כמו כל האחרים, ומרצים כמו כל האחרים. זה לא כל כך משנה".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אסף שטול-טראוריג, כששופכים כוס תה לחור שחור, 5.5.2012.