יעקב מאיר בידרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב יעקב מאיר בידרמן (ראש השנה ה'תר"ל, 1869י"ג בסיוון ה'תש"א, 1941) היה מרבני יהדות פולין קודם השואה. חתנו של רבי יהודה אריה לייב אלתר, ה"שפת אמת", וחותנם של רבי אברהם מרדכי אלתר, ה"אמרי אמת" ובנו רבי ישראל אלתר, ה"בית ישראל".

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה לוביטש (Lubicz) לרבי נתן שלמה בצלאל בידרמן, רב העיירה. סבו היה הרב יעקב דוד אב"ד קוז'ניץ ווישגראד. היה מיוחס לש"ך ולפני יהושע. מגיל צעיר נודע כשקדן וכעילוי. הוא השתדך לאסתר, בתו של האדמו"ר מגור, רבי יהודה אריה ליב אלתר, ה"שפת אמת", וכעבור כמה שנים, כשהיה בן 15, נישא לה ועבר לעיירה גור, סמוך לבית חותנו. באותן שנים עסק בלימוד תורה ונודע כשקדן ובקיא. ה"שפת אמת" הזכירו פעמים רבות בספר חידושיו על הש"ס. הספרים נדפסו בוורשה לאחר פטירת ה"שפת אמת" בעריכתו של הרב בידרמן שאף צירף הערות והגהות לחידושי חותנו.‏[1] גם לאחר פטירת חותנו בשנת תרס"ה (1905) המשיך להסתופף בחצר גור תחת הנהגתו של גיסו, רבי אברהם מרדכי אלתר, ה"אמרי אמת".

במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בורשה. בתקופה זאת החל גם לעסוק בענייני הציבור החרדי בפולין. הוא נבחר למזכירות מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ולנשיאות קופת רבי מאיר בעל הנס של כולל פולין. בשנת תרצ"ה התמנה לוועד הרבנים של קהילת ורשה, לצד הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. באותה שנה השתתף במשלחת הרבנים לארץ ישראל מטעם אגודת ישראל, שכללה בין היתר את הרב שמואל דוד אונגר, הרב זלמן סורוצקין והרב יוסף שלמה כהנמן. הוא ביקר פעם נוספת בארץ ישראל ואף הוצע לו לעמוד בראש ישיבת שפת אמת, אולם הדבר לא יצא לפועל.‏[2]

בסוף ימיו סבל ממחלת הסוכרת, אך גם אז המשיך בלימודו ובשיעוריו. ב-1940, עם הקמת גטו ורשה נאלץ לעבור לתוכו. בגטו החמיר מצבו הבריאותי בשל חוסר בתרופות ובתנאים מתאימים, ובי"ג בסיוון ה'תש"א (1941) הוא נפטר.

שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל התמנו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך הם נספו כעבור זמן קצר. אשתו, שבעת ילדיו, נכדיו וניניו נספו בשואה. הניצולים היחידים מבני משפחתו היו בתו פייגה שהייתה אשתו בנישואים שניים של גיסו האדמו"ר, רבי אברהם מרדכי אלתר, ובנה, רבי פנחס מנחם אלתר, לימים האדמו"ר מגור, בעל ה"פני מנחם".

דברי תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מחידושיו נדפסו בחייו בירחון התורני "קובץ דרושים" בהוצאת ועד הרבנים של פולין, ובירחון "דגל תורה" בעריכת הרב מנחם מנדל כשר.

בשנת תשט"ז הדפיס רבי פנחס מנחם אלתר את הספר "מאור יעקב" המכיל מחידושי תורתו של סבו. בהקדמתו כתב כי לימוד התורה של סבו "היה לא רק טבוע באופיו, אלא גם המאורע העיקרי בחייו". הוא ציין כי סבו כתב חידושי תורה רבים, אך רובם אבדו בשואה. ספריו ועליהם הערותיו הרבות הוחבאו בורשה והובאו לאחר המלחמה לישראל. הספר "מאור יעקב" כולל את הערותיו שנכתבו על גיליון החומש שלו וכן מעט מכתבים תורניים שניצלו גם הם.

בשנת תשנ"ה הודפס הספר "ליקוטי מאור יעקב", הכולל "חדושים הערות ופלפולים. ערוכים ומעובדים על פי הגהותיו והערותיו וע"פ המובא בשמו בספרים שונים".

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רבי יצחק דוד.
  • רבי לייבל.
  • פייגא מינטשע, אשת הרב טמקין ובזיווג שני של דודה האמרי אמת. אמו של הפני מנחם.
  • חתנו, אחיינו הרב ישראל אלתר, ה"בית ישראל" מגור.
  • חתנו הרב פנחס יעקב לוין, בן גיסו הרב חנוך צבי הכהן לוין מבנדין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שפת אמת על הש"ס, הקדמה, באתר HebrewBooks
  2. ^ ברוך וידיסלבסקי, פאר ישראל, ירושלים תשנ"ח, חלק א', עמ' מד