יצחק לאור

יצחק לאור (נולד ב-1948) הוא משורר, סופר, מחזאי ומבקר ספרות ישראלי.

יצירתו נודעת בגישתה האנטי-ממסדית, ובפרט בביקורתו החריפה על מדיניות הביטחון של ישראל. ביקורתו מתבטאת גם במעשיו, בהם סירוב לשרת בשטחים, בעטיו ישב בכלא צבאי בשנת 1972. חרף ביקורתו זו, זכה פעמיים בתמיכתו של הממסד, בדמות פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

ביוגרפיה

יצחק לאור נולד בפרדס חנה, למד ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. את עבודת הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", שזכתה לציון מעולה, כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב, 1999, בהדרכת פרופ' עוזי שביט.

מאז 1998 משתתף לאור כמבקר ספרות במדור "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". בכל שנותיו (2011-2005) של הרבעון "מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית", ערך אותו לאור. ד"ר לאור שימש כמרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמורה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.

משתתף קבוע בפסטיבלי שירה בישראל ובעיקר באירופה. זכה בפרס ברנשטיין (1993) על ספר השירים לילה במלון זר, בפרס הספרות הישראלית על הרומאן עם, מאכל מלכים, ובפרס עמיחי (2007) על ספר השירים עיר הלוויתן. כמו כן זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ב-1991 וב-2001.

נשוי ואב לבן, מתגורר בתל אביב.

יצירתו

עד כה פרסם יצחק לאור עשרה קובצי שירה, שלושה רומנים, שלוש אסופות של סיפורים, שני ספרי מסות ומחזה אחד. ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית; שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ועוד.

שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" 25-28, אביב 1973 בעריכת גבריאל מוקד. שירתו של לאור מלאת מבע ונעה בין שירה אינטימית מאוד לבין שירה פוליטית מלאת פאתוס ואירוניה. השפה השירית של לאור פועלת תוך התנגדות בלתי פוסקת ללשון ולדימוייה, בעיקר באמצעות התחביר והמוזיקליות המיוחדים שלה, המצויים בדיאלוג עם הלשון התלמודית.

שיריו הפוליטיים, שהופיעו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ב"סימן קריאה" 16-17, אפריל 1983 (בעריכת מנחם פרי), עוררו תגובות נזעמות וויכוחים בעיתונות שנמשכו במשך כל שנת 1983. באחד מן השירים, "בלדה לחייל הטיפש", כותב לאור: "במלחמה האחרונה, שבה נסע לו הצבא מן הדרום הצפוף אל/ הצפון המשווע לבסיסים חדשים/ נהרג מכדור אחד בראש חייל טפש אחד,/ אשר ציפה למלחמה הזאת בכליון עינים/ ואמנם הצבא ששלח אותו הוא גם הצבא/ שקבר אותו ואף נשא ברוב התוצאות."

ספר השירה "עיר הלווייתן", שהופיע בשנת 2004, הוא ספרו הראשון שכולו שירה פוליטית שנכתבה בצל אירועי אינתיפאדת אל אקצה. השיר שפותח את הספר, "שיר פרידה מאהבה גדולה", נחתם במילים: "ולא בגלל כאב הגעגוע אין לדבר/ על אהבת הארץ, אלא משום שאין אוהבים בית קברות וריח/ הפריחות הוא ריח בית המטבחיים".

שיריו הפוליטיים של לאור ממשיכים להתפרסם לאורך כל השנים הן בספריו והן במדור תרבות וספרות של עיתון הארץ. את ספרו יעמוד בני(2007), פתח לאור בשיר באותו שם; השיר נחתם בתפילה: "יעמוד בני, נכד אבי ואמי, ובַמקום/ שבו לא יעמוד שום בית מקדש, יתפלל:/ שתצילנו מעַזֵּי פנים ומעזוּת פנים, מאדם/ ררע ומפגע רע, מחבר רע, משכן רע/ ואל תשימנו קלגסים וסוהרים, תן חיים/ שאין בהם בושה וכלימה כי אין בנו/ מעשים.". בשיר "עצות" שהתפרסם במטעם 17, כותב לאור: "רַק בִּגְלַל הַזְּמַן, בְּנִי, אַל תִּהְיֶה גַּנָּן./ כַּמָּה זְמַן עַד שֶׁעֵץ אֶחָד פּוֹרֵחַ/ תִּשְׁתֹּל אוֹתוֹ עַל מַיִם וְעַל דֶּשֶׁן, עַד/ יַכֶּה שֹׁרֶשׁ, יְלַבְלֵב, יוֹרִיק, עוֹנוֹת יַעַבְרוּ, עַד/ פֶּרַח אֶחָד מֵנֵץ, כְּמוֹ דָּג/ זָהָב. רַק בִּגְלַל הַזְּמַן/ בְּנִי, אֶל תִּהְיֶה בַּנַּאי. כַּמָּה זְמַן עַד שֶׁבַּיִת מוּכָן/ תַּחְפֹּר יְסוֹדוֹת וְתִצֹּק טִיט וְגֶבֶס וְתָנִיחַ לְבֵנָה/ אַחֲרֵי לְבֵנָה, בְּגַב כּוֹאֵב, בְּיָד פְּצוּעָה וּמְחֻסְפֶּסֶת/ בְּעֵינַיִם צוֹרְבוֹת, מוֹדְדוֹת. חַלּוֹן תִּקְרַע בַּקִּיר/ וְצֶבַע וּמַסְמְרִים וְאִזְמֵל, וְדָג זָהָב בַּחֶדֶר שֶׁל הַיֶּלֶד./ וּבִגְלַל הַזְּמַן, בְּנִי, אַל תִּהְיֶה אִשָּׁה. בְּדָמֶיהָ חַיָּה/ מִתְעַבֶּרֶת, כַּמָּה זְמַן עַד שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ, לְאַט לְאַט/ נִרְקָם תִּינוֹק, וְעַד שֶׁהוּא נוֹלָד, בִּכְאֵב, יוֹנֵק, לוֹמֵד/ לָלֶכֶת, לְדַבֵּר, אַבָּא, אִמָּא, פֶּרַח, פָּרָה, עֵץ, עָנָן/ בַּיִת, גַּן, דָּג זָהָב, זְמַן, וְכַמָּה זְמַן עַד שֶׁהוּא נַעַר/ בַּחוּר, הַכֹּל כָּל-כָּךְ אִטּי, בְּנִי. הֱיֵה טַיָּס, דַּקָּה/ וְהַכֹּל נֶהֱרָס, עֻבָּר, יֶלֶד, בָּחוּר, גַּן, בַּיִת/ דָּג זָהָב. הֱיֵה טַיָּס, בְּנִי, מַכָּה וְנִגְמָר".

מחזהו "אפרים חוזר לצבא" עורר סערה ב - 1985, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו בתיאטרון חיפה, אשר רכש את זכויות המחזה, מטעמים פוליטיים. לאור עתר לבג"ץ נגד החלטה זו, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה (בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות)שנה לאחר ההחלטה, ובעקבות העתירה, ביטל שר הפנים את מוסד הצנזורה על מחזות תיאטרון.

הרומאנים של לאור שונים מבחינה מבנית מרוב הרומאנים המתפרסמים בעת הנוכחית, עלילתם לא-לינארית במפגין, הממסד הצבאי תמיד לוקח חלק בספר, וחומרים גרוטסקיים מופיעים בו למכביר. מנחם פרי עורך הספריה החדשה, שבה הופיעו שלושת הרומאנים של לאור, כתב על הכריכה האחורית של עם, מאכל מלכים: "רב-קוליותו ניכרת קודם כל באפקטים המרובים שלו, בכתיבה הסוחפת שגורפת את הקורא בדרך הדומה לאובדנה; במשפטים רחבי-נשימה ועם זה תזזיתיים; בתערובת של ניכור ואירוניה בוטה עם קטעים חמים, מצמררים עד דמעות". עוד אמר מנחם פרי על הרומן הזה כי הוא הרומן הישראלי הגדול ביותר שנכתב אי פעם.

שני ספרי המסות של לאור "אנו כותבים אותך מולדת" ו"דברים שהשתיקה (לא) יפה להם", עוסקים בעיקר בפרוזה הישראלית באמצעותה מתאר לאור את "הסיפור הישראלי" כפי שהוא משתקף בספרות ומחוצה לה. בהקדמה ל"אנו כותבים אותך מולדת" כותב לאור: "יש 'מקום' שבו הסופר והקורא חופשיים, כלומר יכולים להיות חופשיים, כלומר נמצאים בדרך אל החופש, או מוטב: יכולים לתבעו לעצמם".

במשך השנים בהן ערך לאור את כתב העת "מטעם" הוא פרסם בו שתי סדרות של מסות. האחת התמקדה במערב כפי שהוא תופס את ישראל, בעיקר באמצעות תרבות השואה הפורחת במערב אירופה מאז אמצע שנות התשעים ‏‏. לאור מצביע על ארצות בעלות עבר שונה לגמרי ביחסן למלחמת העולם השנייה ולאופן הדומה בו ממלאת תפקיד גם "תרבות השואה" וגם "דימויים ישראליים". לאור משווה בין איטליה – שהייתה לה תרבות זיכרון מפותחת בכל הקשור למלחמת העולם השנייה, ומקום מרכזי גם לסופרים שכתבו על השואה (פרימו לוי, למשל), לבין גרמניה, שלא היה לה כל זיכרון קולקטיבי. בשתיהן, בלי קשר ל"פסיכולוגיה קיבוצית" – זו רק תוצאה של ארגון פוליטי ממלכתי – פורחת תרבות "השואה", כמין תחליף לסדר יום תרבותי בעידן "איחוד אירופה". זהו ההקשר שבו הספרות העברית המתורגמת הופכת להיות כל-כך פופולרית. במסה אחרת באותה סדרה מנתח לאור את הרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כמה שנכתב לתוך ההקשר הזה בדיוק, בין אם מתוך רצון להימכר היטב במערב ובין אם מתוך רצון לענות לתשוקה הישראלית להיות מזוהה עם "תרבות המערב"‏‏. עוז, כלהיט גרמני, לדעתו של לאור, עונה על התשוקה הנרקיסיסטית של המערב להחזיר את הגלגל אחורה, כאילו היהודים לא עזבו אף פעם את אירופה, ואת הישראלים, כאילו הכל נפתר, ואין עוד מתח. א. ב. יהושע (הנתפש באיטליה כסופר מרכזי) ממלא פונקציה אידאולוגית דומה בכתיבתו על הגבול העמוק בין היהודים, מזרחים או אשכנזים, לבין הערבים‏‏. המסות הללו בתוספת עוד מסות שטרם ראו אור בעברית התפרסמו בצרפת, באיטליה וביוון. כמו כן, לאחרונה הופיעו המסות הללו בספר "The Myths of Liberal Zionism" בהוצאת Verso, וכן בצרפת בספר "Le nouveau philosémitisme européen et le "camp de la paix" israélien".

בסדרה אחרת של מסות בוחן לאור את התשוקה המערבית של הישראלי בשירה העברית. הוא משווה את דליה רביקוביץ שתפסה, לדעתו, את מקומנו כמי שנמצאים בין מזרח למערב‏‏, לדוד אבידן שהתעקש, בדומה לנתן זך, לבנות "שום-מקום אוניברסלי" בשירתו, בעיקר באמצעות דימויי קידמה, כדי לבנות את הפנטזיה הישראלית של "אנחנו מערב"‏‏. את הסדרה הזו חותמת מסה של לאור על תפיסת הלא-מערב של חנוך לוין‏‏.

מטעם

בכתב העת מטעם אותו ערך לאור בין השנים 2005 - 2011, התפרסמו מסות, שירים וסיפורים קצרים, מקוריים ומתורגמים [1]. כתב העת שהיה מהחשובים, הרציניים והחריפים שראו אור בישראל, נתן במה לבכירי המשוררים, הסופרים, המתרגמים, החוקרים והאמנים בארץ [ הלית ישורון, מאיר ויזלטיר, חדוה הרכבי, תמר גטר, חדוה הרכבי ] ועוד. באותה עת הציג מטעם משוררים ומחברים אלמוניים שהחלו בעזרתו קריירות ספרותיות (מאיה קופרמן, סיגל בן יאיר, נוית בראל, הילה להב, דוד לוין והמספרים יורם נסלבסקי ויעל נאמן. השקפת העולם והמחוייבות החברתית-הפוליטית של לאור, היתה מונחת בבסיסו של כתב העת אך לא הגבילה את טווח הנושאים המסועף בהם עסק. לאור הוציא את כתב העת ללא תמיכה תקציבית ממוסדות המדינה. על כך אמר: "אפשר להיות רדיקלי ולבקש תמיכה מהמדינה?". בנובמבר 2011 הודיע לאור על סגירת כתב העת, כדי שיוכל להתמסר לכתיבה. בדברים שנשאה פרופ' עידית זרטל בערב בבית ביאליק (12.1.12), לכבוד סגירת כתב העת מטעם, אמרה: "אינני בטוחה שהיינו ראויים למטעם שהופיע כמו מטאור מעולמות אחרים, ומשהו מהעולם של אתמול, בקפדנות המחמירה שלו, שאפשר היה לכוון את שעוני החורף, הסתו, האביב על פי מועדי הופעתו, מלומד, ידען, דעתן, רחב אופקים וזעפן - מטעם הוא יצור נדיר בניקיון הדעת, ובצורה שלו, וביחסו המדוקדק והפדנטי לטקסט, למשלביו השונים, לסוגותיו השונות, בנדיבות ובתובענות שלו אל כותביו וכלפי קוראיו והיעדר האגו שלו". את הערב חתם יצחק לאור באומרו, בין היתר: "במטעם המלצנו: לא להתמכר לפופולאריות של הפרוזה האיומה הנמכרת בקניונים, לא להתמכר לשירה הפוליטית הפשטנית שאפשר לצטט בחדשות של הטלוויזיה, אלא לעמוד מול התרבות, מול התירבות, מול החיסון של האזרח באמצעות המוכר והחביב ובאמצעות מה שכבר דובר בו בלאו הכי ומה שכבר הושר בלאו הכי ומה שכבר דוקלם בלאו הכי. זה בדיוק מה שחיפשנו: את מעשה האמנות שבשירה, את הפירוק במסה, את הפרוזה הלא קלילה. הצלחנו? אני לא יודע. זה מה שחשבתי שצריך לעשות.".

הזווית הפוליטית

לאור היה בין הראשונים לסרב לשרת בשטחים, ועל כך ישב תקופה ממושכת בכלא בשנת 1972. היה חבר ב"יש גבול" במלחמת לבנון ובאינתיפאדה הראשונה, הקדיש שיר לסרבן חגי מטר ממכתב השמיניסטים באינתיפאדת אל-אקצה, והשתתף בקמפיין הציבורי לשחרור חמשת הסרבנים.

יצחק לאור מפרסם באופן תדיר מאמרי דעות בהארץ. אלה ממאמריו העוסקים בשאלות של שליטת ישראל בשטחים מבטאים עמדה שמאלית.

לאור מרבה להגיע להפגנות מחאה כמפגין מן השורה. מאז תחילתה של אינתיפאדת אל-אקצה הוא עוזר בפעילויות הומאניטריות בשטחים דרך התנועות תעאיוש וגוש שלום.

לא פעם הוא הגדיר עצמו כ'שמאל פרו-פלסטיני' ותקף את האינטלקטואלים של השמאל הציוני. למשל, הוא ביקר את דויד גרוסמן על אסופת מאמרים שבה, לטענתו, נושא השואה זכה להתייחסות רבה מדי, והכיבוש - לביקורת עדינה מדי. מבחינה פוליטית לאור מזוהה עם חד"ש.

ביקורתו על האקדמיה בישראל

בספרו "חנוך לוין - מונוגרפיה" מספר לאור על עבודת הדוקטורט שלו: "כתבתי את המחקר מתוך כוונה לזכות בפרנסה טובה ונוחה שיש גם לחוקרים פחות מבריקים. לא שיערתי את הקואליציה של הפוליטיקאים במוסדות האקדמיים, ברית הבינונים".‏ אגב כתיבתו בנושאי תרבות וספרות ב"הארץ" משלח לאור חצי ביקורת לעבר אנשי האקדמיה, ולעתים סופג ביקורת נגדית. דוגמאות:

• את רשימתו על הספר "ולטר בנימין, גרשם שלום: חליפת מכתבים" סיים במילים: "בנימין התאבד ב-1941. הפרק האחרון ברומאן חסר. תכופות השתעשעתי בכתיבה על פרופסור בנימין, העולה לארץ, נהפך לפרופסור מן המניין, נהפך לתככן ממוצע, מסרב לקבל דוקטור ערבי צעיר למחלקה שלו, אף שהלה מתדפק נואש על שערי הארץ, ומצד שני מקפיד להיות עמית מחקר במכון ואן ליר ובמכון הרטמן, ולקשור קשרים ולטוות חוטים: קדם את אנשי שלי, אקדם את אנשיך שלך. כמה שהתאבדות בגבול צרפת-ספרד נראית לרגעים יפה יותר."‏‏ התבטאות בוטה של לאור ברשימתו זו, "אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות", עוררה את זעמם של אחדים מקוראי העיתון, שהגיבו במכתב למערכת. אחת מהמגיבים, רחל אליאור, כתבה, בין השאר, "עמדת השופט שנטל לאור לעצמו, שבשמה הוא מכנה את שלום באותו כינוי נלוז, היא עמדה שאין הוא ראוי לה, שכן אין לו הרגישות האנושית, מתינות המזג המתבקשת, ההכשרה הנדרשת והכלים הראויים לעסוק בה, שכן שיפוטו הגס העולה מבחירותיו הלשוניות מעיד על כך בעליל."‏‏
• את רשימתו על הספר "כל השירים" מאת יאיר הורביץ חתם לאור במילים: "תהא ספרותך גדולה ככל שתהיה, אל תתלה תקווה במי שאתה לא דרוש לו. אמא שלי ניסחה את זה אחרת: 'מי שהולך לישון עם כלב, מתעורר עם פרעושים'."‏‏ עורך הספר, מנחם פרי, הבין היטב שביקורת בוטה זו מופנית כלפיו, והתייחס אליה בתגובה נרחבת שבה ציין: "...מגיע לאור בסוף רשימתו לגולת הכותרת שלו, האובססיה החוזרת כמעט בכל מאמר שהוא מפרסם ב"תרבות וספרות" בשנתיים האחרונות, דהיינו להתקפה גסת-רוח עלי – ועל האקדמיה והחוג לספרות כמין מטונימיה שלי – התקפה שכמו תמיד נחבאת מאחורי כינויים ושמות-תואר, מבל להזכיר את שמי, וכך מתגוננת מפני תביעת דיבה."‏‏ בהמשך תגובתו ציין פרי: "אכן, גיוסם של המתים, שאין בכוחם להכחיש, כדי לנהל את חשבונותיו עם מי שעודם חיים, הוא טכניקה חוזרת של לאור." את ביקורתו של לאור כלפיו מייחס פרי לכך שלאור לא קיבל את המשרה שאליה השתוקק בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, חוג שפרי עמד בראשו.

טענות על הטרדות מיניות ואונס

ב-3 בפברואר 2010 פורסם באתר "העוקץ" פוסט של אשכר אלדן-כהן בשם "על האונס" בו טענה שלפני כ-20 שנה נאנסה בביתה על ידי גבר שהכירה.‏ תוך ימים ספורים נפוצו שמועות כי מדובר בלאור. ב-17 בפברואר הוצג בתוכנית הטלוויזיה "המקור" תחקיר שבו סיפרו נשים אחדות כי סבלו הטרדה מינית ותקיפה מינית מצד לאור, בעת שעבד בעיתון "הארץ" ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. לאור הכחיש טענות אלה. ב-18 בפברואר 2010 הגישה אשכר אלדן-כהן תלונה למשטרה כנגד יצחק לאור בגין אונס. כעבור חודשים אחדים הגיב לאור בהרחבה, במאמר פרי עטו במקומון "העיר תל אביב", שבו קרא למסע נגדו "עלילת דם", וטען שיחסי המין עם אלדן-כהן היו בהסכמתה המלאה. בהמשך למאמרו של לאור הופיעו תגובות של 11 אנשים, ובהם אשכר אלדן-כהן, רביב דרוקר, עפר שלח ואורית קמיר, שמרביתם שוללים את דבריו ואת גישתו של לאור. על תקופה זו בחייו כתב לאור שהיא: "הימים הגרועים ביותר שידעתי, כשלדבורים לא היה דבש והן היו לצרעות ארסיות."‏ 13 חודשים לאחר תלונתה של אלדן-כהן ציין לאור: "אני מעולם לא הוזמנתי למסור את גרסתי במשטרה".‏. גם שנתיים מאז הועלו האשמות נגדו לראשונה, לא זומן לאור למשטרה מאחר שלא נמצא ממש בהאשמות אלה.

ספריו

פרסם עד כה תשעה עשר ספרים:

• "מחוץ לגדר" - קובץ סיפורים קצרים
• "באביב, אחרי המילואים" - קובץ סיפורים קצרים (הוצאת כתר)
• "עם, מאכל מלכים" - רומאן (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "ועם רוחי גווייתי" - רומאן
• "הנה אדם" - רומאן (2002, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "אפרים חוזר לצבא" - מחזה
• "אנו כותבים אותך מולדת" - קובץ מסות (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "נסיעה" - שירה (1981, הוצאת ספרית פועלים)
• "רק הגוף זוכר" - שירה (1985)
• "שירים בעמק הברזל" - שירה (1990, הוצאת עם עובד)
• "לילה במלון זר" - שירה (1992, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "אוהב ימים" - שירה (1996, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "כאין" - שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "שירים 1972-1992" - מבחר שירים מכל התקופות (2002, הוצאת הקיבוץ מאוחד)
• "דברים שהשתיקה (לא) יפה להם" - קובץ מסות (2002, הוצאת בבל)
• "עיר הלוויתן" - שירה (2004, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "ורד צלע" - קובץ סיפורים קצרים (2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "יעמוד בני" - שירה (2007, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• "חנוך לוין: מונוגרפיה" (2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
• The Myths of Liberal Zionism". 2009. London and New York: Verson"
• Le Nouveau Philosemitisme Europeen, et Le "camp De La paix" en Israel. 2007"

Paris: La Fabrique

תרגומים של ספריו:

• Steine, Gitter, Stimmen" 2003. Zurich: Unionsverlag
• Ecce homo. 2005. Zurich: Unionsverlag

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של יצחק לאור בקטלוג הספרייה הלאומית
• יצחק לאור ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• יצחק לאור, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• יצחק לאור, באתר "הארץ"
• עמיחי שלו, עדיין רע לתפארת, ראיון, באתר ynet‏, 19.12.09
• אסף שור, פחד יצחק - שיחה עם יצחק לאור על ציונות, שירה, אבהות ומוות באתר "מארב"
• יצחק לאור, בוא שיר עברי, שני ניסיונות לזכור שיר, באתר הארץ, 10/04/09
• אלי הירש, מטעם 14: יצחק לאור ומגדר, ידיעות אחרונות 27/6/08
• אלי הירש, מטעם 20 - על יצחק לאור כעורך, ידיעות אחרונות 1/1/10
• הספרים של יצחק לאור באתר סימניה
• מאמרי יצחק לאור באתר נתן אלתרמן

על יצירתו:

• סיגל נאור פרלמן, .html קול השירה היוצאת נגד הרוע, באתר הארץ, 4.5.07, על הספר "יעמוד בני"
• אילת שמיר, כמה טוב שבאתם, אבא, אמא, באתר הארץ, 9.5.07, על הספר "יעמוד בני"
• מיכל זמיר, החומרה של קבלת האחריות, העדינות במפגש עם הכאב, באתר הארץ, על ספרו "ורד הצלע"
• אראלה בראון, "אנחנו", כלומר אנשי השירות, העבדים, באתר הארץ, 22.10.2010 - על ספרו "חנוך לוין - מונוגרפיה"

משירי יצחק לאור:

• מבחר משירת יצחק לאור באתר שירשת
• רכבת
• בן לו היה לי, באתר הארץ, 9.2.08
• פוסט קויטוס, באתר הארץ, 18/09/09

מאמרים נבחרים של לאור

• Yitzhak Laor. Tears of Zion. New Left Review, 10, July-August, 2001
• Yitzhak Laor. 11 September, London Review of Books, 4 October 2001
• Yitzhak Laor. It’s wild. It’s new. It turns men on: Amos Oz, London Review of Books, 20 September 2001
• Yitzhak Laor. Diary: General Boogey’s War, London Review of Books, 3 October 2002
• Yitzhak LAor. After Jenin: Israel’s Imago, London Review of Books, 9 May 2002
• . Yitzhak Laor. Silent Partner: Israel’s War, London Review of Books, 8 May 2003
• Yitzhak Laor. Who shall we blame it on?: Lament for the Israeli Left, London Review of Books, 20 February 2003
• Yizhak Laor. In Hebron: The Soldiers’ Stories, London Review of Books, 22 July 2004
• Yitzhak Laor. Before Rafah: Israeli militarism, London Review of Books, 3 June 2004
• Yitzhak Laor. You are terrorists, we are virtuous: the IDF, London Review of Books, 17 August 2006
• Yitzhak Laor. Children of the State: the Zionist manipulation of history, London Review of Books, 26 January 2006
• Yitzhak Laor. Orchestrated Panic: the Never-Ending War, London Review of Books, 1 November 2007
• Yitzhak Laor. Responses to the War in Gaza, London Review of Books, 29 January 2009