מחלת לב כלילית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחלת לב כלילית
שם בלועזית Coronary disease
ICD-9
(אנגלית)
414.00
MeSH
(אנגלית)
D003327

מחלת לב כלילית היא תפקוד לקוי או נזק לשריר הלב, הנגרם בגלל היצרות או סתימה בעורק כלילי אחד או יותר. העורקים הכליליים, שהם עורקים המובילים דם לשריר הלב עצמו, נפגעים מתהליך הנקרא טרשת עורקים, בו במהלך השנים הולך העורק ונסתם. היצרותו של העורק הכלילי גורמת לשתי בעיות: האחת, ירידה בנפח הדם שהוא מסוגל להזרים. השנייה, ירידה בגמישותו וביכולתו להתרחב במצב של דרישה לאספקת חמצן מוגברת בשריר הלב. הירידה בנפח הדם המוזרם וכן הירידה בגמישות העורק גורמות לירידה באספקת דם לשריר, וכתוצאה אספקת חמצן מופחתת. דבר זה הוא הגורם למחלת הלב הכלילית.

למחלת לב כלילית גורמי סיכון שונים: גורמי סיכון התלויים בחולה וכאלו שאינם תלויים בו.

גורמי הסיכון הבלתי נשלטים:

  • גיל
  • מין
  • מוצא
  • תורשה.

גורמי הסיכון הנשלטים:

בנוסף קיימות מחלות שונות המהוות גורם סיכון למחלת לב כלילית.

למחלת לב כלילית סכנות שונות, והעיקריות שבהן הן הפרעה לפעילות הלב שתוביל להפרעת קצב קטלנית ו/או לבצקת ריאות.

הטיפול במחלת לב כלילית הוא בעיקרו טיפול תרופתי, בעזרתו יכול החולה לסייע להרחבת כלי הדם שלו בשעה שהוא חש מצוקה. התרופות המקובלות הן בדרך כלל ניטרוגליצרין בטבליות הניתנות מתחת ללשון, או בספריי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

P medicine.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא רפואה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.