מילט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מילֶ‏ט (טורקית עות'מאנית ‏ملت; טורקית Millet) הוא השם שניתן באימפריה העות'מאנית לכל עדה או קהילה דתית מוכרת ומוגנת על ידי החוק. השם התייחס גם לדת השלטת המוסלמית הסונית שבה ראש המילט היה שייח-אל אסלאם וכן למיעוטים הדתיים המוכרים באימפריה. בנוסף,שיטת המילט הייתה השיטה המשפטית שהונהגה באימפריה העות'מאנית החל מהמאה ה-19 כחלק מרפורמות הטנזימאט. לפי השיטה האדם כפוף – בתחום דיני המשפחה – לדין הדתי של עדתו הדתית, ולעתים לסמכות השיפוט הבלעדית של בית-הדין הדתי של עדתו. זאת בניגוד לדין האזרחי, המג'לה, שהיה תקף לכל תושבי האימפריה. מקור המושג "מילט" הוא במילה הערבית "מילה" או "מלה" (ملة‎).

שיטת המילט[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי שיטת ה"מילט", ראשי המילט, לרוב ראש הדת שחבריה במיעוט היו אחראים על קהילותיהם וכפופים ישירות לסולטאן העות'מאני. למילטים הייתה מידה רבה של כוח בתוך קהילותיהם, הם קבעו חוקים משלהם וגבו מיסים. תפיסת המילט הביאה לאוטונומיה פנימית ודתית רבה ולפלורליזם כלפי המיעוטים ברחבי האימפריה. שורשיה נטועים במדיניות הד'ימי שהייתה נהוגה כלפי בני המיעוטים המונותאיסטים במדינות האסלאם.

בין הנהנים מן השיטה היו יהודי טורקיה, יהודי יוון ואנשי היישוב הישן בארץ ישראל, אשר חיו בסובלנות יחסית תחת השלטון העות'מאני, וזכו לשלטון אוטונומי בהנהגת החכם באשי לו היו סמכויות מלאות כלפי בני העדה. כמו כן על היהודים חלו הגבלות מועטות על חייהם או עיסוקם.

שיטת המילט בוטלה בטורקיה ברפורמות אטאטורק, אך נשארה בתוקף במדינות פוסט עות'מאניות רבות, כגון ירדן, מצרים, לבנון ועיראק. גם בארץ ישראל אומץ המילט, בתחום דיני המשפחה, על ידי שלטונות המנדט הבריטי ובהמשך עוגן בחוק במדינת ישראל. השיטה מאפשרת כיום ליהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים להחזיק בבתי דין דתיים עצמאיים ולאכוף דיני אישות משלהם, ללא התערבות המדינה. כך לדוגמה פוסק בית הדין היהודי על פי דיני המשפט העברי והמוסלמי על פי חוקי השריעה.