יהדות יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתובה מיוון
כתובה מיוון

יהדות יוון היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר, וראשיתה בתקופה ההלניסטית. תחת שלטון ביזנטיון סבלה הקהילה מגבלות ורדיפות, ואולם שלטון העות'מאנים שהחל במאה ה-15 הביא ברכה לקהילה, ויהודים רבים שגורשו בגירוש ספרד התיישבו ביוון. המגורשים נעשו ליסוד הדומיננטי בקהילה, שנהגה ברובה לפי מנהגי יהדות ספרד, ואולם באיים ובמקומות נוספים נשמרו קהילות של יהודים רומניוטים, ששמרו על מנהגים דתיים קדומים ודיברו בניב ייחודי של יוונית, יווניטיקה. קהילה גדולה וחשובה במיוחד התפתחה בעיר הנמל סלוניקי. ערב מלחמת העולם השנייה חיו ביוון כ-80,000 יהודים (כשני שליש מהם בסלוניקי) אשר למעלה מ-60,000 מהם נספו בשואה. כיום מונה הקהילה כ-5,300 איש.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד חורבן בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדויות הראשונות המעידות על קיום יהודים ביוון הן מהתקופה ההלניסטית (תקופה שנמשכה בין השנים 323 לפנה"ס ועד 30), ולפיהן חיו יהודים בערים סלוניקי, לאריסה, ביזנטיון ועוד.

בתנ"ך מצויים מספר מקומות שמעידים על יישוב יהודי ביוון:

  • "ובני יהודה ובני ירושלם מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם" (יואל ד ו)
  • "ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים אל הגוים תרשיש פול ולוד משכי קשת תבל ויון האיים הרחקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים" (ישעיהו סו יט)

במחצית הראשונה של המאה השלישית לפנה"ס ישנן ידיעות על קשר בין יהודה וספרטה. ספר מקבים א' מתאר חליפת מכתבים בין יונתן הוופסי לבין אנשי אשפרתא, היא ספרטה – חליפת מכתבים שנועדה לחדש קשר קודם. מכתבו של הקונסול הרומאי מ-142 לפנה"ס, שהעתקים ממנו נשלחו לספרטה וסיקיון שבפלופונסוס, מעיד על קיום יישובים יהודים במקומות אלה. הכהן הגדול חוניו השלישי נמלט לספרטה מפני אנטיוכוס אפיפנס; אדם במעמדו נמלט רק למקום שיש בו קהילה שתקיים אותו ברמת חיים גבוהה.

הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר הוא כתובת מן המאה ה-3 לפנה"ס שבה נזכר עבד משוחרר, מוסכוס בן מוסכיאון שישב בעיר הנמל אורופוס שבאזור בויאוטיה. בתקופת גזירות אנטיוכוס (168 לפנה"ס) ומרד המכבים, גדל מס' היהודים שהובאו ליוון כעבדים, כפי שמעידות כתובות מן התקופה הזאת שנמצאו בדלפי. לאחר שחרורם התיישבו רבים מהם במקומות שאליהם הובלו.

במאה ראשונה לספירה היו, לפי עדותו של פילון האלכסנדרוני יהודים ברוב חלקי הפלופונסוס. פאולוס מצא יהודים ובתי כנסת בעיר קורינתוס. אספסיאנוס שלח אלפי שבויים יהודים אל נירון קיסר לעבוד באיסתמוס הקורינתי.

אחרי חורבן בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסר האימפריה הרומית קונסטנטינוס הפך את דת הקיסרות לנצרות ואף הטיל חוקים שהקשו על חיי היהודים ביוון, אך גם פגע בפגאנים שחיו באותה תקופה ביוון. באותה עת החלה התבוללות מסוימת בקרב יהודי יוון. הובטח להם שאם ימירו את דתם לנצרות, ההגבלות תפוגנה. אבל דבר זה לא קרה, ויהודי יוון חיו במשפחות יהודיות מפולגות שכללו את החלק מבני המשפחה שבינתיים המירו את דתם לנצרות. בתקופה הביזנטית סבלו יהודי יוון, בדרך כלל, מרדיפות ומגבלות חוקיות קשות.

בשנת 1204, בעקבות מסע הצלב שבו נחרבה העיר קונסטנטינופול החלו להתעורר בקהילה תקוות משיחיות.

בית כנסת קהל שלום - הוותיק ביוון - בית הכנסת של יהודי רודוס

עד כיבוש יוון על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1453 היו עליות ומורדות בחיי היהודים לפי מצב רוחם של השליטים באותה עת. בזמן השלטון העות'מאני בין השנים 1453 עד 1832 זכו היהודים לחופש דתי ופולחני בגלל סובלנותם של השליטים הטורקים. לאחר גירוש ספרד גדלה הקהילה מאוד, בקולטה גולים מספרד ופורטוגל שהגיעו ליוון, שהייתה חלק מהאיפריה העות'מאנית שהסכימה לקבל יהודים רבים. הקהילה קיבלה ברובה הגדול את מנהגי יהדות ספרד ואת שפת הלאדינו ועמדה בקשרים הדוקים עם פוסקי הלכה בטורקיה. על-פי רוב עמדו היהודים בקשרים טובים יותר עם הטורקים שהתיישבו ביוון מאשר עם היוונים. צמיחתה של קהילת סלוניקי מוסברת בין היתר בכך שעיר זו הייתה בתקופה העות'מאנית בעלת אופי טורקי יותר מאשר יווני.

בשנת 1821 עם התקוממות היוונים כנגד הטורקים במלחמת העצמאות היוונית, תמכו רוב יהודי יוון בטורקים. בעקבות זאת, נרצחו כ-5,000 יהודים בחצי האי פלופונסוס בשל אהדתם לצד הטורקי בעימות. פרעות ביהודים נלוו למלחמה בטורקים, ולפיכך היגרו יהודים רבים מיוון למדינות אחרות.

בחג הפסחא של שנת 1847 אירעו פרעות אנטישמיות שבמהלכן נפגע רכושו של דוד פסיפיקו, סוחר בעל אזרחות בריטית. ממשלת בריטניה הטילה מצור ימי בן שנתיים על יוון, עד שהממשלה היוונית נעתרה לדרישתה ופיצתה את פסיפיקו.

יהודים נאספים בכיכר העיר יואנינה בדרך אל גירושם למחנה ההשמדה אושוויץ

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סקר שנערך בנובמבר 1941, ביוון חיו באותה שנה 78,750 יהודים, מהם 55,000 בסלוניקי, 3,000 בקורפו, 3,000 בקוואלה, 3,000 ביאנינה, 2,500 באתונה[1]. 1,200 נוספים התגוררו בלאריסה, 900 בקסטוריה, 900 בוולוס, 500 בטריקלה, 400 בפלורינה ו-325 בכלקיס.

לאחר הכיבוש הגרמני בשנת 1941, בזמן מלחמת העולם השנייה, נשלחו כ-46,000 יהודים מבני קהילת סלוניקי הגדולה לאושוויץ, ושם נרצחו רובם. בסך הכל נרצחו במהלך השואה כ-60,000 מיהודי יוון, כ-80% מהיהודים שהיו בה לפני המלחמה.‏[2] מספרם הכולל של הניצולים שנמצאו ביוון מייד לאחר המלחמה נאמד בכ-10,000 איש, רובם התרכזו באתונה, סלוניקי ולריסה. בינואר 1945 נספרו באתונה 4,985 יהודים ובסלוניקי כ-2,000 יהודים.‏[1] רבים מהניצולים היגרו לאחר מכן לארץ ישראל ומיעוט מהם לארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. כיום מונה הקהילה היהודית ביוון כ-5,300 יהודים, מתוכם כ-3,500 באתונה ו-1,000 בסלוניקי. בשניהם פועל גם בית חב"ד מקומי. קהילות קטנות קיימות גם בלאריסה, וולוס, קורפו, יואנינה, רודוס, כלקיס וטריקלה.

ישנם מספר יישובים בישראל שהוקמו על ידי עולים מיוון, והראשון שבהם הוא צור משה שהוקם בשנת 1937 על ידי עולים מקסטוריה.

יהדות סלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים בסלוניקי במאה ה-19
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות סלוניקי

הקהילה הגדולה ביותר מכל קהילות יוון הייתה קהילת יהודי העיר סלוניקי. הקהילה הוקמה כבר בימי התקופה ההלניסטית, בשנת 140 לפנה"ס וישנם אזכורים להתיישבות יהודים במקום כבר בימים ההם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט בפולין היגרו יהודים ממנה לסלוניקי והתיישבו בה. הקהילה שהוקמה הייתה הגדולה ביותר ביוון עד ימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית במקום הגיעו אליה יהודים רבים משאר מדינות אירופה שבהן ישבו הנוצרים. לקהילה היו מספר בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה וצביעת בדים. במחצית השנייה של המאה ה-19 היוו היהודים למעלה ממחצית מתושבי העיר, והקהילה נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן ואף כונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי הנמל הושבת ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל. בשנת 1917 כילתה שריפה גדולה את הרובע היהודי ומאז חלה שקיעה במצבם של היהודים.

התעללות פומבית ביהודי סלוניקי, יולי 1942

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים היהודיים, אך עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל היהודים בגילאי 19-45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול. לאחר אירוע זה הופיעו גזירות נוספות כמו עבודות כפייה.

בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב-25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי, ועל היהודים הוטלו גזירות שונות. הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. ב-15 במרץ 1943 יצא המשלוח הראשון של 2800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. סה"כ הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים, ואך מעטים מהם שרדו. בסך הכל מקהילה בת כ-55,000 בני אדם שרדו רק 1,950 (כ-4%). רוב הניצולים עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945-1948.

יהודי יוון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישובים שהוקמו על ידי בני התפוצה בארץ ישראל או שהיו בין המקימים או בין התושבים הראשונים ביישוב:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bowman, Steven, The Agony of Greek Jews 1940-1945, Stanford University Press, California, U.S.A, 2009.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 שואת יהודי יוון, אתר חב"ד יוון
  2. ^ גדעון רפאל בן מיכאל, יהדות יוון בשואה, המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ


יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה