מקלע לואיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקלע לואיס
Lewis Gun.jpg
מידע כללי
סוג מקלע קל
נגזרות גרסה למטוסים, גרסת הנ"מ, גרסת החי"ר, M1917,
תכנון אייזיק ניוטון לואיס
שנות שירות 1914 - 1953
מלחמות מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם השנייה
מלחמת קוריאה
הסכסוך הישראלי-ערבי
מידע טכני
פעולה גז
הזנה מחסנית חיצונית מתנתקת של 47 או 97 כדור
אורך כולל 1280 מ"מ
אורך קנה 666 מילימטר
משקל ריק כ-12 ק"ג
קצב אש 500-600 כדורים בדקה.
טווח אפקטיבי 800 עד 880 מטר

מקלע לואיס הוא מקלע קל פועל על בסיס קרור אויר ומוזן ממחסנית עגולה. היה המקלע הקל העיקרי של צבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה.

מפרט טכני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקת סיור בריטית רכובה על מכוניות משוריינות תוצרת רולס רויס, חמושות במקלעי לואיס, חזית ארץ ישראל, מלחמת עולם ראשונה.

מקלע לואיס (גרסת החי"ר):

  • קליבר - 7.62 מ"מ
  • משקל (ריק) - 11.7 ק"ג
  • אורך כולל - 1280 מילימטר
  • אורך הקנה - 666 מילימטר
  • קצב אש - 500 - 600 כדור בדקה
  • הזנה - מחסנית חיצונית מתנתקת של 47 כדור

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוטרים בעמדת מקלע לואיס נייחת על המזח בעין גב, 1946

הלואיס פותח על ידי אלוף משנה אמריקאי בשם אייזק לואיס בשנת-1911. הוא ביקש להכניס אותו לשרות בצבא ארצות הברית, אך נתקל בסירוב. לואיס המתוסכל פרש ועבר לבלגיה, שם הציג את הנשק בפני הצבא הבלגי. הבלגים התלהבו מהעיצוב והחלו לייצורו בסוף שנת 1913. לאחר מכן החל ייצור גם בבריטניה. עם פלישת צבא גרמניה לבלגיה ב-1914 הצטיינו מקלעי הלואיס בלחימה, וצבא בריטניה אימץ את הנשק ב-1915. מאות אלפי מקלעי לואיס יוצרו והותקנו במכוניות משוריינות, טנקים, ומטוסים. בנוסף שימשו את החי"ר הבריטי כנשק סיוע נייד, שכן היו קלים בהרבה מרוב מקלעי התקופה.

חיילים אוסטרלים של חטיבת הרכבת מתאמנים בירי במקלעי לואיס

הכוחות הבריטים התקינו אותו על צריחי השריוניות הראשונות שפעלו בחזית סיני וארץ ישראל. בניגוד לחזית הארופאית שהייתה סטטית וכלי הרכב סבלו מקשיי ניידות, הרי החזית במזרח התיכון התאפיינה בשטחים פתוחים ברובם מדבריים בהם לשריוניות היו יתרונות רבים לעומת החיילות הרכובים על סוסים וגמלים. כאמור ציידו הבריטים את שריוניות הרולס רויס שהפעילו בחזית המזרח תיכונית במקלעי לואיס.

האמריקאים איחרו להכניס את המקלע לשימוש, ולכן הנשק שירת תקופה קצרה בלבד, עד שהוחלף על ידי רובה הבראונינג האוטומטי (BAR). הלואיס המשיך לשרת את הצבא הבריטי עד 1936, עת נכנס הברן כמקלע קל לשרות. בארץ החלו להחליפו בברן רק מאוחר יותר והוא היה בשנת 1936, שנת פרוץ המאורעות - המקלע הנפוץ ביותר בקרב הכוחות הבריטים.

מאפייני הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלואיס הצטיין במשקל נמוך יחסית למקלעי התקופה, שאיפשר שימוש על ידי חי"ר מסתער. המשקל הקל היה תוצאה של שימוש במנגנון קירור אוויר, בניגוד לקירור המים המקובל בתקופה. מנגנון קירור האוויר הגדול הקיף את הקנה ויצר מראה ייחודי לנשק. הנשק הוזן על ידי מחסנית עגולה של 47 כדורים (90 במטוסים), שמוקמה מעל הנשק, והסתובבה בעת הירי. כדי להגדיל את היציבות בעת הירי - הותקן למקלע דורגל.

שימוש במקלע לואיס על ידי המשמרות הנעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים בעקבות המרד הערבי הגדול ותקיפת היישובים היהודים בארץ, הוקמו והפעלו על ידי משטרת המנדט יחידות המשמר הנע. היחידות היו שייכות ליישובים השונים ופעלו כיחידות מקומיות. על מנת לאפשר ניידות, סיפקה המשטרה הבריטית לאותן היחידות טנדרים עם ארגז פתוח עליו הותקנה חצובה ועליה הורכב מקלע לואיס. מקלע הלואיס שהיה נשק חדשני בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נחשב בשנות השלושים והארבעים לנשק מיושן ולכן הבריטים מסרו אותו ליחידות המשמר הנע. צוותי הטנדרים היו נוטרים שפעלו ברישיון ובחסות משטרת המנדט הבריטית (Palestin Police). על שולי הכובעים המקופלים וכן על השרוולים היו משולשים בצבעים שונים שציינו את האזורים השנים של המשמרות הנעים. לכל אזור היה משולש בצבע שונה. למשמר הנע היה בנוסף סמל מיוחד בו נראה הטנדר עם מקלע הלואיס.

סיור בריטי מצויד במקלע לואיס, 1936, ירושלים

השימוש בבריגדה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתנדבים הראשונים לצבא הבריטי בארץ ישראל עברו אימונים שכללו במסגרת חיל הרגלים שימוש ברובים ובמקלעים. המקלע הנפוץ ביותר לפחות בשנים הראשונות היה מקלע הלואיס.

השתמשו[עריכת קוד מקור | עריכה]