דמוקרטיה ישירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דמוקרטיה ישירה היא שיטת משטר בה כל אחד מאזרחי המדינה יכול להיות בעל סמכות להציע, לדון, ולהצביע בכל החלטה פוליטית. בדמוקרטיה ישירה מוחלטת לכל אזרח יש סמכות להעלות להצבעה ולהצביע על קבלת חוקים חדשים, קבלת החלטות ביצועיות, מינוי והדחה של נבחרי ציבור ושיפוט.

דמוקרטיה ישירה מבוססת על שוויון מהותי בין האזרחים ועל עיקרון הרוב בתהליך קבלת ההחלטות. שיטת ממשל זו מניחה כי חוכמת ההמונים תוביל לבחירת דרכי הפעולה הנכונות והיעילות ביותר, אשר נאמנות במידה המרבית לאינטרס הציבורי.

דמוקרטיה ישירה בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמוקרטיה הישירה המפורסמת ביותר היא האתונאית. בדמוקרטיה האתונאית האזרחים היו הריבון המלא של הפוליס. היא התקיימה כדמוקרטיה ישירה עצמאית משנת 450 לפנה"ס לערך ועד הכיבוש המוקדוני ב-332 לפנה"ס. שלא כמו היום נשים לא נחשבו כאזרחיות הזכאויות להצביע. אזרח אתונאי היה מי שמלאו לו 21 שנים, והוא בן להורים שהם אזרחי אתונה. האזרחים שימשו גם ברשות המבצעת (המועצה boule), גם ברשות המחוקקת (אסיפת העם ecclesia) וגם ברשות השופטת (בתי המשפט).

כמעט מדי שבוע התאספו אזרחי אתונה בפניקס, וקיבלו החלטות בנושאי חוקים והצעות זמניות. הקוורום הנדרש לצורך קבלת החלטות היה 6000 אזרחים. כדי להגיע למכסת המינימום, המפגשים נערכו ליד השוק, והקהל נאסף מהשוק באמצעות חבל אדום הצבוע בצבע טרי. בפועל ישבו בישיבות בין 6000 ל-12 אלף אזרחים (מתוך 30 אלף אזרחים, לערך). כל אזרח קיבל בין אובול 1 ל-3 אובולים (שווה ערך ל1/6 עד 1/2 משכר יומו של פועל) עבור ההשתתפות באסיפת העם.

את החוקים וההצעות שעלו לפני האסיפה ערכו חברי המועצה. שהם בעצמם היו אזרחים בני 30 שנים ומעלה. בכל שנה נבחר למועצה 500 אזרחים בהגרלה, והם תפקדו כחברי מועצה במשך שנה אחת. אזרח לא יכול היה להיבחר ליותר משתי קדנציות ולא יכול היה להיבחר לשתי קדנציות רצופות. חברי המועצה שימשו כממשלה. הם התחלקו לוועדות שמנו 10 חברים כ"א, כאשר בכל יום התחלף ראש הוועדה. חברי המועצה קיבלו הצעות חוק מאזרחים והצעות מערי-מדינה אחרות והגישו אותם לאסיפת העם.

מערכת המשפט האתונאית הייתה מבוססת על בסיס אזרחים שגם הם הוגרלו לתפקיד השופטים. בכל שנה הוגרלו 6000 איש לתפקיד שופטים ובכל משפט השתתפו מ-201 שופטים ועד 1501 שופטים, בהתאם לחשיבות ואופי הדיון. כל האזרחים היו שווים בפני החוק (איזונומיה).

דמוקרטיה ישירה בהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמוקרטיה ישירה מלאה מתקיימת בשניים מהקנטונים של שווייץ: גלרוס ואפנצל אינר-רודן.

צורות שונות של דמוקרטיה ישירה קיימות בשווייץ מאז 1848, ובחלק ממדינות ארצות הברית. מדינות אלה מקיימות משטר המשלב דמוקרטיה נציגותית ודמוקרטיה ישירה. השיטה בכל המדינות דומה למדי: אזרחים יכולים להעלות הצעות על ידי איסוף של חתימות. כאשר נאספת מכסה כלשהי של חתימות, ההצעה מובאת להצבעה כללית. במידה והציבור מצביע בעד ההצעה, היא מתקבלת כחוק במדינה. ההבדלים בין השיטות הם בכמה פרמטרים:

  1. סמכויות הציבור יכולות לכלול חקיקה של חוקים, שינויים בתקציב, ביטול חוקים של הפרלמנט, שינוי החוקה והדחה של נציג ציבור. בשווייץ, לדוגמה, ברמת הפדרציה לא ניתן לבצע שינויים בתקציב על ידי הצבעה כללית. בחלק מהקנטונים, לעומת זאת, כן ניתן לבצע שינויים בתקציב. במדינת מרילנד בארצות הברית קיימת רק הזכות של דחיית חוק של הפרלמנט. בקליפורניה ניתנות כל האפשרויות הללו.
  2. מכסת חתימות הנדרשת להביא הצעה להצבעה כללית. בשווייץ המכסה עומדת כיום על 100,000 חתימות. במדינות ארצות הברית, המכסה מוגדרת בדרך כלל כאחוז מכלל האזרחים שהצביעו בבחירות האחרונות למושל המדינה.
  3. פיזור החתימות במדינה: בחלק ממדינות ארצות הברית נדרש כי החתימות שנאספו להצעה יהיו מפוזרות בין המחוזות השונים של המדינה. באלסקה, לדוגמה, נדרשת לפחות חתימה אחת מ-2/3 ממחוזות הבחירה. במדינת נבדה נדרש כי חתימות במספר של לפחות 10% מהקולות שהצביעו בבחירות לנשיאות האחרונות יגיעו מ-13 מתוך 17 המחוזות במדינה.
  4. תקופת איסוף החתימות: בחלק מהשיטות נדרש כי החתימות יאספו תוך תקופה מסוימת (150 יום לדוגמה, במדינת קליפורניה). בחלק מהשיטות אין כל הגבלת זמן על איסוף החתימות.
  5. מועדי ההצבעה הכללית
דמוקרטיה ישירה בארצות הברית לפי מדינות

אלמנטים מסוימים של דמוקרטיה ישירה קיימים במשאל עם, שנהוג בחלק מהדמוקרטיות הייצוגיות.

יש חברות עסקיות המנהיגות כיום דמוקרטיה ישירה בקרב העובדים שלהם בקבלת החלטות מקצועיות (אך לא עסקיות). כל העובדים הרלוונטיים לקבלת החלטה מקצועית מסוימת יכולים לבוא לישיבה ולהביע בה את דעתם. שיטה זו דוגלת בקבלת החלטות בקונצנזוס.

דוגמה לדמוקרטיה ישירה - קליפורניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות מיוחדות שנערכו ב-10 באוקטובר 1911 הפכה קליפורניה למדינה ה-10 בארצות הברית שמעניקה לציבור סמכויות של דמוקרטיה ישירה (המדינה הראשונה הייתה דקוטה הדרומית). ההצבעה הייתה על מספר שינויים בחוקה שיעניקו לציבור סמכויות חקיקה, הדחה של נבחר ציבור וביטול חוקים. על פי השינויים שעברו, לחקיקה על ידי האזרחים יש מספר שלבים:

  1. כתיבה וניסוח החוק: מציע החוק מנסח את החוק ומחתים עליו 25 בעלי זכות בחירה.
  2. הגשת טיוטה: החוק מוגש למשרד המשפטים, שם הוא מקבל כותרת ונכתב לו סיכום.
  3. ניתוח כספי: משרד האוצר מוציא ניתוח כספי של היבטי החוק עד 25 ימי עבודה, החל מיום קבלת גרסת החוק הסופית.
  4. הרצה: למציע יש 150 ימים כדי לאסוף את מכסת החתימות הדרושה, וההצעה הסופית עם החתימות צריכה להיות מוגשת 131 ימים לפני ההצבעה הכללית הבאה במדינה. במידה וההצעה מוגשת תוך פחות מ-131 ימים לפני ההצבעה הכללית הבאה, ההצעה תועלה בהצבעה שלאחר מכן.
  5. מכסת חתימות נדרשת: לחוק רגיל, נדרשות חתימות במספר של 5% מהבוחרים שהצביעו בבחירות הכלליות הקודמות (נכון ל-2007: 433,971 חתימות). תיקון לחוקה דורש 8% (נכון ל-2007: 694,354 חתימות).
  6. ספירת חתימות: מדגם ראשוני מתבצע תוך 8 ימים מיום הגשת ההצעה. לאחר מכן, בהתאם לתוצאות המדגם, מחליטים האם לספור ולאמת את כל החתימות, או רק את חלקן.

ניהול החברה כולה בדמוקרטיה ישירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים אנרכיסטים טענו בעבר כי קהילות אמורות לנהל את חייהן בעצמן על ידי דמוקרטיה ישירה. ניהול החברה כולה בשיטה זו, היה אידאל אנרכיסטי ישן. התפתחות טכנולוגיות התקשרות והמחשוב בעשורים האחרונים של המאה ה-20 איפשרה מבחינה טכנית את התהליך של קבלת החלטות על ידי המוני אנשים. בנוסף, רשת האינטרנט מאפשרת כיום מבחינה טכנית יכולת העברת מידע ורעיונות בין אנשים בצורה מבוזרת, דבר שמהווה חיזוק נוסף לרעיון הדמוקרטיה הישירה.

במקביל להתקדמות הטכנית, התפתחה בעולם המערבי, אכזבה ממשטרי הנציגים (או ממשטרי הדמוקרטיה הייצוגית). סקרים שונים שנערכו על פני עשרות שנים, מראים כי במשך השנים חלה ירידה באמון של אזרחים במוסדות שאמורים לייצג אותם - ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, וכלפי מוסדות ציבוריים בכלל - כמו פירמות ציבוריות או העיתונות. במקביל, ניתן לראות על פני שנים, מגמה ארוכת טווח של ירידה באחוז האזרחים המצביעים בבחירות.

הפיתוחים הטכנולוגיים יחד עם האכזבה משלטון הנציגים נתנו חיזוק לרעיון כי ניתן וצריך להחיל את כללי הדמוקרטיה הישירה על החברה כולה.

דמוקרטיה ישירה מול דמוקרטיה ייצוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי הדמוקרטיה הישירה טוענים כי כיום משמש המונח "דמוקרטיה", בטעות, לתיאור משטר הנציגים בו קומץ נציגים נבחר מחליט את כל ההחלטות הפוליטיות (החלטות המחייבות את כל החברה). במשטר כזה, נטען, האזרחים בוחרים מי ישלוט בהם ויקבל במקומם את ההחלטות הפוליטיות, במקום לקבל את ההחלטות הפוליטיות בעצמם.

לטענת תומכי רעיון זה, עצם השימוש בנציגים יוצר רמה מסוימת של דיכוי, ומביא לכך שרעיון הדמוקרטיה ממומש במידה מוגבלת. הנתק בין נבחרי הציבור לאזרחים מוביל למשבר אמון, לערעור הלגיטימיות של המשטר ולמצב בו האינטרס הציבורי אינו מקודם על ידי השלטון הנבחר.

מודל משולב בין דמוקרטיה ישירה לדמוקרטיה ייצוגית הוא דמוקרטיה דינמית בה האזרחים ממנים נציגים אך יכולים גם לבחור להשתתף ישירות ולבטל את מינוי נציגיהם בכל רגע.

יתרונות הדמוקרטיה הישירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כיסוי מלא - אין באפשרות נציגים להקדיש זמן, מחשבה ואכפתיות לכל אלפי ההיבטים בחיי החברה שעשויים להיות מוסדרים בחקיקה, ולהשלכות שלהם על חיי כל אחד מאלפי הבוחרים אותם הם מייצגים, כפי שיקדישו האזרחים עצמם אם תינתן להם האפשרות להשפיע על חייהם ישירות.
  • ניעות פוליטית - ההצבעה הישירה תהווה פלטפורמה לתפוצה מהירה של תנועות ורעיונות חדשניים, ולתרגומם לחקיקה.
  • ייצוג - פרטים הנבחרים לכהונה בדמוקרטיה נציגותית נוטים שלא לייצג מבחינה דמוגרפית את קהל הבוחרים שלהם. רובם נוטים להיות עשירים יותר, יש ייצוג יתר לזכרים, ולפעמים יש ייצוג יתר לקבוצה שמהווה רוב בהיבטים כמו בגזע, קבוצה אתנית, או דת (בהשוואה למדגם אקראי באוכלוסייה). בחברה המורכבת משכבות, בחירות על פי מחוזות עשויים להקטין, הטיות כאלה. דמוקרטיה ישירה תייצג את האנשים באופן מובנה, בהנחה שכולם יכולים להצביע.
  • התנגשות אינטרסים - האינטרסים של נציגים נבחרים אינם בהכרח חופפים לאינטרסים של בוחריהם. דוגמה לכך היא שלעתים קרובות נוצר מצב בו הנציגים קובעים את משכורתם שלהם. האינטרס שלהם הוא שהשכר שלהם יהיה גבוה, בעוד שניתן לטעון כי האינטרס של הציבור הוא לשכר "מייצג", כלומר, שכר ממוצע של האוכלוסייה שאותו הם מייצגים. דמוקרטיה ייצוגית עלולה להוביל לשכר נציגים גבוה בהרבה מממוצע זה.
  • נטייה לשחיתות - ריכוז הכוח הוא חלק מובנה בממשלה ייצוגית. בחלק מהמדינות בהן יש דמוקרטיה כזאת יש נטייה ליצירת שחיתות. בדמוקרטיה ישירה, האפשרות לשחיתות קטנה יותר.
  • מפלגות פוליטיות - יש הטוענים כי ההתגבשות של מפלגות פוליטיות בדמוקרטיה נציגותית היא חיסרון, שבה לרוב יש צורך במשאבים משותפים כדי להצליח להיבחר. עם זאת, מפלגות כאלה פירושן שהנציגים צריכים לבצע פשרות בין הערכים שלהם לבין אלו של קהל הבוחרים, כדי להתאים את עצמם למצע המפלגה. לפעמים, יש צורך בפשרות קטנות, בזמנים אחרים, הצורך בפשרות גדולות יגרום לכך שהנציגים יפרשו או יחליפו מפלגה.
  • מעברי ממשלות - השינוי בין מפלגה שלטת אחת לאחרת, ובמידה פחותה יותר מנציג אחד למשנהו, יכול לגרום לאי-סדר משמעותי בממשלה ולשינויים בחוקים. לדוגמה, מזכירת המדינה של ארצות הברית (שהייתה בזמנו היועצת לביטחון לאומי), קונדוליזה רייס, טענה כי תקופת המעבר מממשל קלינטון לממשל בוש הייתה הגורם העיקרי לכך שארצות הברית לא הייתה מסוגלת למנוע את הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001.
  • עלות הבחירות - בדמוקרטיה ייצוגית יש הוצאה של משאבים רבים על מסע הבחירות וקיום הבחירות. בנוסף לכך, יש הרגשה כי הצורך לגייס תרומות לבחירות פוגע באופן חמור בנייטרליות של הנציגים, שמחויבים לתורמים הגדולים - אלמנט נוסף שעלול להוביל לשחיתות. מצד שני, בדמוקרטיה ישירה יש קשיים לוגיסטיים ועלויות הביצוע של בחירות והצבעות בדמוקרטיה ישירה הן גדולות.

טיעונים נגד דמוקרטיה ישירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עריצות הרוב - דמוקרטיה ישירה מוגבלת ביכולתה להגן על קבוצות מיעוט בחברה אשר להן אינטרסים ייחודיים. ההמון - יותר מקבוצת נבחרים - עלול לקבל הכרעות לא צודקות, מפני ש(1)המצביעים חשים פחות אחריות כלפי תוצאות ההצבעה - מחמת מזעריות ההשפעה של כל הצבעה בפני עצמה על ההכרעה הסופית, ומחמת העובדה שההצבעה מתבצעת בדרך אגב ולא כעיסוק מרכזי, וכן מפני ש(2)כל מצביע אלמוני חושש פחות מדעת הקהל על אופן ההצבעה שלו.
  • פופוליזם - ההמון - יותר מקבוצת נבחרים - עלול לקבל החלטות לא נבונות, בהיעדר חשיבה והכרות לעומק, או מתוך העדפה של נוחות בטווח הקרוב על תועלת ארוכת טווח, בגלל מיעוט תחושת האחריות, כנ"ל, ומפני שמטבע הדברים מידת האינטליגנציה, חכמת החיים, ניסיון החיים וכובד הראש של האזרח הממוצע פחותים מאלו של נבחר ציבור. כך, למשל, רוב הציבור יכול לתמוך בביטול מס הכנסה, אולם הדבר יחסל את יכולתה של המדינה להשקיע בתשתיות ובשירותים חברתיים. בדמוקרטיה ישירה דינמית יכול, אמנם, כל אזרח לבחור לגבי כל הכרעה ספציפית להשאירה לשיקול הדעת של נציג, אבל החשש הוא שלא בכל מקרה שבו זה נדרש האזרח יבין זאת.
  • יעילות ויישומיות - החלטה על כל או רוב הנושאים שיש להם חשיבות ציבורית על ידי משאל עם היא איטית ויקרה (במיוחד בקהילות גדולות), ויכולה להביא לאפתיה ציבורית ולעייפות מהצבעות. תומכים מודרניים של דמוקרטיה ישירה מציעים לרוב דמוקרטיה ישירה אלקטרונית כדי להתמודד עם בעיות אלה. הטיעון נגד הצבעה אלקטרונית, במיוחד אינטרנטית, נובע מכך שיש צורך בפיקוח מקיף ובהתמודדות עם בעיות אבטחה. כלומר, התוצאות שיאוחסנו על גבי שרתים אינטרנטיים יהיו פרוצות יותר להטיה ושינוי.
  • גורם מנהל - גם בדמוקרטיה ישירה הלכה למעשה יש צורך בגורם מנהל המנהל ומפקח על ההצבעות וקבלת ההחלטות שכן יש סיכון רב ביכולתו של זה להטות את התוצאות לצד הרצוי לו. תומכי הדמוקרטיה הישירה מעלים את ההצעה של מנגנון אוטומטי המטפל בהצעות. אך גם בהקמתו, כמו כן בתחזוקתו השוטפת מעורבות בהכרח ידיים אנושיות.
  • זמן וכסף - כדי לשמוע דעות שונות של אנשי מקצוע בתחום הנתון ושל אחרים, כדי לבדוק את ההחלטה על כל צדדיה ועוד צריך להשקיע זמן וכסף רב. ללא תהליך כזה, עלולים להיחקק חוקים חפוזים ולא ראויים, שלא תואמים את ערכי הדמוקרטיה. לרוב הציבור אין את הזמן הנדרש כדי להשתתף בתהליך, ברמת כל העם.
  • מדיניות - התנגדות נוספת היא כי נושאי מדיניות הם כה מסובכים עד כי רוב מוחלט של הבוחרים אינו מבין אותם, כפי שהנציגים מבינים. טיעון זה נסתר בכך שלעתים תפקידי שרים, ראשי ועדות וכדומה נבחרים נציגים שאינם בקיאים בתחום ושהרקע שלהם אינו חופף את תחום העיסוק אליו נבחרו.
  • ביטחון וסיווג - קיימת טענה כי אין אפשרות לדון בנושאים רגישים או מסווגים מבחינה ביטחונית בפני כל הציבור, כי ייתכן ואלמנטים בו ישאפו להיעזר בנגישות המידע לצורך הפלת המשטר או סיוע לאויביה מבחוץ. על כן עדיף כי רק קומץ נבחר יעסוק בנושאים רגישים אלו כי ניתן לפקח עליהם ביתר קלות. פתרון אפשרי בדמוקרטיה הישירה לקבל ההחלטות בנושאים רגישים כאלו הוא בחירה חבר של מומחים (בתנאי שמומחים אלו כפופים למנגנון הדמוקרטיה הישירה) אך אז כבר נוצר מעבר חלקי לדמוקרטיה ייצוגית.
  • אנרכיה - המתנגדים לשיטת הדמוקרטיה הישירה טוענים כי אי קיומו של מנגנון שולט יוביל בהכרח לכאוס במדינה שכן אין גוף שיוכל לכפות את החלטותיו על הציבור. מנגד, דמוקרטיה ישירה אינה פוסלת בהכרח קיומם של בתי משפט, משטרה, ובתי כלא, או שיטות אחרות של ארגון החברה בסדר מסוים כמו הנדסה חברתית, לחץ חברתי, תרבות, וקהילות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים מישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים מהעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]