משה גלנטי (השני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

הרב משה גלנטי (כונה לעתים המג"ן; 1620, צפת - 1689, ירושלים) היה ראש רבני ירושלים הראשון לציון במאה ה-17.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בצפת לרבי יהונתן בנו של הרב משה גלנטי הראשון, ובצעירותו למד בצפת אצל הרב ברוך ברזילי. לאחר מכן עבר לירושלים, שם היה ראש ישיבת בית יעקב ויגה ולימד תלמידים רבים, ביניהם רבי חזקיה די-סילווה (מחבר הספר פרי חדש) שהיה רבה של ירושלים, רבי חיים אבולעפיה שהתגורר בטבריה ורבי אברהם יצחקי.

נשלח כמה פעמים לחוץ לארץ כשד"ר על מנת לממן את אחזקת מוסדות התורה בירושלים. היה נערץ במיוחד על תושבי ירושלים וראש החכמים בה.

חתנו היה הרב ישראל יעקב חגיז, גם הוא ראש ישיבה בירושלים. נינו רבי רפאל מיוחס היה גם הוא הראשון לציון.

נפטר בכ"א בשבט תמ"ט (1689)

הראשון לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שנאמר לעיל רבי משה גלנטי היה הראשון שנקרא "הראשון לציון". ומסופר, שכשבא לירושלים ראו בני ירושלים את חכמתו וגדולתו בתורה ורצו למנותו כרב עליהם. אך רבי משה, לא היה מוכן לקחת תפקיד שררתי שיהא בחשיבותו מעל לתלמידי החכמים שבירושלים, כיוון שבענוונותו הרגיש שווה בין שוווים לחכמי ירושלים מצד הגדלות בתורה. ולכן בגלל סיבה זו הציעו אנשי ירושלים וחכמיה למנותו לתפקיד שייקרא "ראשון לציון". היינו שווה בין שווים. כיוון שתואר "רב" זה מלשון "ריבוי" היינו מעל לאחרים. אבל התואר "ראשון" מסמל את זה שהוא שווה בין שווים בגדלותו בתורה, אלא שהוא, מתוך תלמידי החכמים של ירושלים נבחר להיות "הראשון" שייצג, את "ציון". ובעקבות כך הסכים רבי משה להתמנות לרבה של ירושלים. וזאת הסיבה שעד היום הרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל נקרא "הראשון לציון".

עמדתו ומעשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמנו של רבי משה עלתה קרנו של משיח השקר שבתאי צבי, והוא במסעותיו אף הגיע לאנשי ירושלים במטרה לשכנעם בנכונות שליחותו. אנשי ירושלים ובראשם רבי משה גלנטי היו מהמתנגדים החריפים ביותר של שבתאי צבי ואף הוציאו עליו חרם, ורבי משה לא הסתפק בהבעת מחאה בעל פה אלא הוא פרסם גם כן את דעתו בכרוזים, וזאת אף על פי שחלק גדול מהעולם הרבני דאז דווקא כן תמך בשבתאי צבי. לבסוף כשהתאסלמו שבתאי צבי ואנשיו התגלתה צדקתו של רבי משה גלנטי שהתריע על סכנתו של אותו האיש כבר לפני כן. לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי עזר רבי משה לאחות את הקרעים העמוקים שיצר שבתאי צבי בעם היהודי.

כפי שידוע, היישוב היהודי בארץ ישראל באותה תקופה נהנה אז מכספי החלוקה שהגיע אליהם מארצות הגולה. אחת מתקנותיו של רבי משה הייתה בנוגע לעניין זה. הוא חילק את כספי החלוקה לעשרים וארבע ידות, ואמר ששתים עשרה ידות תקבל ירושלים עיר הקודש, באשר היא הרמה ממעלתה מן העיירות האחירות. שמונה ידות תקבל צפת שבה היו מלאים חכמים וסופרים, וארבע ידות תקבל חברון.

בזמן כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש כמה סיפורים, חלקם "עממיים" על רבי משה גלנטי מזמן כהונתו בתור "הראשון לציון" ולהלן כמה מהם:

בזמן כהונתו של רבי משה, הממלכה העות'מאנית הייתה השלטת בארץ. ובאחת השנים הייתה שנת בצורת והשליט העות'מאני האשים את היהודים שהם אינם מתפללים מספיק לאלוהיהם על ירידת הגשמים, ואמר להם שאם בעוד שלושה ימים לא ירד גשם, יסולקו היהודים מירושלים. תדהמה נפלה על אנשי ירושלים ואלו לא ידעו מה לעשות. ובזמן עגום זה התגלתה גדלותו של רבי משה. הוא כינס מספר אנשים שהתפללו והתענו ושמו שק ואפר על ראשם במשך שלושה ימים בבקשה ובתחנונים מהקדוש ברוך הוא שיוריד גשם, שאליו היו כה זקוקים. וביום השלישי, כשהלכו רבי משה וחסידיו להתפלל, רבי משה אמר לאנשיו שישימו עליהם בגדים המתאימים לימי הגשם כיוון שהיום ירד גשם, וזאת אף על פי שהיה זה יום ללא עננים, ואז הגיע לפתע פתאום אחד מחיילי הממלכה העות'מאנית וסתר לרבי משה על לחיו לנגד עיני כל חסידיו וגער בו שאינם צריכים את בגדי הגשם הללו שהרי אלוהיהם ממילא לא ישמע לתפילתם, וכן גיחח על זה שמחר הם עומדים להיות מגורשים על ידי על ידי הסולטאן. רבי משה וכך גם חסידיו, הגיבו באיפוק על מקרה זה והמשיכו ללכת למקום תפילתם. מסופר, שמיד שכשאלו סיימו תפילתם החל לרדת גשם. נחת ושלווה ירדו בחזרה על אנשי ירושלים המבועתים, הם יוכלו להשאר בבתיהם אשר בעיר הקודש. בחזרתם מן התפילה רץ אל רבי משה לא אחר מאשר אותו החייל שסטר על לחיו של רבי משה שעות ספורות קודם לכן, ובדמעות שליש בא אליו שימחל לו על מעשיו. ורבי משה מחל לו בלב שלם והתנה עמו שלא יזיק עוד ליהודים אשר בירושלים.

עוד מסופר על שייח' אחד שהיה בירושלים שהיו באים אליו המון חולים כדי שיתפלל עליהם, ולאחר שסיים תפילתו אמר להם אם יחיה או ימות. ובאמת כך גם התקיים הדבר במציאות מי למוות ומי לחיים. יום אחד רצה רבי משה ללכת ולבדוק מהו סודו של אותו שייח'. בא אליו רבי משה ואמר לו שייגלה לו את סודו האיך הוא מצליח לדעת בסיום תפילתו אם החולה יחיה או ימות. אותו שייח' הסכים לגלות לרבי משה את סודו בתנאי שהוא בתמורה יגלה לו אחת מחכמות היהודים, רבי משה הסכים לתנאי זה, ואז קרא אליו השייח' לבוא אחריו לביתו. היה זה בית מפואר וגדול מאד עם שלל בדים צבעוניים המעטרים את הבית רחב היידים. אך השייח' לא עצר שם והלך אל חדר פנימי מפואר עוד יותר ואחריו הלך רבי משה, וכך נכנסו כמה חדרים שכל חדר מפואר יותר ויפה יותר מקודמו. ואז הגיעו לחדר האחרון ושם היה דבר המכוסה בבד. ואז אמר אותו שייח' אל רבי משה שישתחווה אל אותו הדבר. רבי משה חשד שיש פה שמץ של עבודה זרה וסירב עד שיוריד את הבד מעל אותו הדבר. השייח' הסכים להוריד את אותו הבד, ורבי משה נדהם מהמראה שהתגלה לנגד עיניו. היה זה טס של זהב שעליו היו חקוקות המילים "שיויתי ה' לנגדי תמיד". אותו השייח' הסביר לרבי משה שלאחר תפילתו על החולה מתבונן הוא באותו טס של זהב ורואה אם האותיות קורנות או לא, ואם קורנות הן, זה סימן לכך שתפילתו נענתה ואם לאו אין תפילתו נענתה. כשיצא משם רבי משה שמח וסיפר סיפור זה ואמר שכבוד ה' ורוממתו מתגלה אפילו בגויים כדוגמת אותו השייח'.

כפי שנאמר לעיל רבי משה נשלח לארצות הגולה בתור שד"ר (שליח דרבנן) כדי לאסוף כספים ליישוב היהודי שנהנה אז מכספי החלוקה ובכל מקום שבא קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובידיים רחבות והיו צמאים לשמוע מדברי תורתו של ה"מרא דאתרא" שבארץ ישראל. באחת מן הפעמים שהלך לארצות הגולה, באה אליו שאלה סבוכה בדבר עגונה שיושבת בעיגונה כבר כמה שנים ולא מצאו לה החכמים שבאותה העיר התיר להנשא. ואז כתב רבי משה קונטרס ארוך שבו דן ופלפל בדבר אותה עגונה ולבסוף כתב במסקנתו שאפשר להקל ולהתיר עגונה זו מעיגונה. חכמי אותו העיר נפעמו מגדלותו בתורה של רבי משה, וההערכה אליו עלתה בעשרת מונים. תשובה זו נשארה עד היום.

כבר נאמר לעיל שחתנו של רבי משה גלנטי היה הרב ישראל יעקב חגיז, ונרחיב בדבר. כשבא רבי משה גלנטי לירושלים מצא שם ישיבה ששמה ישיבת "בית יעקב" שהייתה מכונה ג"כ "ישיבת חכמי ההסגר" או "ההסגר בירושלים" וזאת בשל הקפדתם של חכמיה שלא לצאת מתחומי הישיבה שלא לצורך ומספרים שהיו בה שמונים ושבעה תלמידי חכמים שישבו ועסקו בתורה מבוקר ועד ערב. ובראש ישיבה זו עמד רבי ישראל יעקב חגיז. וכשבא רבי משה גלנטי לירושלים פינה רבי יעקב חגיז את מקומו לרבי משה גלנטי מפאת גדלותו בתורה. בהמשך נתן רבי משה את ביתו לרבי יעקב חגיז. עם הימים הלך לעולמו רבי יעקב חגיז, והותיר אחריו בן ושמו רבי משה חגיז. רבי משה לקח את בתו, אלמנתו של רבי יעקב חגיז, ואת בנם משה חגיז גידל כאילו היה בנו.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורו העיקרי היה "מגן האלף" שכלל אלף שאלות ותשובות, אך החיבור לא ראה אור ואבד. ידוע גם כי הוא כתב הגהות למשנה תורה לרמב"ם, וגם הן אבדו. חיבוריו שנשמרו והודפסו הם "זבח השלמים" על המקרא, ו"קרבן חגיגה" שכולל חידושים על מסכת חגיגה ודרשות לשלוש רגלים.

תקופת חייו של משה גלנטי (השני) על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הראשונים לציון

משה גלנטימשה בן שלמה אבן חביבאברהם בן דוד יצחקיבנימין הכהן מעליאליעזר נחוםניסים חיים משה מזרחיישראל יעקב אלגאזירפאל בן רבי שמואל מיוחסחיים רפאל בן אשררפאל משה בולהיום-טוב אלגאזימשה יוסף מרדכי מיוחסמרדכי הלוייעקב משה עייאשיעקב קוראלרפאל יוסף חזןיום טוב דאנוןשלמה משה סוזיןיונה משה נבוןיהודה נבוןחיים אברהם גאגיןיצחק קוב'וחיים נסים אבולעפיהחיים דוד חזןאברהם אשכנזירפאל מאיר פאניז'יליעקב שאול אלישריעקב מאיראליהו משה פאניז'ילנחמן בטיטומשה יהודה בן רבי יוסף פרנקונסים יהודה דנוןחיים משה אלישריעקב מאירבן-ציון מאיר חי עוזיאליצחק נסיםעובדיה יוסףמרדכי אליהואליהו בקשי דורוןשלמה עמאריצחק יוסף

P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.