משוואת הגלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משוואת הגלים היא משוואה דיפרנציאלית שמתארת באופן כללי את התנהגותם של גלים שונים. הצורה הכללית של המשוואה היא

\ \frac{\partial^2 }{\partial t^2} \psi(t,\vec{r}) = v^2 \ \nabla ^2 \psi(t,\vec{r})

זוהי משוואה דיפרנציאלית, שבה:

  • \vec{r} הוא המקום במרחב.
  • \ t הוא הזמן.
  • הפונקציה \ \psi (t,\vec{r}) היא פונקציית הגל, המתארת מהי משרעת הגל בכל נקודה ובכל זמן.
  • \ v היא מהירות התקדמות הגל.
  • \ \nabla ^2 הוא האופרטור לפלסיאן.

חשוב להדגיש כי משוואה זו אינה משוואת הגלים היחידה, אלא רק הנפוצה והפשוטה ביותר. משוואה זו מתארת גלים עם יחס נפיצה לינארי, וללא איבודי אנרגיה. דוגמאות נפוצות לגלים כאלה הם גלים אלקטרומגנטיים בריק או תנודות של מיתר מתוח. לגלים אחרים, כגון גלי קול, גלי מים, או תנודות בסריג (כמו פונונים) יש משוואות אחרות.

משוואת הגלים החד-ממדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור גל חד ממדי המשוואה היא:

\ \frac{\partial^2}{\partial x^2}\psi(x,t) = \frac{1}{v^2} \frac{\partial ^2}{\partial t^2} \psi(x,t)

כאשר \ x הוא המקום במרחב החד ממדי.


פתרון כללי של המשוואה נתגלה על ידי ז'אן לה-רון ד'אלמבר והוא:

\ \psi(x,t) = F(x-vt) + E(x+vt)

כאשר F,E הן פונקציות כלשהן. F מייצג גל שנע עם כיוון ציר ה-x ואילו E מייצג גל שנע בכיוון ההפוך. על ידי חישוב פשוט ניתן לראות שפתרון זה תקף לכל זוג פונקציות F,E (גזירות פעמיים ברציפות), וגם הכיוון ההפוך נכון: כל פתרון של משוואת הגלים ניתן להצגה בצורה זו.

פתרון שהוא גל מחזורי ניתן להצגה באמצעות הפתרונות הבסיסיים:

\ \psi_k(x,t) = a_k e^{i(\omega t - k x)} + b_k e^{i(\omega t + k x)}

כאשר \ k הוא מספר גל כלשהו (ביחידות של אחד חלקי מרחק) והתדירות הזוויתית היא \ \omega = v k .

פתרון בשיטת פורייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפתרון הבסיסי של משוואת הגלים התלת ממדית שנקרא "גל מישורי" הוא


\ \psi_{\vec{k}} (t,\vec{r}) = A(\vec{k}) e^{i \left( \omega t - \vec {k} \cdot \vec{r} \right)}

אופן הכתיבה הזה נקרא פאזור, ויש לו שתי דרגות חופש לכל תדר - בתוך המקדם A שהוא מספר מרוכב. אפשר לפתור בצורה דומה בעזרת טורים של סינוס וקוסינוס, שם לקוסינוס ולסינוס מקדם ממשי עצמאי כך שנשמרות שתי דרגות החופש, או בעזרת טורים של סינוסים עם פאזות, שם המקדם מהווה דרגת חופש אחת והשנייה היא הפאזה (דוגמה של פתרון כזה ראו בערך מתנד הרמוני).

כאשר:

  • הגודל \ \omega = 2 \pi f הוא התדירות הזוויתית של הגל.
  • הווקטור \vec{k} הוא וקטור הגל, כיוונו הוא כיוון ההתקדמות של הגל וגודלו עומד ביחס הפוך לאורך הגל, |\vec{k}| = k =\frac{ 2 \pi}{\lambda} .
  • הקשר בין התדירות הזוויתית לאורך הגל במקרה זה הוא  \omega = v k \!\,, במקרה הכללי (כמו בתווך דיאלקטרי, בו מהירות התקדמות הגל v יכולה להיות תלויה באורך הגל) הקשר הוא לא-לינארי והפונקציה \ \omega (k) נקראת יחס נפיצה.
  • הפתרון הכללי ביותר של משוואת הגלים הוא סופרפוזיציה של גלים מישוריים עם יחס הנפיצה  \omega = v k \!\,, כאשר פונקציית המשרעת \ A(\vec{k}) נקבעת על פי תנאי ההתחלה של הבעיה. אם אין תנאי שפה שמגבילים את הערכים שוקטור הגל k יכול לקבל, אזי הפתרון הכללי נתון על ידי התמרת פורייה של פונקציית המשרעת:
    \ \psi(t,\vec{r}) = \frac{1}{(2 \pi)^3} \int_{ \vec{k} \in \mathbb{R}^3}{ \psi_{\vec{k}}(t,\vec{r}) \ d^3 k}

עבור גלים לא אידאליים יש להוסיף למשוואת הגלים תיקונים המייצגים חיכוך, כוחות מאלצים ועוד.

פתרון על ידי נוסחת ד'אלמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ידי מעבר לצורה הקנונית של משוואת הגלים והצבת תנאי התחלה, ניתן לקבל פתרון אנליטי עבור בעיית הגלים החד ממדית הנתונה בצורה הבאה:

\ u_{tt}-c^2 u_{xx}=G(x)
\ u(x,0)=f(x), u_t(x,0)=g(x)

נוסחת ד'אלמבר למשוואה הומוגנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

u(x,t)=\frac{f(x-ct)+f(x+ct)}{2} + \frac{1}{2c} \int_{x-ct}^{x+ct} g(s) ds

נוסחת ד'אלמבר למשוואה אי הומוגנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

u(x,t)=\frac{f(x-ct)+f(x+ct)}{2} + \frac{1}{2c} \int_{x-ct}^{x+ct} g(s) ds + \frac{1}{2c} \int_0^t  \int_{x-c(t-\tau)}^{x+c(t-\tau)} G(s,\tau) ds d\tau

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]